חדש יחסית בעולם המתפתח של סדרות השיגעון - "נורמלי", סדרה שיצרו ליאור דיין, אסף קורמן ושירלי מושיוף ומשודרת ב-HOT, שמתארת באמינות מרשימה שהייה בבית חולים פסיכיאטרי, בלי לוותר על ההנאה והצחוקים.
אני עפתי על הסדרה הזאת, גם בגלל החיבה האדירה שלי לעולם הנפש, וגם בגלל המשחק המדהים והכתיבה החדה.
אלה הפרקים היפים והמעניינים בעיני בסדרה; אולי בגלל שבעבר התנדבתי במוסד דומה. ייצוגים רבים של מוסדות לבריאות הנפש נוטים לסנסציוניות מחד ולרגשנות יתר מאידך. המבט ההומוריסטי של דיין וקורמן יצר את אחד הייצוגים האמינים יותר שראיתי בתחום, אבל גם אחד המהנים.
אם מסתכלים על מתמודדי הנפש בגובה העיניים ולא מלמעלה, חייבים להודות שיש לא מעט רגעים מצחיקים במחלקה הסגורה.
"נורמלי" מצליחה לתאר את הצחוק והבכי, העליבות והלאות, הפוליטיקות הקטנות של המחלקה והייאוש העמוק שכל הזמן מאיים לבלוע אותך. הרגעים בתוך המחלקה כתובים ומשוחקים מעולה.
שחקני משנה כמו לי גילת, זאב שצקי ואלי מנשה מגישים הופעות סוחפות, מרגשות ומשעשעות שנוגעות בדיוק בחוויה החמקמקה שקשה לתאר למי שלא ביקר במחלקה סגורה.
החריגה המשמעותית היחידה מהמציאות שהכרתי זאת הפחתה בהשפעת התרופות על דרי המוסד - האנשים שאני פגשתי היו גמורים מתרופות פסיכיאטריות.
אבל גם את הבחירה הזאת אפשר להבין כי תוספות של עיניים כבויות, מלמולים וריר נוזל היו מסיטות את תשומת הלב מהחוויה האותנטית שהיוצרים ביקשו להעביר.
תצוגת המשחק של רועי ניק מפרקת מהרגע הראשון את המגננות עם שפע של הומור, ואז לאט לאט מטפטפת פנימה מנה גדושה של כנות ורגש. הנרקיסיזם הקומי של ניק מציל את הסדרה מעודף נרקיסיזם והפגיעות שלו מעניקה עומק רגשי לעימות הרעיוני שעומד במרכז הסדרה: האתוס הרומנטי של גאונות ושיגעון מול האתוס הפסיכיאטרי של איזון ותפקודיות.
האב המכלה שמקדש את הטירוף כתרופה לבינוניות מול הפסיכיאטרית החומלת שרק מבקשת שימצא קצת יציבות.
גם אם ברור איזה צד בדיון בחרה הסדרה, היא שומרת מספיק אהבה לצד השני כדי להעניק אשכבה ראויה לאגדת הגאונות הרומנטית שעברה מהעולם.
קשירות ובידוד הם עדיין חלק מהטיפול במערכת בריאות הנפש הציבורית, ממש כבימי קדם, והאלטרנטיבה השפויה יותר שמציעים בתי האיזון עולה כ-20 אלף שקל בחודש. בין היתר, זה נובע מכך שאין להם מקום לכולם.
ההמתנה במיון הפסיכיאטרי יכולה להימשך עד 14 שעות.
אישה שרצתה להתאבד מספרת שלא נטלה את הכדורים כי חששה שיאשפזו אותה בכפייה.
חובת צפייה.
אבירמה גולן על הספר דור הפרוזאק ועל דיכאון קליני
בסדרה "שטיסל", חברתו של קיווע, רחלי, חולה במאניה דיפרסיה, ובכל זאת הוא בוחר להקים איתה משפחה.
רחלי סובלת ממאניה דיפרסיה, וכשהיא בהתקף מאניה, היא מסוגלת למעשים חסרי אחריות, שסוחפים את סביבתה אחריה, ובכל זאת קיווע בוחר בה כאם לבתו האהובה דבורה'לה (לאחר מות אשתו ליבי).
רחלי לא אומרת במפורש שנישואיה הספונטניים לקיווע נבעו מהתקף מאני, אך היא מודה בכך שהצעתה אליו לנסוע מהרגע להרגע לירח דבש כשהתשלום עליה נבעה מכך שהיא הרגישה על גג העולם, והיא רצתה שהוא יהיה שם אתה.
היא נמצאת במעקב ובטיפול תרופתי, אבל שבתקופה האחרונה היא לא הקפידה על התרופות וזו הסיבה יחד עם הכסף הרב שהיא הוציאה שגרמה להוריה לחשוד שהיא בהתקף מאני ולהגיע עד לפתח ביתה לאחר שהיא סיננה אותם טלפונית לאורך כל הדייט שלה עם קיווע.
ההורים שלה כנראה יודעים שאם אין להם ממש עם מי לדבר כנראה שבתם צריכה השגחה מקרוב, ולכן הם טורחים ומגיעים עד אליה, ומכריחים אותה להכיר במציאות ובמורכבות של מצבה.
רק אחרי השיחה עם הוריה, היא מספרת לקיווע על מחלתה, ומבטלת את התוכניות שלהם לירח דבש.
היא אומרת שהיא מתביישת שלא סיפרה לו את האמת קודם לכן.
קיווע ששומע את דבריה, רוצה להיות האדם המקבל והמבין שהיא הייתה צריכה, "אני שמח שאת אומרת לי" הוא אומר לה, כמו גם "אם את חושבת שאיכפת לי מהדברים הללו, אז את לא מכירה אותי", והיא כבר לרגע חושבת שהיא מצאה את הנס הפרטי שלה. "אתה ממש פלא" היא אומרת לו בתגובה.
אבל גם לפלא שהוא קשה להתמודד עם הגילוי שלה, והוא מנסה להסתיר את הקושי שלו, באמתלות שונות.
את היום של הלבטים שאחרי הגילוי, שהוא במקרה גם יום ההולדת שנה של בתו, הוא מבלה בסינון השיחות שלה, לא ממש נותן את הדעת על הסרטים שהיא יכולה להיכנס אליהם מתוך ההבנה שאין לה עם מי לדבר.
למען האמת למרות שהוא מתייעץ גם עם אביו, וגם עם חבריו לשתייה בנוגע למצבו, גם לו עצמו אין באמת למי לשפוך את לבו, ומעניין לכן לראות לפי הדברים שהוא בוחר לומר לכל אחד מהם שיש דברים שהוא רוצה לשמוע ויש דברים שהוא אינו רוצה לשמוע.
לאביו למשל, שיודע על נישואיו הוא לא מספר שרחלי סובלת ממאניה דיפרסיה, יודע היטב שהתכונה הזו לא תתקבל בעין יפה, אלא רק מספר לו על כך שהיא בחורה מוזרה, שמוכנה להתחתן אתו מהיום למחר אבל לא מוכנה להחזיר לו את הציורים של אשתו. שולם שמודע היטב לקושי לבטא את הדברים שיושבים על הלב, חושב שזו דרכה לומר לו באופן היחיד שבו היא יכולה לומר לו, שהיא מעוניינת בו, שהיא רוצה שיתקדם בחייו וישכח את אשתו, ושהוא צריך לעשות זאת.
לחבריו ה"שבורים" לעומת זאת שלא יודעים על נישואיו הוא אומר שהוא פגש מישהי שסובלת ממאניה דיפרסיה, והוא לא בטוח לגבי העניין הזה, כי יש לו אחריות כלפי בתו, ופארשלופן אמר לו שהוא עצמו סובל ממחלות נפש רבות, ושניסו לדחוף לו אינסוף כדורים, ושהוא לא מאמין בכלל שיש דבר כזה מחלות נפש ושאם היו מאבחנים את קיווע עצמו היו מן הסתם מוצאים גם אצלו כמה הפרעות, מה שבהתחשב בכמות ההזיות שהראו אותו חווה בסדרה קשה שלא לחשוב שיש מידה של אמת בדבריו של פארשלופן.
קיווע היה צריך כנראה לשמוע את שתי הדעות הללו, ולבלות את היום עם בתו לבד כדי ליישב את הסכסוך העצמי שלו ולהגיע בערב אל רחלי מוכן להתמודד עם המצב, אלא שייתכן שזה כבר מאוחר מדי.
הוא מוצא אותה במצב דיכאוני יותר, היא מחזירה לו את הציורים של אשתו, אומרת לו שאין לה צורך בהם יותר, ומותירה אותו בפני דלת סגורה. כעת זה שוב הוא שאין לו עם מי לדבר.
בסופו של דבר, קיווע מתעשת על עצמו, מבין שהוא אוהב אותה למרות מחלתה ומצליח לצייר אותה ללא הפרעת דמות אשתו המתה.
הוא מצליח לראות אותה בשלמותה, את כל כולה, ולכן הציור מצליח -
הוא רואה את טוב הלב שלה, את חוכמתה, ואת יתר התכונות שהופכות אותה לאדם שלם, שהוא יותר מאישה ביפולרית.
רוני קובן במבט מקרוב לתוך המחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי "גהה".
זאת הפעם הראשונה שבית חולים פסיכיאטרי מתיר למצלמות טלוויזיה להיכנס אל תחומי המחלקה הסגורה למשך תקופה ארוכה.
בפרק מיוחד זה חושף קובן את הצופים להתמודדות הצוות המטפל עם ההתקפים שחווים המטופלים, עם הסכנה המתמדת שמטופלים יפגעו בעצמם ובצוות המטפל ומתעד את ההכאה על חטא של צוות המטפלים במקום בעניין נוהל הקשירה של מטופלים למיטתם, נוהל שרווח במחלקה בעבר.
מגיש: רוני קובן | במאית : שרון קרני | מפיקים: ארצה הפקות בע"מ
סוף סוף משוגעים מככבים בפריימטיים.
זירת הפשע: תעלומה במלון ססיל
במרכזה של סדרה תעודית חדשה בנטפליקס יש גיבורה ביפולרית מסקרנת.
הסדרה, תעלומה במלון ססיל, עוסקת במלון מפוקפק במרכז לוס אנג'לס, ששיכן רוצחים סדרתיים וידע מספר מקרי מוות בטרם עת. המלון ידוע לרבים כמלון הקטלני ביותר בעיר. ב-2013 נעלמה מהמלון סטודנטית צעירה בשם אליסה לם, ילדה טובה ומתוקה שבפרק השני אנחנו מגלים שהיא ביפולרית.
יום אחד החליטה אליסה לצאת לטיול התאווררות ובחרה להשתכן דווקא במקום הכי מסוכן בלוס אנג'לס. לפני כן כנראה הפסיקה ליטול את התרופות הפסיכיאטריות שלה.
לאורך 3 פרקי הסדרה אנחנו קוראים את היומן שכתבה אליסה ב-TMBLR, רשת חברתית, שם הבלוג שלה פעיל גם כעת, ומנסים לפענח את תעלומת חייה.
מאוד מסקרן לקרוא את ההודעות, שבהן חושפת אליסה בכנות ובבהירות את נבכי נפשה הסוערת. לדוגמה:
"הלוואי שיכולתי לשים חלק מהמוח שלי בתוך קופסה סגורה וחתומה ולדחוף אותה לאחורי הארון שלי למשך הלילה"
"מסך הלפטופ שלי בהיר יותר מהעתיד שלי"
"אני תוהה מה הצליל שמשמיעה אהבה כשהיא מתה, והאם זה דומה לצליל הנשימה".
בעיקר אנחנו נדהמים לצפות בסרטון הקריפי להפליא ששחררה המשטרה כמה ימים לאחר העלמותה של אליסה, ובו נראית אליסה במעלית, משוחחת כנראה עם דמות שלא הייתה שם ועושה תנועות משונות.
נער חולה סכיזופרניה שחבריו בודדו אותו, ומחליט לבלוע 150 כדורים ופסיכיאטר שמגלה על מטופל שניסה להתאבד - תיעוד מבפנים של הלילות במיון הפסיכיאטרי
#סערת_נפש - פרק 2
Please Like Me
בסדרה האוסטרלית "Please Like Me" , שבה הגיבור ה"נורמלי" מוקף באנשים שנכנסים תדירות למוסדות רפואיים (אמו ובן הזוג שלו), ולרוב מפגינים יותר בגרות ואחריות ממנו.
אהבה מודרנית
בסדרה "אהבה מודרנית" של אמזון פריים, יש פרק אחד שבו הגיבורה, אן האתוויי, מגלמת אישה בעלת מאניה דיפרסיה. המשחק אומנם לא משכנע, אבל איזה כיף, הגענו לפריים טיים.
בפעם הקודמת זה קרה עם גיבורת "הומלנד" קרי מתיסון. כבר בסיום העונה הראשונה של הומלנד, קרי מתמוטטת בשל החמרת ההפרעה ששמרה עליה בסוד ובשל השעייתה מעבודתה, והיא מתאשפזת בבית חולים פסיכיאטרי ומקבלת טיפול בנזעי חשמל.
ETHOS
בסדרה הטורקית האיכותית והמפתיעה "מוסכמות (אתוס)" (שאינה טלנובלה!) אנחנו פוגשים כמה גיבורות שמתמודדות עם הפרעות מצב רוח - פסיכיאטרית בודדה, פרי, מתחילה לטפל בבחורה דתייה ממעמד נמוך בשם מרים, שמגיעה אליה כי היא סובלת מהתעלפויות, בסיטואציות המעוררות רגשות מודחקים.
מרים מספרת לפסיכיאטרית על אשת אחיה, רוייה, שמהסצנה הראשונה שמו עליה תווית של "משוגעת".
רוייה סובלת מדיכאון מאז'ורי, ומבלה את מרבית ימיה במיטה, וכשהיא יוצאת ממנה היא סובלת מהתקפי בכי וזעם, לא פעם לעיני ילדיה.
בהמשך אנחנו מבינים שאלה נובעים מעבר טרגי, שעמו היא מתמודדת, בקצב שלה ובדרך שלה.
פרי הפסיכיאטרית, מצדה, מתמודדת עם הקושי שלה לטפל במטופלת עם כיסוי ראש, בגלל שטיפת מוח שעברה בביתה בנושא. מרים מייצגת עבור פרי את כל מה שהיא מתנגדת לו שמתחולל בארצה.
ממליצה מאוד (-:
גדולתו של היוצר, ברקוּן אויה, היא בדרך שבה העדינות שבכתיבה ובבימוי עדיין מצליחה להעביר נושאים מורכבים, כמו סובלנות לתרבות אחרת, שיפוט של העומד מולך, מצבה של החברה בטורקיה, עולמן הפנימי של נשים, ועוד.
באופן אירוני, כל השחקניות והשחקנים ב"מוסכמות" כיכבו בעבר בטלנובלה טורקית כזו או אחרת. כולן וכולם היו בוודאי במקום של מליסה ונאלצו לסנגר על העבודה הזו, למרות שמיליוני אנשים בכל העולם אוהבים אותם, למרות פרסים וכסף ופרסום, למרות שיש סדרות טורקיות מעולות. עדיין יש מוסכמה חברתית מאוד חזקה על מה ראוי ומה נחות, מה היא יצירה מופתית ומה היא יצירה ירודה. יש תחושה שהיוצר מודע מאוד לעובדה שהסיבה היחידה שהסדרה שלו תתקבל כשווה בין שוות (בנטפליקס), ושתימצא "ראויה" לביקורת בכפיפה אחת לסדרות אמריקאיות הרבה פחות טובות ממנה, זו העובדה שהיא מיוצגת כ"לא טלנובלה טורקית כמו שאתם מכירים". בכל כתבה, ביקורת, ואפילו תגובות הצופים, אפשר למצוא וריאציות על "הסדרה הטורקית המפתיעה", "זו לא כמו הסדרות הטורקיות, זו סדרה איכותית", וכדומה. אויה מצא את הדרך לדבר על זה ברמת המטא, בתוך הנרטיב, וזו רק עוד דרך לשקף לנו את המוסר הכפול בחברה, וכיצד אנחנו נוהגים להגדיר אנשים ודברים כ"דבר שהוא אחר" כדי להרגיש טוב יותר עם עצמנו.
משפחת דיין מצליחה לעניין את כולנו כבר עשורים רבים. סדרת דוקו מסעירה על אודותיהם - "דיין, המשפחה הראשונה" - חושפת את הדיכאון שרבץ בצמרת וחילחל לאורך העץ המשפחתי, לא רק בקרב הדיינים עצמם, אלא גם בקרב חלק מהנשים שבחרו.
"איזה עוד משפחה כזאת יש לנו? אולי הנתניהוז. מדובר במשפחה עם אוברדוז של כישרון ושגעון", כך אומרת הבמאית ענת גורן על "דיין, המשפחה הראשונה", מיני־סדרה דוקומנטרית שביימה, ומשודרת ב־yes דוקו וב־STING TV.
אביב גפן: "זאת משפחה מאוד דכאונית. יש כמה התאבדויות במשפחה".
הסדרה, כשמה, עוסקת במשפחה שאף פעם לא הצליחה באמת להיות משפחה, מיתוס ישראלי שניפץ את עצמו. רוב הסיפורים מוכרים: הרומנים של משה דיין, נטישתו את רעייתו הראשונה רות, הבנים שניהלו עמו קשר רופף ביותר, הבית שלא היה בית; אסי דיין על שלל נשותיו וילדיו; אודי דיין, האח הפחות מוכר, עם כמה סיפורים מסמרי שיער על יחסו המנוכר לילדיו.
ולצד זאת, עוד אגף סלבריטאי במשפחה: יהונתן גפן, האחיין של משה דיין, שאמו ואחותו התאבדו וגם הוא לא הצטיין כאבא, רעייתו הראשונה נורית, עם תובנות מאוחרות על המשפחה הלא־תפקודית, ובנו אביב, שלא רוצה להמשיך את הפתולוגיה.
"הדכאונית הראשונה במשפחה היא סבתא דבורה", אמו של משה דיין, מקריא יהונתן גפן מתוך ספרו "אישה יקרה".
אביבה, אחותו של משה דיין, אמא של יהונתן גפן, שעליה כתב יהונתן את הספר "אישה יקרה", התאבדה באמצעות בליעת כדורי שינה.
יהונתן מספר שתמיד היו שואלים אותו: "מה יש לאימא שלך, יותי, שהיא כל הזמן עם הפנים למטה?".
משה דיין לא דיבר על כך. הוא נהג לומר: "החיים חיים והמתים מתים".
יהונתן עצמו סבל מהלם קרב, שגרם לו לשכך את הכאב בסמים ובאלכוהול רוב חייו.
אהרונה, אשתו הראשונה של אסי דיין, לא יצאה מהמיטה שנים, ניסתה להתאבד כמה פעמים, כולל בקפיצה מהקומה הרביעית.
בסופו של דבר אהרונה נפטרה מסרטן.
קרוליין לנגפורד, אשתו השנייה של אסי דיין ואמו של ליאור, לקתה בדיכאון לאחר לידה שהיה חמור עד כדי כך שמסרה את בנה לאימוץ בקיבוץ בגיל שנתיים.
"כלום לא מעניין אותך, רק את מעניינת את עצמך", מטיח הבן באמו. "את לא רואה אותי בכלל, את לא אמא, את בכלל יודעת מה זה להיות אמא?"
היא ממהרת לענות ועושה זאת בשצף, בתערובת של כעס, עלבון ותלונה: "היה לי דיכאון אחרי לידה ואז בכלל לא ידעו מה זה היה. כל כך כאב לי, רציתי להתאבד, אוקי? לקח לי שנים. הייתי ילדה בעצמי והייתי לבד לגמרי שם. לא הפסקת לבכות, לילה ויום, לא ישנתי שבועות ולא ידעתי למה אתה בוכה!" היא אומרת, עוברת מעברית לאנגלית. "ואבא שלך, הוא השפיל אותי והכה אותי כל הזמן. הוא גרם לי להרגיש אפס. הוא אמר לי 'את אפס' כל הזמן. גם אתה גרמת לי להרגיש אפס. הנקתי אותך, וכל הזמן בכית כאילו זאת אני, אני גורמת לך לבכות. ואז אמרתי: 'קחו אותו. כל אחת תעשה עבודה טובה ממני בלגדל אותו, כי הייתי לבד והייתי בעצמי ילדה!".
בנה, עגום מבט, מסנן בשקט: "לא. אני הייתי הילד ואת היית האמא".
מקבלי ההחלטות הפנימו את הנתונים, שאחד מכל שמונה אמריקנים משתמש בנוגדי דיכאון, וכנראה כדאי להתאים את התכנים לקהל.
החלוצה בתחום היתה "הסופרנוס", שכבר בשנת 1999 הביאה למסך את טוני, המאפיונר שהולך לטיפול כי הוא סובל מהתקפי חרדה. אחרי הסופרנוס היו דקסטר הרוצח הסדרתי, קארי הבי־פולארית מ"הומלנד", ג'סיקה ג'ונס הפוסט־טראומטית וד"ר האוס הדיכאוני.
רבות ונפלאות הגיעו אחריהן, וב-YES הסתיימה העונה החדשה של שטיסל, עם גיבורה משוגעת חדשה ונהדרת - רחלי, אשתו החדשה של קיווע, שהוא בחר להקים איתה משפחה למרות שהיא ביפולרית.
במשך שנים רבות ה"משוגעים" לא היו דמויות עגולות, אלא חד־ממדיות. כאלה שתפקידן הוא רק להניע את העלילה או להאיר צדדים באופיו של הגיבור. הם יכלו להיות נבלים מאיימים ("הג'וקר"), נביאים שאף אחד לא מקשיב להם (שרה קונור ב"שליחות קטלנית 2"), מקרי סעד (הניה ב"הקיץ של אביה") או סתם אתנחתא קומית. לא יותר מזה.
המפנה התחיל במילניום הנוכחי, שהביא לגל "משוגעים" מסוג חדש, כאלה שההפרעה הנפשית שלהם היא הסיבה לכך שהם היחידים שיכולים להציל את המצב.
ההפרעה שלהם ציידה אותם בכישורים ותכונות יוצאי דופן הדרושים כדי לפתור סיטואציות קיצוניות, ואילו הפגיעה שלה באיכות חייהם רק הפכה אותם לגיבורים מורכבים ומעוררי הזדהות.
בעונה החדשה של "אוזרק" (נטפליקס) אנחנו פוגשים לראשונה את הדוד בן, ומהר מאוד ניכר שמשהו בו שונה.
בהמשך נלמד שהוא סובל ממאניה דיפרסיה, שאיתה הוא מתמודד באמצעות טיפול תרופתי. באחד הפרקים היפים בעונה, בן ואחיינו ג'ונה מתכננים לצאת לטיול משותף.
בסדרה אחרת זה היה משמש תירוץ לאירוע קיצוני ומטלטל, אבל כאן יש רק בונדינג משפחתי שגרתי.
בן אינו "מטורף", אלא בן אדם רגיל, מקסים ומעורר אמפתיה, שבמקרה יש לו גם מחלת נפש.
"אוזרק" היא אחת הסדרות שמסמלות את המפנה ביחס לסובלים מהפרעות נפשיות.
כל זה נחמד, אולי אפילו קצת מעצים, אבל לא מספיק. בטח לא כשב־20 השנה האחרונות תרופות נוגדות דיכאון וחרדה נהפכו למיינסטרים בחברה המערבית. לפי הארגון האמריקאי לפסיכולוגיה, אחד מכל שמונה אמריקאים נוטל כדורים נוגדי דיכאון. מכאן שכמעט כל אמריקאי מכיר אנשים שסובלים מדיכאון: במקום העבודה, במעגל החברים או במשפחה. הם לא נביאים מטורפים ולא גיבורי־על. ברוב המקרים אפילו לא "רואים עליהם" את הדיכאון.
וכש"המשוגע" כבר איננו האחר שרק שומעים עליו מרחוק, אי אפשר להישאר עם ייצוג טלוויזיוני מוגזם.
החלוצה בתחום היתה "הסופרנוס", שכבר בשנת 1999 הביאה למסך את טוני, המאפיונר שהולך לטיפול כי הוא סובל מהתקפי חרדה.
בעונה הראשונה של "הסופרנוס" חווה טוני סופרנו, איש מאפיה בכיר, תחושת חנק, קוצר נשימה, גלי חום וקור ותחושה כי הוא עומד בפני התקף לב או שבץ. כל זאת ללא כל סיבה ברורה וגלויה.
מאחר ולא נמצא הסבר רפואי לתחושותיו, מוצא עצמו המאפיונר הקשוח על ספת הפסיכולוגית, כאשר הוא מאובחן כסובל מהפרעת פאניקה.
אבל לקח לפחות עוד עשור מאז הסתיימה עד שסדרות נוספות יישרו קו.
המפנה נבע משלושה גורמים עיקריים. הראשון הוא סדרות לא־אמריקאיות, שהשכילו לייצג בעלי הפרעות נפשיות כאנשים "רגילים".
ללא כבלי השיקולים המסחריים של השוק האמריקאי השמרן, קיבלנו סדרות מצליחות כמו "Please Like Me" האוסטרלית, שבה הגיבור ה"נורמלי" מוקף באנשים שנכנסים תדירות למוסדות רפואיים, ולרוב מפגינים יותר בגרות ואחריות ממנו; "יומן השומן" הבריטית, סדרת טינאייג'רים כאילו־קלאסית, שהגיבורה שלה סובלת מהפרעות אכילה ונטיות אובדניות; ו־"Workin' Moms" הקנדית, שהגיבורה שלה סובלת מדכאון אחרי לידה, שמפריד בינה לבין בת זוגה, אך מקבלת טיפול ומצליחה לחזור לתפקד.
הגורם השני למפנה הוא נטפליקס, שבשנים האחרונות מציבה דמויות דיכאוניות וחרדתיות במרכז סדרות המקור שלה.
ובהן "13 סיבות", "בוג'אק הורסמן", "פה גדול", "כל יום מחדש", "ג'יפסי", "ליידי דינמיט", ולאחרונה גם "אוזרק".
נטפליקס עשתה מיליונים משיטת הפילוחים שלה, שמתיימרת להביא את התוכן המדויק לכל קבוצה באוכלוסייה, בניגוד לפנייה אל המיינסטרים של הרשתות הגדולות. ולכן, האינטרס שלה הוא לייצג חוויות שלא זכו לייצוג משמעותי עד כה, בפרט חוויות של אחד מכל שמונה אמריקאים.
הגורם השלישי, שמככב ברבות מהסדרות שהוזכרו, הוא ההומור. רובן, גם אם אינן קומדיות בהגדרה, הן סדרות עם המון הומור, שמוציא את הפאתוס מהנושא הכבד, ומסייע להבין את ההפרעות הנפשיות כמשהו שבשגרה.
דוגמה טובה לכך מופיעה בעונה הרביעית של "ברוד סיטי" הקומית. באחד מפרקיה מתברר שאילנה הגיבורה סובלת מדיכאון.
במשך שלוש וחצי עונות נבנתה דמותה כצעירה מגניבה, קלילה, מצחיקה ומלאה בביטחון עצמי, וכל זה לא סותר את העובדה שהיא גם סובלת מדיכאון.
הוא לא מגדיר אותה כאדם, ובסוף הפרק היא לא "נרפאת" ממנו או לחלופין יוצאת למסע הרס, אלא רק לומדת לא להתבייש בו. זו סך הכל עוד חתיכה בפאזל שהוא האישיות שלה — כשם שאנשים שסובלים מהפרעות אינם אירוע יוצא דופן, רק עוד חתיכה בפסיפס האנושי שסביבנו.
במלים אלה פתח אסי דיין את הסדרה "חיים כשמועה", שיצר יחד עם עדי ארבל ומויש גולדברג לערוץ 8:
"קוראים לי אסי, אסי דיין. בגיל 65 אני עושה עוד סרט. גופי קורס מרוב סיגריות, כימיקלים ועייפות החומר. אני שוקל 130 קילו. והלב שלי כבר אחרי התקף. עוזרי הבמאי מעבירים אותי מלוקיישן ללוקיישן ואני ממשיך לביים, לשחק בתפקיד הראשי ובלילות לשכתב שוב ושוב את התסריט שלי. נראה לי שחייתי מספיק בשביל כמה אנשים. הגיע הזמן לסכם, לעשות ספירת מלאי. אז ככה: יש 80 סרטים ששיחקתי בהם, 16 סרטים שכתבתי וביימתי, 9 אוסקרים, 3 פרסים של מפעל חיים, וחוץ מזה אלפי כתבות בעיתונים, רומן אחד, שלושה ספרי שירה, שלוש וחצי שנים באשפוזים פסיכיאטריים, שלושה ניסיונות התאבדות, שני מעצרים, שלוש מלחמות, ארבע חתונות, ארבעה ילדים, אבל לפני הכל ולפני אלוהים, אבא אחד. עם עין אחת".
אבירמה גולן מדברת עם מומחים על הקשר בין שיגעון ליצירה
בעיקר אנחנו נדהמים לצפות בסרטון הקריפי להפליא ששחררה המשטרה כמה ימים לאחר העלמותה של אליסה, ובו נראית אליסה במעלית, משוחחת כנראה עם דמות שלא הייתה שם ועושה תנועות משונות.
אביב גפן: "זאת משפחה מאוד דכאונית. יש כמה התאבדויות במשפחה".
משה דיין לא דיבר על כך. הוא נהג לומר: "החיים חיים והמתים מתים".
אחרי הסופרנוס היו דקסטר הרוצח הסדרתי, קארי הבי־פולארית מ"הומלנד", ג'סיקה ג'ונס הפוסט־טראומטית וד"ר האוס הדיכאוני.
בעונה החדשה של "אוזרק" (נטפליקס) אנחנו פוגשים לראשונה את הדוד בן, ומהר מאוד ניכר שמשהו בו שונה.
החלוצה בתחום היתה "הסופרנוס", שכבר בשנת 1999 הביאה למסך את טוני, המאפיונר שהולך לטיפול כי הוא סובל מהתקפי חרדה.
