בלילות, אחרי שכתבתי ביומני, הייתי כותבת את כל הסיפורים שדמיינתי במהלך היום במחברות.

הייתי מתחילה סיפור, ומפסיקה אותו שבועות אחדים לאחר מכן, רק בגלל הצורך העז להפוך פנטזיה נעימה יותר לסיפור אחר.

הגדלתי לעשות וכתבתי עיתון בשם "ידידים" שצילמתי במכונת צילום והפצתי בקרב "חבריי". העיתון הכיל סיפורים בהמשכים על אנשים שיש להם חברים.

גיבורי הסיפורים היו הידידים היחידים שלי.

הסיוט היומיומי של חיי

הסצינה שלפניכם, שחזרה מדי יום במשך שנים, ליוותה ועדיין מלווה רבים מהסיוטים שלי בכל עשרות השנים שחלפו מאז.

כל ילדי השכונה היו יורדים מהאוטובוס של דב בחזרה מבית הספר, ושלוש השכנות שלי היו בורחות מפניי, נמלטות ממני הדחויה, במעלה השביל אל השכונה. ואני ההזויה ממהרת לרוץ אחריהן, מנסה להדביק אותן, כדי שלא אהיה שוב לבד.
לרוב לא הצלחתי להגיע אליהן ואז הייתי חוזרת הביתה בוכה.

כל יום אותו דבר. לאורך שנים. כל תקופת הגן וכל שנות בית הספר היסודי. א’ עד ח’.

זה היה סבל נוראי, מעורר חרדה וממושך מאוד.

במשך שנים רבות היה לי קשה לחזור לאותו שביל. מעולם לא הצלחתי לחזור למושב שבו למדתי בבית הספר היסודי.

תפסיקי לבכות כבר

אמי עבדה פעמים רבות בשעות הצהריים, ונהגתי לשוב לבית ריק. ילדת מפתח.

כאשר בכל זאת הייתה בבית, והייתי שבה הביתה בוכה, אמי נהגה להסביר לי כיצד עליי לשפר את התנהגותי כדי להיות מקובלת.

“תפסיקי לבכות כבר”, הייתה אומרת.

היא שנאה לראות אותי בוכה. זה עיצבן אותה.

זה הזכיר לה את הימים שבהם היא חוותה חוויות דומות, והיא התקשתה להכיל את זה.
אני מצליחה להבין אותה היום, כאם לילד בכיין (ומתוק ואהוב להפליא, כמובן), שמתקשה מאוד להכיל את בכיו.

הכול כדי לרצות

הקשבתי לעצותיה ועשיתי הכול כדי לרצות, כדי שאמא תהיה מאושרת, שתהיה גאה בי סוף סוף.

שום דבר לא גרם לה לגאווה מיוחלת, לאהבה המתפרצת והוודאית שכל כך שאפתי לקבל ממנה, כמו זו שאפיינה את האמהות הפנטסטיות בסיפורים שקראתי יומם וליל.

עד נעוריי, שום דבר לא גרם לה לחבק אותי. פולנייה, מה לעשות.

אבל אני לא הבנתי את הרמז, ולא הפסקתי לנסות, ולרצות, ולהתנחמד.

גם בגזרת הבנות הביצ’יות-מהגיהנום שמרתי על ניסיון פתטי להתחבב.

הקפדתי ללבוש בגדי גלישה אופנתיים שאבי הביא לי מחו"ל, כמו כל המקובלים, ורצתי בבוקר, לפני ההסעה, למכולת השכונתית, כדי לקנות שוקולדים וסוכריות לבנות השכונה, וחילקתי באוטובוס.

זה רק גרם להן להתעלל בי יותר.

למה ככה?

פעם לא הבנתי מדוע הילדים בגן ובבית הספר היסודי נהנו כל כך להתעלל בי, במשך כל כך הרבה שנים.

הרי הייתי מחרידה חיצונית, אבל היו מחרידות ממני.
הייתי תלמידה טובה, אבל היו טובות ממני.
הייתי אומנם קוראת ספרים בהפסקות במקום לצאת לשחק…. אבל זה היה בעיקר בגלל שלא היה אף אחד שרצה לשחק איתי.

אז למה בכל זאת התעללו בי ככה?

אני לא בטוחה שיש היגיון מאחורי הדברים, ובכל זאת... גורמים רבים הצטרפו יחדיו כדי להפוך אותי לשנואה, או מגעילה, או מעוררת אדישות.

רגישה מדי

מאז ומתמיד הייתי בוכה מכל דבר. העור שלי היה (ועדיין...) דקיק, וכל דבר היה מפרק אותי. ילדים מתעללים מאוד אהבו את ההתפרקות המיידית שלי מכל דבר, ולכן הציקו לי ללא הפסקה.

חלשלושית

כוניתי "חלשלושית" עוד בגן, כיוון שסבלתי מחולשה פיזית קיצונית, למעשה מהיעדרם המוחלט של כישורים מוטוריים סבירים, ומנטייה מוגזמת ליפול - אתגר שיווי המשקל קשה לכל בנות משפחתי...

הייתי תמיד הכי גרועה בכיתה בספורט.

זאת שמגיעה אחרונה, מתנשפת. זאת שלא תופסת אף כדור.

לכן תמיד הייתי האחרונה להיבחר לכל קבוצה, לכל משחק, לכל דבר.

מגבלתי הגופנית הבלתי מוסברת ובלתי סבירה סיפקה לילדים שסביבי חומר עסיסי במיוחד לירידות.

השונות בלטה גם בתנועת הנוער

החוג הנוסף שבו השתתפו כל ילדי המושב, תנועת הנוער, הנוער העובד והלומד, חולצה כחולה והיא עולה, רק הבליט את השונות שלי.

מחנות הקיץ, שהתקיימו לפחות פעמיים בשנה, היו הסיוט שלי. אם הייתי מסרבת לצאת אליהם, חששתי שמעמדי החברתי יירד אף למטה מהקיים. לא הבנתי שמצבי הוא הגרוע ביותר.... אז לרוב המחנות יצאתי, בחרדה גדולה, ושנאתי כל רגע.

פחדתי ללכת לבד לשירותי השדה בלילה (לא היו שירותים... היה שדה), מחשש שלא אמצא את הדרך חזרה (חוש הניווט שלי תמיד לקה בחסר…). לא יכולתי לבקש ליווי מאף אחת, כי לא הייתה אף אחת. 

אף אחת לא רצתה לישון איתי באוהל.

הייתי לבד.

גם במסלולי הטיולים הייתי מגוחכת להפליא.
מתעייפת ראשונה, מאדימה כאבטיח לאחר 5 דקות של הליכה מאומצת, יחידה במיני.

ב’ בחברה, ג’ בהשתתפות

בשל הצטיינותי בלימודים, הערות המורות לשיפור באסיפות ההורים היו “רק” בסוגיית הספורט, בתחום החברתי ובסוגיית אי ההשתתפות בכיתה....

איך מישהי יכולה להשתתף בכיתה אם היא מרגישה כעלה נידף?
ידעתי שכל מילה שאגיד תגרור צחוק אדיר ומשוחרר של לעג, המבוסס על רוע טהור (אומרים שזה בעיקר אצל ילדים, אבל בינינו, זה לא רק אצלם).

המורות חמלו

כל המורות היו מביטות בחמלה בעיני הוריי באסיפות ההורים, ואני רק קיוויתי לעוף משם, אולי להתאדות או לפעפע דרך הקירות, כמו גיבורת על.

אולי מישהי אחרת, במקומי, הייתה מאושרת מחוכמתה ומהצטיינותה בלימודים, אבל אני שנאתי את חוכמתי, כי היא רק סיפקה לילדים סיבה נוספת לרדת עליי - על היותי “תולעת ספרים” ו”חרשנית” או כל מיני הערות אחרות, משתקות.

אסטרו

בצד יתר החוסרים, נטיתי לחולמנות יתר, שתרמה לשלל כינויים שדבקו בי:
"אסטרו", או "אסטרונאוטית",
או "ג’ירפה" (כן כן, נוסף על הכול הייתי גם גבוהה יותר מכל הבנות ומכל הבנים, קרובה לשמיים, כמו אסטרונאוטית),
או "כדור הארץ ל-מ'"...

 

בפרק הבא של בלוג ביפולרית אספר לכם על הקפיצה הבאה בחיי - גיל 14 - אז השתניתי חיצונית - הפכתי מברווזון מכוער לברבורה משוגעת שהמשיכה להרגיש מכוערת, מדחויה לבעלת חברים ואפילו המיוחל מכל - חבר, אותו חבר שבגלל שבגד בי ניסיתי להתאבד.

גם בשיעורים לא הייתי רגועה.

בכל עת ששמעתי צחוק מתגלגל מאחוריי, נטיתי לחשוד שאני נושא הבדיחה. החשד שלי הפך למציאות כאשר הוטחו בגבי עפרונות וניירות רטובים מרוק.

באוטובוס הצהוב של הנהג דב - שהסיע אותנו מדי בוקר לבית הספר ומדי צהריים הביתה - ישבתי תמיד לבד, כי אף אחד לא רצה לשבת לידי.

עצמתי את עיניי כישנה, רקמתי סיפורים על נסיכות יפות תואר ואבירים גואלים.

לא ידעתי כיצד להגיב לילדים האכזריים.

האמנתי שהם צודקים. שאני באמת חלשלושית. מרחפת. מכוערת. מוזרה. בכיינית.

אם הייתי יודעת איך אפשר לטוס לבד לאי בודד, או איך להיבלע באדמה, הייתי בורחת מזמן. בינתיים, הסתפקתי בעולמות שבראתי לעצמי.

בפרק הקודם של בלוג ביפולרית, סיפרתי לכם שהייתי ילדה דחויה בין גיל 0 לגיל 14.

עד גיל 14, אז עברתי מבית הספר היסודי לתיכון, לא היו לי חברים שהודו בפרהסיה שהם חברים שלי, למעט ילדים חדשים שהגיעו לשכונה ולא ידעו שאני ילדה דחויה.

(היו לי חברות שנפגשו איתי אחר הצהריים, ולא הודו בבית הספר שהן חברות שלי. כן כן. כך היה.).

ילדות פתט

את מרבית ההפסקות בבית הספר היסודי, בין כיתה א’ לכיתה ח’, ביליתי בשירותים.

התביישתי מהמורות שריחמו עליי בכל עת שראו אותי יושבת בכיתה וקוראת, והיו מלשינות להוריי על הבעיה החברתית שלי בכל אסיפות ההורים.

פחדתי מהתלמידים שנכנסו מדי פעם לכיתה כדי לקחת סנדביץ’ מהתיק. כי בדרך כלל היה להם מה להגיד. ובדרך כלל זה היה פוגע.

פרק 16: מיומנה של ילדה דחויה |
ילדות בדיכאון - חלק ב'