מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי בוכה מכל דבר.
העור שלי היה והינו דקיק, וכל דבר היה מפרק אותי.
לכן (ובגלל שהייתי מוזרה) היו מתעללים בי חברתית, ולא היו לי חברים שהודו בפרהסיה שהם חברים שלי, עד גיל 14 בערך. הגיל שבו ניסיתי לראשונה להתאבד.
עניין העור הדק והרגישות היתרה לא היה ייחודי לי. למרות שכל החיים הרגשתי כל כך לבד איתם.
מתברר שיש עוד אלפים ברחבי העולם שמתמודדים עם אותה בעיה בדיוק (
HSP), שהיא גם ברכה. אנחנו מלאים ברגש, באהבה, בכושר אבחנה, ביצירתיות. לא רק בעלבון שחור מרוכז מכל אמירה שיש בה רוע.
הילדים נהגו לעוף על זה בשיא ההתלהבות, כי מתברר שאין דבר משמח יותר עבור ילדים פופולריים מלראות ילדה דחויה ממררת בבכי, בייחוד כאשר הבכי מגעיל ומביש, מאדים פנים, צוואר וחזה, ומייצר נקודות אדומות, דמויות אלרגיה, על הסנטר ועל הצוואר.
פנקס הבכי
אבי הגדיל לעשות כשהייתי בת 5 בערך וכתב את פנקס הבכי. בפנקס הייתה טבלה מסודרת שכללה את שעת הבכי, משך הבכי וסיבתו. כך הייתה מונצחת כל אפיזודה.
אני זוכרת סיבות מפורטות לבכי. היינו מנסחים אותן יחד, אולי כדי להכניס היגיון לתהליך הכה מזוקק רגשית הזה? בין סיבות הבכי הזכורות לי היטב: “נכנס אוויר מחלונות האוטו וכל הדפים שלי מתעופפים”, “לא רוצה לאכול סלק”, כאלה.
אף אחד מבני משפחתי לא העלה על דעתו שאולי אני בוכה כל הזמן כי אני בדיכאון, ושבירה, וכל דבר קט חודר אליי.
