זה הזמן להתוודות בפניכם, שלושת קוראיי, ש-25 הפרקים הראשונים של הבלוג הזה נכתבו בזמן היפומאניה, במהירות שיא של ימים אחדים. מעולם לא כתבתי כל כך הרבה (20 אלף מילים) בכל כך מעט זמן.
השאלות הכי פשוטות וטבעיות בעולם מוציאות אותי מאיזון ומשקשקות את עולמי הצר:
מה עשית היום? כיוון שכנראה שלא עשיתי היום שום דבר יעיל, או משהו קרוב לכך, השאלה מדגישה את היעדר העשייה...
ברברה תקפה בלא רחמים את הצמחים האהובים עליי, בעיקר את הסגולים, והשפיעה עמוקות גם עליי.
שפע גורמים חברו זה לזה כדי לכווץ אותי, ומצאתי את עצמי בטווח הביניים שבין הקולאוס לגרניום.
אני מניחה שקיבלתם ביקורת שלילית מלקוח ושרדתם. בעולם העיצוב הגרפי זה מגיע לאחר שעות של יצירה מדם לבך, ונשמע כך: "זה מאוד בנאלי", "תסלחי לי על הכנות, אבל זה מכוער", "לא מתאים לך לשלוח סקיצה כזאת".
אין משהו שמוריד אותי יותר מלהגיד על עצמי משהו רע, כמו עבר זמני, אין בי שום יתרון, אני אמא ובת זוג גרועה. כאלה.
השריון הרעוע שאני מייצרת לעצמי כדי לשרוד ולפעול נוטה להיסדק לאט לאט כשאני אומרת דברים
אחד הפצעים הכי כואבים ומסרבים להחלים שלי קשור בספורט. המורה מבקש להתחלק לשתי קבוצות. משחק מחניים בפתח. כל הילדים נבחרים לאט לאט, אחד אחת, מעניקים כיפים נלהבים זה לזו, ואני נותרת אחרונה.
אלמלא היו מתהפכים חיי באותו ערב, הייתי עשויה להחשיבו כערב נעים וחביב ברובו. אומנם הגענו לחדר המיון לאחר ויכוח ממושך, שבו טענתי שאין שום צורך ללכת לשם, כי הכול בסדר איתי ואני מרגישה נהדר.
לפני שבועות אחדים החלטתי שהגיע הזמן לספר לילד על מצבי. אומנם כבר כמעט הגיע למצוות (עוד שנה וחצי...) אבל הוא עדיין לא יודע שאמא משוגעת.
ולמה שיידע, בעצם?
מי נתן אי פעם תשובה אמינה ומקיפה לשאלה האלמותית: מה נשמע? או מה שלומך? התשובה תהיה לרוב: הכול בסדר. האומנם?
ובמקום להלאות אותך בתשובה הברורה לשאלה הזאת, אשתף בתשובה האמיתית שמסתתרת מאחורי ההכול בסדר
על פי רוב, כשאני חולקת עם מישהו שנמצא איתי שאני עוברת כרגע חרדה גדולה או כל מצב רוח הרסני אחר, אומרים לי: לא רואים עלייך. את נראית רגיל, לא הייתי מאמינ.ה עלייך.
אז מה הפתרון שלך? איך ניצחת את הדיכאון? כמה מכם שאלו אותי כאן ודרך האתר שלי, בשלל ניסוחים.
אבל, לצערי, אני נאלצת להכריז בעגמומיות שלא ניצחתי, ואני לא מצפה לנצח.
לפעמים אני מזכירה לעצמי, בכוח, מה בכל זאת נוצר, בין הבוקר ללילה, בעיקר מאז שהפסיכולוגית אמרה שאני מאיינת את כל הדברים שאני עושה למען עצמי. את הרגעים שבהם אני מצליחה להתגבר, ואת הרגעים שאינם קשים מנשוא
נפרדתי מהפסיכולוגית שלי, מיוזמתי, לאחר יותר מחצי שנה של קשר מחייב.
הרגשתי שאין לי מה לומר יותר, שאני חוזרת על עצמי, שאני לא יכולה יותר לשמוע אותי חוצבת מתוכי בקושי עצום מלל משומש מדי...
מתי אני מבינה ששקעתי בדיכאון עמוק? כשאני מפסיקה לאט לאט ליהנות מכל הדברים שאהבתי לחוות. מצפייה בטלוויזיה, דרך כתיבה ויצירה ועד אכילה מנחמת.
כשההבנה נוחתת, אני עוברת למצב המתנה.
אין ספק שיציאה לריצה היא הפעולה הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בזמן דיכאון (מלבד לקום מהמיטה בבוקר, לפגוש אנשים, לפגוש את עצמך, ולצאת מהבית...). אבל ברגע שאני רואה את הים מגיח בקצה רחוב גאולה...
לאחר שחלפה האפיזודה הדכאונית האחרונה שלי, מצאתי את עצמי עולה במשקל. אז החלטתי לעשות מעשה (מטופש) ולהוריד קצת את כמות הליתיום, כי כולם אומרים שליתיום זה משמין.
הבעיה העיקרית עם מאניה דיפרסיה, היא שלא משנה באיזה מצב את נמצאת, הדיכאון והמאניה תמיד שם.
אין רגע אחד של מנוחה אמיתית מהפחד שהשד ישוב, בין אם ילבש צבעוני ובין אם יתהדר בשחור.
למה את רזה כל כך? (יפה לך!) | לאורך השנה וחודש דיכאון שלי רזיתי יותר מעשרה קילו. כל חבריי ובני משפחתי ידעו למה, ושלא עשיתי דיאטה, אלא פשוט לא הצלחתי לאכול, כמו במחלה ממושכת.
בכל זאת כולם החמיאו לי.
לכל אורך אפיזודת הדיכאון המג'ורי שלי (שנה וחודש, שהסתיימו לפני כחצי שנה), התלוויתי לבנזוג ולילד בכל פעם שיצאו מהבית, כי פחדתי להישאר לבד עם המחשבות, שלרוב התדרדרו למקומות שחורים ואובדניים.
עד 4 הילד במסגרת. אחר כך את אחראית בלעדית לבדר אותו, כי אבא בעבודה.מה תעשו? מה שיגרום לו להתעניין ולא לצווח. ג'ימבורי. גינת שעשועים. מה את תעשי בזמן הזה? תסתכלי עליו, תעודדי אותו, תחליפי לו חיתול.
הפכתי מילדה לאישה, מברווזונת מכוערת לברבורה משוגעת, בגיל 14, כאשר הכרתי את החבר הראשון שלי, ע'. הוא היה בן 16, מיוזע ומכוער להפליא, עם בעיית תסרוקת קשה במיוחד. אני הייתי ילדה טובת מראה ששנאה את עצמה.
את מרבית ההפסקות בבית הספר היסודי, בין כיתה א’ לכיתה ח’, ביליתי בשירותים. התביישתי מהמורות שריחמו עליי בכל עת שראו אותי יושבת בכיתה וקוראת, והיו מלשינות להוריי על הבעיה החברתית שלי בכל אסיפות ההורים.
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי בוכה מכל דבר.
העור שלי היה והינו דקיק, וכל דבר היה מפרק אותי.
לכן (ובגלל שהייתי מוזרה) היו מתעללים בי חברתית, ולא היו לי חברים שהודו בפרהסיה שהם חברים שלי, עד גיל 14.
איך נראית זוגיות בדיכאון? איך נראית זוגיות במאניה?
לאורך כל תקופת הדיכאון, בנזוגי נאלץ לשמוע אותי מקטרת בכל פעם שדיברתי (כמעט ולא, כאמור, אבל עדיין), לסבול התקפי בכי, לעתים כמה פעמים ביום, להכיל...
לאחר שנגמלתי מהאפקסור (וייפקס), גמילה קשה ומעיקה במיוחד, שבמהלכה קשה מאוד לתפקד, בגלל הסחרחורות ותחושה שמזכירה זרמי חשמל במוח, אז הגיע הדיכאון. הדיכאון התגלה כעמיד להפליא, והפסיכיאטר הציע ליתיום.
כשהמאניה שלי הגיעה לשיאה, והייתי ערה שלושה ימים ברצף, על אטנט, הגבר שלי אילץ אותי להתלוות אליו למיון פסיכיאטרי.
לא הבנתי למה למען השם בנזוגי מאלץ אותי לטפל בעצמי. הרגשתי נהדר, בשיאי.
עזבו אותי מעצות בזמן דיכאון |
כשאתה בדיכאון עמוק והקרובים אליך נחשפים לכך, כולם רוצים לעזור, בעיקר באמצעות המלצות שחוזרות על עצמן. טיפים לשיפור המצב רוח, אני קוראת לזה "מדעי המובן מאליו".
אני משערת שהאטנט הקסום הוא זה שהוביל אותי למאניה, בשילוב עם נטייתי הטבעית להפרעות מצב רוח. את האטנט השכלתי לשלב עם קוק ואמדי, שהייתי צורכת בקביעות, מדי שבוע, במסיבות שאליהן הקפדתי ללכת בכל סופ"ש
מאז הפגישה הראשונה שלי עם בנזוגי ועד היום (ולמעשה שש שנים לפני שהכרתי את הגבר), למעט השנה וחודש של הדיכאון, עישנתי גראס ללא הפסקה.
תחילה הוא שיטה בי שגם הוא מעשן…. אבל מהר מאוד הבנתי שהוא סאחי בלאטה…
הפסיכיאטר פסק שהסיבה המרכזית לדיכאון, לחרדה ולתחושת הטמטום שחוויתי במהלך השנה-וחודש-דיכאון - היא התרוקנות מאגרי הסרוטונין.
הסרוטונין הוא מוליך עצבי (נוירוטרנזמיטור) שמופרש באופן טבעי בגזע המוח
מאז שגיליתי את האטנט התאהבתי קשות.
הרגשתי שאני מצליחה להגיע ל-100 אחוז מעצמי, שכל תאי המוח שלי מנוצלים.
הרגשתי שאני כל יכולה. סופר וומן. כמו בשילוב של קוק עם אקסטה, רק בלי הדאון שאחרי.
בתקופת הדיכאון הכבד שלי, שנמשכה שנה וחודש, העבודה הייתה מאוד מאתגרת עבורי.
לא הצלחתי לכתוב, התקשיתי מאוד לעצב, ולא הצלחתי לדבר, במיוחד עם זרים.
אבל לא הייתה לי ברירה, כי אני עצמאית.
לאורך שנת הדיכאון הכבד שלי איבדתי את המילים.
לא הצלחתי למצוא אף פעם את המילה הנכונה.
לא זכרתי את רוב הדברים שידעתי בעבר.
לא הצלחתי לכתוב יותר מפיסקה ברצף, וגם זה במאמץ עילאי.
בזמן הדיכאון הכבד, לא רק הצרכים נשארו מאחור. נעלמו גם הרבה יכולות, שביחד הרכיבו את כל כולי, ובהיעדרן לא נותר דבר ממני. נעלמה היכולת ליהנות, לצחוק, לחייך, להתרכז, לדבר, לכתוב, להתרועע, לעצב, לעבוד.
אני כותבת עכשיו לאחר שנה וחודשיים של היעדר יכולת לכתוב או להתבטא בכל צורה אחרת.
שנה וחודשיים שבמהלכם הייתי קבורה מתחת לאדמה, מציצה מפעם לפעם מנקבי האוורור, בדמות צל אפרורי של עצמי. מושיטה יד לחיבוק,
