ברוך הבא, דיכאון. שבת לחיי.
קיוויתי לכמה רגעים שניצחתי אותך. שלא אראה אותך יותר. אבל שבת בגאון. ממלא את כל יומי בפחד ובתוגה מעיקים, מרגע ההתעוררות ועד השינה.
איך זה התחיל?
סיפרתי לכם שמייד לאחר שחלפה האפיזודה הדכאונית האחרונה שלי, מצאתי את עצמי עולה במשקל את כל מה שירדתי בזמן הדיכאון. הבגדים החלו ללחוץ, וגם הכאב הנפשי שהביא איתו המשקל החדש.
כל מבט במראה הפך מחביב לבלתי אפשרי, וכמו כדי לענות את עצמי, הבטתי שוב ושוב בכל מראה, בחנתי את עצמי בהשתקפות על כל מכונית, ונגעלתי מכל קימור וקימור.
נכון, מאז גיל ההתבגרות מעולם לא הייתי רזה. רק
כשהייתי בדיכאון או חולה. בכל זאת, המעבר הזה מרזון למלאות הפך אותי מבפנים.
חזרתי לעשות ספורט: יוגה פעמיים בשבוע, אימון כוח פעם בשבוע, ובין לבין הליכה על הים, מתוך שאיפה שהיא תכין את הגוף שלי לריצות היומיומיות, שעשו פלאים במצב הרוח ובגוף שלי בעבר, עד שזנחתי אותן.
אבל לא היה שינוי, ולא נולד בי הכוח לרוץ, אז החלטתי לעשות מעשה (מטופש) ולהוריד את כמות הליתיום, כי כולם אומרים שליתיום זה משמין.
ידעתי שהמלח הזה אמור לייצב אותי, אבל בכל זאת אמרתי לעצמי שהפחתה קטנה בכמות לא תשנה את מצב הרוח, כי הכול בסדר, כבר חזרתי לעצמי, וכמה הבדל כבר יכול לעשות הכדור הקטן והמעיק הזה, שנכנס לחיי זמן רב אחרי שיצאתי מהדיכאון? וכמה שינוי יחול בי אם אוריד רק שליש מהמינון, שליש ממינון של כדור אחד מתוך שלושה שאני לוקחת כדי לשמור על איזון?
למרבה הצער, המשקל הכבד נותר בעינו, ואליו התווספה התחושה הכבדה שחזרה, לאט לאט, לתפוס מקומה בכל איבר בגופי.
לא ייאמן כמה שביר ופריק הוא האיזון שלי, נפגע כל כך מכל משב רוח קלה. או מכל היעדר של כדור מלח קטנטנן מהתפריט שלי.
שוב ההתעוררות בבוקר קשה ואפופה בפחד. שוב אני לא מרגישה שיש טעם בכל הדברים שאני עושה. שוב קשה לי לחייך. כל האור הפך לאט לאט לחושך, וגם - וויהייי, פחות בא לי לאכול.
וכמובן, לכל זה מתווספת התחושה שאני הבאתי את הדיכאון הזה על עצמי, ממש כפי ש
הכנסתי את עצמי למאניה בהסתממות יתר לפני שנה וחצי.
אני חייבת להודות שאני מרגישה ממש מטומטמת, שבחרתי להוריד מהתרופה במקום להתאמץ יותר, ולאכול פחות, או להשלים עם העסיסיות החדשה-ישנה שלי.
אבל בינינו, אין לי מושג אמיתי מדוע הדיכאון החליט להפציע שוב.
אולי זה בכלל לא קשור לליתיום, אלא פשוט למוח החולה שלי, שאף כדור לא יכול באמת להגן עליו מפני השד הכל כך עקשן הזה?
נתפסתי
כיוון שהליתיום דורש בדיקה בכל שלושה חודשים, לוידוא רמת הליתיום בדם ושלילת כשל בכליות, "נתפסתי" בבדיקת הדם האחרונה. הליתיום לא הגיע לרמה הדרושה, והפרופסור אמר שצריך להעלות את המינון…
ואני לתומי הייתי בטוחה שאיש לא יבחין, כי אני ממשיכה לקחת את הכדורים הארורים, רק קצת פחות.
אז הודיתי, בפני הגבר ובפני הפרופסור, ואמרתי שאחזור למינון הקודם, וחזרתי.
עכשיו אני ממתינה להרגיש יותר טוב, בתקווה שלא דפקתי לעצמי עוד יותר את המוח, באופן שלא יאפשר לדברים לשוב לקדמותם.
