מכירים את זה שהכול נראה תקין, אפילו יותר מזה, ובפנים מתרחשות סערות לא מוסברות?
בשנה האחרונה אני עושה לא מעט כדי לטפל בעצמי, כל מה שלא הצלחתי להביא את עצמי לעשות בשנים שקדמו לה:
התחלתי ללמוד כדי לאמן את המוח החבוט,
השתתפתי בארבע סדנאות כתיבה (על אף החרדה החברתית) שחילצו ממני לא מעט מילים חבויות,
צמצמתי משמעותית את הגראס (ג'וינט אחד אחרי שש בערב),
התחלתי ללכת לחוג ציור (על אף שאני נטולת כישורים),
הפסקתי עם פחמימות מלבד פירות (חברה אמרה שזה ריפא את אביה ממאניה דיפרסיה)
הצלחתי להתמיד עם מטפלת אחת (ביבליותרפיסטית) כבר שנה וחצי,
והמשכתי לרוץ (אם כי, למרבה הפלא, נותרתי חסרת כושר גופני. תמוה, לא?).
אפילו חזרתי קצת לעבוד, בצד חסדי הביטוח לאומי.
בכל עת שאני עסוקה אני מרגישה שרבים מכוחותיי שבו אליי והכול סביר. אבל כשאני יושבת כהרגלי במרפסת, ואין שום פעולה ששואבת אותי, אני נותרת לעצמי, כאילו כלום, חסרת מנוחה ועגומה. השעון ממאן לזוז והמחשבות לא מרפות ממני.
אז מה עושים עכשיו?