סרט בכיכובה של גווינית' פאלטרו על סילביה פלאת' והרומן הסוער שלה עם ג'ון יוז (הסרט לא הומלץ על ידי המבקרים). סילביה פלאת', משוררת וסופרת אמריקאית שסבלה מדיכאון והתאבדה באמצעות שאיפת גז בגיל 31, חודש אחרי שספר הסיפורת הראשון שלה, "פעמון הזכוכית", יצא לאור.
סרט של יאיר קדר על לאה גולדברג שסבלה מדיכאון ואביה סבל ממאניה דיפרסיה.
הסרט מתאר את חייה הבודדים והעצובים, שבהם סבלה רבות, אך גם כתבה שירה מופלאה וזכה.
דור הפרוזאק (Prozac Nation)
סרט קולנוע עצמאי משנת 2001. הסרט בוים על ידי הבמאי הנורווגי אריק סקולדברג והופק בעזרתה של לטי גרובמן. בסרט כיכבו כריסטינה ריצ'י, ג'ייסון ביגס, אן הייש ומישל ויליאמס. הסרט מתבסס על אוטוביוגרפיה של אליזבת וורצל באותו שם, המתארת את חוויותיה והדיכאון הקליני בו לקתה.
ליזי, סטונדטית מחוננת, מתקבלת ללימודי האוניברסיטה היוקרתיים של "הארווארד", שם היא מתכוונת לקחת קורס בכתיבה עיתונאית. הגיבורה מבלה הרבה במסיבות, לוקחת הרבה סמי מסיבות, ובשל מצבה המשפחתי הקשה, נאלצת לנטול תרופות נגד דיכאון, הגורמות לה להתבודד מהחברה ולפתח מצב תמידי של חוסר יציבות רגשית. לאחר ביקור אצל פסיכיאטרית, ליזי מתוודה לסם ה-"פרוזאק", ועד במהרה גם סם זה מתחיל להשתלט על חייה.
המשפט הכי חשוב שלקחתי מהסרט: "מספיק להתייחס למתמודדי הנפש כמו אל מטורפים שמנערים את הגדרות".
אז אם תהיתם - כן, אפשר גם לטפל וגם להיות חולה במאניה דיפרסיה. זה דורש אישור של וועדה שקובעת את הכשירות, אבל זה פחות מעניין.
מה שמעניין הוא הדמות שובת הלב של העובד הסוציאלי, ניר, שמכניס אותנו לעולמו, להתמודדות שלו, לאומץ שלו. התאהבתי. תודה ששיתפת ניר.
תודה גם לפסיכולוג שנשאר בעילום שם, שסיפר שנפוצה עליו שמועה בקרב הפסיכולוגים על מחלתו, ושפסיכולוג אחד אמר למטופל שלו שהוא לא מבין למה הוא הולך אליו, הלוא הוא חולה במאניה דיפרסיה.
רוני קובן במבט מקרוב לתוך המחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי "גהה".
זאת הפעם הראשונה שבית חולים פסיכיאטרי מתיר למצלמות טלוויזיה להיכנס אל תחומי המחלקה הסגורה למשך תקופה ארוכה.
בפרק מיוחד זה חושף קובן את הצופים להתמודדות הצוות המטפל עם ההתקפים שחווים המטופלים, עם הסכנה המתמדת שמטופלים יפגעו בעצמם ובצוות המטפל ומתעד את ההכאה על חטא של צוות המטפלים במקום בעניין נוהל הקשירה של מטופלים למיטתם, נוהל שרווח במחלקה בעבר.
מגיש: רוני קובן | במאית : שרון קרני | מפיקים: ארצה הפקות בע"מ
"תרצה אתר: ציפור בחדר", סרטו של ארי דוידוביץ', הוצג בבכורה ב-2015 בפסטיבל הסרטים בחיפה, וזכה שם בפרס השופטים. הסרט משרטט את דמותה השברירית ויפת התואר ואת חייה מלאי התהפוכות, אשר נותרו אפופי מסתורין גם שנים רבות לאחר מותה, באמצעות רַאיונות אינטימיים עם האנשים הקרובים לה ביותר: בעלה הראשון, השחקן עודד קוטלר, בנה המוזיקאי נתן סלור, חברותיה – השחקנית גילה אלמגור והפסיכולוגית זיוית אברמסון, חוקרי הספרות הפרופ' דן מירון, דן אלמגור ושירה סתיו, אלכס אנסקי, וכן יונה אליאן וששי קשת, שהקליט את השיר האחרון ביום שבו מְצָאהּ מותה.
בסרט משולבים "הבזקים לאחור", בהשתתפות השחקנית אנאל בלומנטל.
העדויות, קטעי השירה והסיפורים (קוראים: אסנת זיביל ודורון תבורי) והצילומים מהאלבומים המשפחתיים שפורסמו בזה לראשונה התלכדו למסע רגשי ומוזיקלי רב-שכבתי, המאיר לא רק את חייה ויצירתה של תרצה אתר, אלא שופך אור חדש גם על חייו ויצירתו של אביה נתן אלתרמן. הסרט שודר בטלוויזיה בערוץ yes דוקו והוקרן בכל רחבי הארץ. בסינמטק תל אביב היה הסרט מהסרטים הקבועים של 2016 – והוקרן לאורך חודשים רצופים.
סיפור על אהבה וחושך
הסרט הנוגע עמוק בלב המבוסס על ספרו הנהדר של עמוס עוז מתאר את התמודדותו של הגיבור עם הדיכאון הקשה של אמו.
אחרי שנים שצחקו על ענת (48) היא החליטה שהגיעו הזמן שיצחקו איתה והפכה לליצנית, כדי לצאת מהדיכאון.
כולם תמיד קראו לה נעל, אז בתחפושת שלה היא הדביקה נעל גדולה על המצח.
היא סובלת מהפרעת אישיות גבולית, אספרגר וסכיזופרניה אבל זה בסדר כי להיות כמו כולם אף פעם לא עניין אותה.
לפעמים החרדות משתקות אותה והיא לא תמיד היא מצליחה לעמוד בקצב. ובכל זאת, היא נלחמת, היא אקטיבסטית והיא יוצאת להפגין כדי שכולם ידעו שגם למתמודדים אכפת בדיוק כמו לכל אחד אחר. כל הפרקים של בנפשם, כאן ◄
Crazy about her
סרט חדש וחביב בנפליקס מביא גם הוא את הטירוף-השיגעון לפריים טיים, וגם הפעם (כמו בשטיסל ובהומלנד ובמלון ססיל) עם ביפולרית מקסימה ויפהפייה, שלמרות שהיא ממש דפוקה (כמוני?) הגיבור מתאהב בה עד מעל לראש ואף מאשפז את עצמו בבית החולים שלה, כדי להיות קרוב אליה.
מכאן העלילה מסתבכת בכיף גדול, כמיטב ז'אנר הקומדיה-רומנטית, והגיבור מסכים ואף רוצה לקחת חלק בחייה של הגיבורה, על אף שהיא מצהירה שכשתהיה בדיכאון תרצה להתאבד וגם בזמן המאניה תהיה כנראה מסוכנת ולא מובנת.
תודה למתיא שריד על ההמלצה הנהדרת (-:
שבעת הסלילים של יונה וולך
סרט של "העברים" על יונה וולך שהייתה חולה בדיכאון, חרדה והתקפים פסיכוטיים
גיבורי הסרט הם שני צעירים טובי מראה (ברדלי קופר וג'ניפר לורנס), וטובי לב, שבמקרה סובלים גם ממאניה דיפרסיה, ועוד - מכל טוב שנפש האדם יכולה להציע לנו. העלילה נעה בין תחלואי השניים לבין אלו של הסובבים אותם - כי גם אלו השפויים לכאורה, לא באמת כאלה. מה הם רגשות אמיתיים, מה הן פנטזיות סינתטיות ומה סתם גחמות? קשה כבר להבחין. הפסיכיאטרים מנסים להמתיק את המרה באמצעות גלולה. ואז נשאלת השאלה איפה היא מתחילה ואיפה נגמר הבן אדם?
העלילה מלווה את פאט (ברדלי קופר) - בחור צעיר תכול עיניים ושחור לבב, שמשתחרר ממוסד לחולי נפש הישר לקוקו-האוס של משפחתו. הוא מוצא מחסה בחיק אמו הרחמניה (ג'קי וויבר) ואביו (רוברט דה-נירו) המכור כמוהו לקבוצת הפוטבול פילדלפיה איגלס, וגם להימורים על תוצאות משחקיה. הבעיה היא שגיבורנו הרגיש לא משתחרר מהלם הפרידה מאישתו. כל תהליך ההתאוששות שלו מוקדש לצורך קאמבק אפשרי (בעיני רוחו לפחות), ולא לצורך שיקומו כאדם העומד בפני עצמו.
כך או כך הדרך לשיקום ארוכה, קשה ופתלתלה היא. הוא צריך להילחם בעצמו, בטראומה הקשה שעבר, בתסמונות המוזרות שלו, ובדרך בה הוריו, חבריו והסובבים אותו מתבוננים בו. מי שמציעה לו ערוץ פסיכו-רפואי אלטרנטיבי היא טיפני (לורנס), אלמנה צעירה והלומת אובדן בעצמה, ומזמינה אותו לחלוק איתה כמה רגעי שפיות משותפים בכל הטירוף מבפנים ומבחוץ. היא מגייסת אותו למטרה שלה: להשתתף עמה בתחרות ריקודים סלוניים. בוא נרקוד, נשכח. מכיוון שמדובר בקומדיה רומנטית, אפשר להניח שהחיבור ביניהם יצליח ויביא להם רפואה שלמה, או חלקית. הם יסתפקו בזה.
לכאורה יש משהו לא אמין כשאתה מלהק יפיופים מוצלחים ומצליחים כמו קופר ולורנס, אבל דווקא זוהי אחת ההברקות הגדולות של ראסל, כי באמצעותם - ובאמצעות כשרון המשחק האדיר שלהם - מצליח הבמאי להמחיש לנו שזה קורה לכולם. גם הטובים שביננו הם בני אדם, וככאלה הם מתמודדים עם מערבולות, וסופות שמתחוללות בפנים בלב. לב הסערה. לו השקט היה שוכן שם, אם הכל היה פלאט, האם היינו יכולים להיחשב כבני אנוש או אפילו כבעלי חיים?
אולי זה מסביר מעט את העובדה שיוצרי הסרט של נטפליקס "Have a good Trip" על חוויות אסיד בחרו לראיין לסרט לא פחות מארבעה סלבס עם הפרעות מצב רוח - סטינג וקארי פישר הביפולריים ובן סטילר ושרה סילברמן הדכאונית.
קארי פישר, ביפולרית, בסרט: "הלכתי לרופא ואמרתי: אני מרגישה נורמלית על אסיד".
פסיכיאטר שהתראיין לסרט: "היא הרגישה נורמלית כשלקחה אלאסדי בתקופת שיא הפרסום שלה, כי זה אולי קשור לתחושה הלא טבעית שמתלוטה להיותך מפורסם, לכך שהיא חשה אולי מנותקת מעצמה. חוויית האלאסדי אפשרה לה להתחבר לחלקים בסיסיים, לעצמי הבסיסי שלה ואפשרה לה לחוש יותר אמיתית מהבחינה הזו.
I Smile Back
שרה סילברמן משחקת בסרט את לייני, אם ואישה הנאבקת בהתמכרות לסמים ובמאניה דיפרסיה.
אני מחייך בחזרה (באנגלית: I Smile Back) הוא סרט דרמה אמריקאי משנת 2015 בבימויו של אדם סאלקי ומבוסס על הרומן מאותו שם מאת איימי קופלמן משנת 2008, שכתבה את התסריט עם פייג 'דילן.
הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל סאנדנס 2015 ב -25 בינואר 2015.
ד"ר פומרנץ
המוות ליווה את אסי דיין מראשית דרכו כבמאי ושחקן - תחילה כיפה הבלורית והתואר המקריב חייו למען המדינה, ובסוף בדמות הגבר המזדקן הדועך לקראת החידלון העלוב. מ"הוא הלך בשדות", ל"החיים על פי אגפא" ועד "ד"ר פומרנץ".
דיין היה הפסיכולוג הלאומי בסדרת הטלוויזיה "בטיפול", ובפעם השנייה שיחק בתפקיד זה ב"ד"ר פומרנץ" (2012), שהפך למרבה הצער לסרטו האחרון. בקומדיה שחורה ושנונה זו גילם את הדמות שבכותרת המשכירה את מרפסת דירתה למתאבדים.
ד"ר יואל פומרנץ , פסיכולוג קליני המתגורר בקומה ה-16 של בניין בתל אביב, משכיר את המרפסת שלו לכל מי שרוצה להתאבד. תמורת 2000 שקלים הם יכולים לקפוץ מהמרפסת. סוג של עסק. בדיאלוג של הרופא (אותו מגלם אסי דיין) עם המתאבדים הפונציאליים הם משחררים אמירות על סתמיות החיים, הריקנות, החידלון. כל האובססיות של אסי.
וכך כתב שם דיין בשיר "הסוף" שהלחין וביצע בסרט עמית פוזננסקי:
"סוף סוף הגיע הסוף,
ואני מצטרף אל הרוב.
שוכב לי בשקט ושלוות עולמים,
לא עוד פקקים,
ארבע אמות מתחת לפני החיים,
עם הבנאליה והטריוויה
של ריצת מכשולים
למע"מ, לנדל"ן ולבורסה.
ואני סוף סוף
שוכב מתחת לשמיכת האדמה,
מת את כל הכלום שעבר בחיי
ואתם תמשיכו את המסע,
מהלידה המקרית
דרך הרזומה האקראי,
עד למותכם הכל כך סתמי".
ניצוצות
דרמה. סרט עלילתי המבוסס על סיפור חייו האמיתי של הפסנתרן המחונן דיוויד הלפגוט. דיוויד, ילד שנולד באוסטרליה להורים יהודים ניצולי שואה, מתגלה ככשרון מוזיקלי מבריק ושם לעצמו מטרה: לנגן יום אחד את הקונצ'רטו מס' 3 לפסנתר של רחמנינוב- יצירה שנחשבת אחת הקשות בעולם לביצוע. התקוות שתולה בו אביו, הלחץ הרגשי והפיזי שמופעל עליו מצידו ותחושת החובה להצליח מביאים את דיוויד לשיא, אך מיד בתום הקונצרט בו הוא מנגן את היצירה הנכספת- הוא מתמוטט, מאושפז ומאובחן כסובל מהפרעה סכיזואפקטיבית.
סרט מופלא, מרגש ומעורר הזדהות עם דמותו של דיוויד, הילד היהודי הטיפוסי שגדל במקום בו הדבר החשוב ביותר הוא לגרום להוריו גאווה. הסרט מלווה בקטעי מוזיקה מצוינים, והשחקן ג'פרי ראש זכה באוסקר על גילום התפקיד הראשי. מתוך אתר סלונה
