מי נתן אי פעם תשובה אמינה ומקיפה לשאלה האלמותית: מה נשמע? או מה שלומך? התשובה תהיה לרוב: הכול בסדר. האומנם?
ובמקום להלאות אותך בתשובה הברורה לשאלה הזאת, אשתף בתשובה האמיתית שמסתתרת מאחורי ה"הכול בסדר" שלי בארבעת מצבי הצבירה שלי: דיכאון, היפומאניה, מאניה ואיזון - בעיקר הראשון, תודה.
בדיכאון, ובחלק ניכר ממצבי הביניים, הכול בסדר משמעותו כלום לא בסדר.
הכול שחור, ביצתי-בטוני ובלתי אפשרי. רוצה למות. אף אחד לא רוצה לשמוע את זה, כי זה שואב את כל האוויר והאנרגיות החיוביות מכל מרחב, ולכן אין דרך להשיב את האמת על השאלה.
בשל חיבור מוגזם שלי לאמת, אני לא מסוגלת לומר הכול בסדר בדיכאון, ותחת זאת אני פולטת המהום חמוץ נטול מלל שאחריו אני מנסה לדייק ואומרת: "הכול סביר", ומי שרוצה מבין.
בהיפומאניה "הכול בסדר" הוא "טוב וחיובי לי".
הכול סופסוף מסתדר. הגעתי לנחלה וכאן בדיוק אני רוצה להישאר. החיים יפים בסך הכול, על מה קיטרתי עד עכשיו? אבל... מצבי מסוכן, ולמרות שהוא מענג עבורי, אני צריכה לעדכן את מיטיביי, כדי שיכבו אותי בעזרת הכדור הנוראי הזה שהופך אותי לזומבי... חחח, עד כאן. מוטב שאצניע את תחושותיי.
במאניה הכול בסדר הוא "מושלם לי. בעיקר בחברת עצמי".
וגם: "עצבנו אותי היום, אבל אני לא איכנע. כי מה הם מבינים? נראה כאילו כל האנשים סביבי פועלים יחד כדי לעצבן אותי".
אני חייבת לספר לקרובים אליי על מצבי, כי מסוכן שם, אבל אני בכלל לא מודעת לו, כי נגזר עליי להיות כרגע בהכחשה.
כשאני מאוזנת, "הכול בסדר" מבטא את עצמו בפשטות, בלי מסרים סמויים.
ומה שלומך?