לפני שבועות אחדים החלטתי שהגיע הזמן לספר לילד על מצבי. אומנם כבר כמעט הגיע למצוות (עוד שנה וחצי...) אבל הוא עדיין לא יודע שאמא משוגעת.

ולמה שיידע, בעצם?

הרי הוא יכול לנהל חיים שלווים ושמחים יותר אם לא יידע. והרי אני מאוזנת עכשיו, אז בעצם אין שום התנהגות שדורשת הסבר.

יש לכך כמה תשובות.

ראשית, יש דברים שהוא כבר יודע מבלי שיש לו מילים עבורם, כי הוא תמיד נמצא שם לצדי, גם בתקופות שאני דומעת מבוקר עד ערב. ואולי ההסבר שהוא מעניק לעצמו על המצב חמור מהמצב?
התשובה השנייה חשובה לא פחות - הצורך שלי לחיות באמת, לא להסתיר, לא להמציא סיפורים. הוא כבר גדול ויכול לשאת את המציאות, או לפחות פיסות ממנה.

אז התייעצתי עם חברות, אחת מהן גם ביפולרית שסיפרה לבן שלה מזמן, על איך כדאי לספר. לקחתי מכל אחת את הטיפים שהתאימו לי, וחיכיתי לזמן לבד עם הילד, שהגיע לאחר כמה ימים. הוא לא הרגיש טוב ונשאר בבית, מול הטלוויזיה, ואביו היה עסוק במשרד הביתי.

הייתי נבוכה מאוד לקראת השיחה.

לא ממש ידעתי איך להתחיל בה, מה יוכל למשוך אותו מהמסך לשיחה איתי שלא קשורה בו.
אז אמרתי לו שאני צריכה לדבר איתו על משהו שקשור בי ועשוי לעניין גם אותו. כתגובה ראשונית הוא שאל: את ואבא מתגרשים?, ואחרי ששללתי ואמרתי שזה בכלל לא קשור לאבא, אז הוא בירר: את עומדת למות?

אמרתי לו שלא, שלא ידאג, אין סכנה לחיי.

זה מצב שאמא נמצאת בו ומתמודדת איתו, והוא בירר שוב אם אני עומדת למות, הפעם תוך כדי שהוא מביט עמוק לתוך עיניי, בודק שאני כנה.
אמרתי שלא, וזה מצב שלא קשור לגוף אלא לנפש. ואז אמרתי שיש לי מאניה דיפרסיה, שזה אומר בעיקר מצבי רוח קיצוניים לתקופות מאוד ארוכות של כמה חודשים עד יותר משנה.

לא ידעתי איך להמשיך מכאן, אז ציירתי לו עיגול שחציתי לשניים.

בחצי אחד כתבתי מאניה ובשני דיפרסיה=דיכאון, והשחרתי אותו קצת עם העיפרון. הוצאתי חצים מכל אחד מהחצאים, עם התנהגויות שמאפיינות כל אפיזודה. לדוגמה, בדיכאון, כתבתי "ישנה הרבה", "בוכה הרבה", "לא מתווכחת", ו"מדברת מעט ולאט", ובמאניה כתבתי "ישנה מעט", "בוכה מעט", "מתווכחת הרבה", ו"מדברת הרבה ומהר".

הוא שאל: את ישנה המון, זה אומר שאת בדיכאון?

אמרתי שלא, שעכשיו אני במצב מאוזן, בזכות התרופות, וציירתי לו גלים של מאניה ודיפרסיה, ובאמצע האיזון. אמרתי לו שאני עכשיו קצת יותר קרובה למטה ממה שלמעלה, אבל אני בסדר גמור.
הוא המשיך לשאול שאלות על מצבי: "את מדברת הרבה, אז אולי את במאניה?"
המשכנו קצת לקשקש על מאפיינים וגלים, והוא יצא מהשיחה עם חיוך, ואמר שציפה להרגיש רע כשהתחלנו לדבר, אבל אם מצבי טוב, אז הוא מרגיש טוב.
בהמשך השבוע הוא הזכיר את הנושא פעם אחת, כשקמתי בשעה אחת מוקדם מהרגיל והוא בירר אם אני במאניה...

מעבר לכך, הכול כרגיל.