ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - בלוג ביפולרית: פרק 20 | שובה של העסיסיות
זה הזמן להתוודות בפניכם, שלושת קוראיי, ש-25 הפרקים הראשונים של הבלוג הזה נכתבו בזמן היפומאניה, במהירות שיא של ימים אחדים. מעולם לא כתבתי כל כך הרבה (20 אלף מילים) בכל כך מעט זמן.
השאלות הכי פשוטות וטבעיות בעולם מוציאות אותי מאיזון ומשקשקות את עולמי הצר:
מה עשית היום? כיוון שכנראה שלא עשיתי היום שום דבר יעיל, או משהו קרוב לכך, השאלה מדגישה את היעדר העשייה...
ברברה תקפה בלא רחמים את הצמחים האהובים עליי, בעיקר את הסגולים, והשפיעה עמוקות גם עליי.
שפע גורמים חברו זה לזה כדי לכווץ אותי, ומצאתי את עצמי בטווח הביניים שבין הקולאוס לגרניום.
אני מניחה שקיבלתם ביקורת שלילית מלקוח ושרדתם. בעולם העיצוב הגרפי זה מגיע לאחר שעות של יצירה מדם לבך, ונשמע כך: "זה מאוד בנאלי", "תסלחי לי על הכנות, אבל זה מכוער", "לא מתאים לך לשלוח סקיצה כזאת".
אין משהו שמוריד אותי יותר מלהגיד על עצמי משהו רע, כמו עבר זמני, אין בי שום יתרון, אני אמא ובת זוג גרועה. כאלה.
השריון הרעוע שאני מייצרת לעצמי כדי לשרוד ולפעול נוטה להיסדק לאט לאט כשאני אומרת דברים
כמו בכל דבר, גם בזה, אני מוגזמת, וגם בזה אני מתקשה לעצור, לשים לעצמי את המלתעות הוירטואליות.
על כך אני מייסרת את עצמי בלי הפסקה.
אז מה עושים?
הייתי רוצה לנהוג כמו בכל אותם משפטי אינסטנט: "חמלי על עצמך" ו"אהבי את גופך כמו שהוא הוא" ו"קימורים זה יפה".
אולי אצליח ביום מן הימים?
הייתי רוצה להבין שאכילה זאת אחת מהנאות החיים, ואפשר ליהנות ממנה עד הסוף, בלי ייסורי מצפון (כל עוד לא גולשים כמובן להגזמות פרועות…).
הייתי רוצה.
המשקל שלי תמיד היה אישיו. אי שם במתח התמידי בין חיבת יתר למזון לבין הרצון להיות רזה, כי אני יותר יפה כשאני רזה.
בגיל 15, בשיאה של הפרעת הנפש שלי, כמה חודשים לפני שניסיתי להתאבד, הייתי אנורקטית.
הערה של חבורת בחורים זרים על ישבני גרמה לי להבין שהגיעה העת לצמצם אותו, וכמו בכל דבר בחיי, לא הצלחתי לעצור. למען האמת, לא ניסיתי לעצור. הייתי רזה ויפה, וקיבלתי מחמאות מכל עבר כמה אני נראית נהדר.
הפסקתי לאכול וחייתי על מסטיקים וקפה למשך תקופה ארוכה, בהשראת ספרה הנהדר של גפנה אמיר שיצא באותה עת על אנורקסיה: "עד כלות".
בכל פעם שנאלצתי לאכילה חברתית שילבתי עם זה כדורים משלשלים שאיתרתי בבית.
עד שהפסיק לי המחזור החודשי, ואמי הבוכה והנואשת טענה שאני מחבלת בסיכויים שלי להיות אמא.
למה את רזה כל כך? (יפה לך!)
לאורך השנה וחודש דיכאון שלי רזיתי יותר מעשרה קילו.
כל חבריי ובני משפחתי ידעו למה, ושלא עשיתי דיאטה, אלא פשוט לא הצלחתי לאכול, כמו במחלה ממושכת.
בכל זאת כל מי שראה אותי החמיא לי שאני נראית נהדר בשילוב המחמאה החביבה עליי: "עוד מעט לא רואים אותך". או: "עברת להרואין שיק"?
מה עשית? אני רוצה גם!
מי שלא מכיר אותי וראה אותי אחרי השינוי הדראסטי, החמיא לי כמובן על הלוק המרשים ושאל אותי בתדהמה: "מה עשית?" איזו דיאטה? ואז הייתי נאלצת להמציא שקר כלשהו או למסור את האמת בפנים - זאת לא דיאטה, וזה לא מומלץ. זאת בעיה במצב הרוח.
ידעתי שזה זמני, ושאם הדיכאון יסתיים אי פעם, אשוב להיות יותר עסיסית ופחות טובת מראה.
לכן הרצון שיסתיים כבר הדיכאון התערבב עם החשש מכל היתרונות שיסתיימו איתו.
שוב אהיה אישה ואם חסרה. שוב אהיה שמנה.
כל אלה השתלבו עם ישבנות יתר, שנבעה מהצורך האדיר שפתאום התמלאתי בו - לכתוב אותי.
התוצאות לא איחרו להתיישב על כל איבר בגופי - הרזון התפוגג לו במהירות שיא, וחזרתי להיות עסיסית כתמיד.
חזרתי אומנם לעשות כושר - יוגה, אימוני כוח, הליכות (מתוך תקווה לשוב לרוץ) על הים.
אבל העסיסיות נותרה בעינה.
רגילה מלאה ומאוזנת. לרוב שותקת, לעתים מקשקשת. לובשת לעתים קרובות לפחות פריט אחד צבעוני. מטופחת חלקית. מחייכת לפעמים. מצחקקת לעתים. דעתנית, אבל יודעת מתי לסגת.
אז… חזרתי לאכול, ומאז לא הפסקתי.
יותר מדי.
אני אוכלת די בריא (הרבה ירקות, פחמימות מלאות, שתיית מים מרובה), אבל יותר מדי, אין שום ספק בכך.
למה את רזה כל כך? (יפה לך!)
