חשבתי שבמו ידיי מחקתי לעצמי את מרבית תאי המוח, בגלל חזירותי הבלתי נשלטת לסמים פסיכואקטיביים בתקופת המאניה, וגם לפניה (גראס נקי בכמויות מטורפות, אטנט - סוג של ריטלין, קוק, MD, LSD).
את כל אלה שילבתי עם נוגדי דיכאון במינון מקסימלי שלקחתי מגיל 20 ועם כמויות אדירות של אלכוהול.
במשך שנה יצאתי בכל סופ"ש לבלות לבד, בלי הבנזוג, במסיבות טכנו רוויות סמים.
הייתי מחוקה לחלוטין ומקפצת במשך שעות ברחבה, סוגדת לדיג'יי.
הייתי מחוקה במיוחד בשירותים, שם הייתי עושה קוק עם כל מי שרק הסכים לחלוק איתי.
שכחתי לרגע שהזדקנתי, ושמה שהגוף והמוח הצליחו לספוג בקלות בגיל 20 - זה לא מה שאפשר לשאת בגיל 40+, במיוחד אם יש רקע של הפרעת מצב רוח.
הלופ הקוגניטיבי
התלוננתי בלי הרף באוזני הבנזוג שהפכתי למטומטמת, ושקראתי בויקי-רפואה שמאניה-דיפרסיה עלולה לגרום להפרעה קוגניטיבית (הפרעות קוגניטיביות בהפרעה דו-קוטבית).
הגבר התעקש שהכול בסדר, ושתחושת אובדן היכולות נמצאת רק בראש שלי, והיא נובעת מחרדה.
ידעתי שהוא משטה בי (אולי הוא עצמו האמין בזה, ואם כן - לא ברור למה...).
מאז שהבנתי שהיכולות הקוגניטיביות שלי פגומות, הייתי בלופ מתמיד על נושא אובדן המוח, שכולל את אובדן הידע, אובדן היצירתיות, אובדן הדעות, אובדן הרעיונות. זה היה אחד החלקים הקשים ביותר בדיכאון.
קינאתי אפילו בעצמי
לאורך כל תקופת הדיכאון, קינאתי בכל האנשים שמצליחים לחשוב, לדבר ולכתוב. כולל הטיפשים שבהם.
קינאתי אפילו בעצמי, על מה שהייתי פעם, על איך שכתבתי, על איך שדיברתי, על איך שעיצבתי וחשבתי.
קינאתי במיוחד בבעלי הגאון,
שהוא האיש החכם ביותר שהכרתי אי פעם. לא הבנתי מה הוא עושה איתי, עם המוח המדהים הזה שלו.
איך הוא מסתפק בי?
האמנתי שהוא צריך למצוא אישה ראויה יותר, אישה שיוכל לנהל איתה שיחה בגובה העיניים.
המלצתי לו לעשות את זה.
בכל פעם שהוא עזר לבני בשיעורי הבית, קינאתי בטירוף בכל הידע שלו. בתנ"ך, בעברית, בחשבון.... הגבר הזה יודע הכול. כיוון שבתקופת הקורונה בילינו שלושתנו כל הזמן יחד, נחשפתי לעוד ועוד טפחים מחוכמתו של הגבר שלי, ולא הצלחתי להבין מדוע בחר דווקא בי.
כיוון שהאמנתי שחוכמתי ויכולת הדיבור שלי נעלמו ממני לנצח, הזלתי דמעות בלתי נשלטות בכל פעם שבני ובנזוגי ניצחו אותי במשחק קופסה…
והיה שפע רב של משחקי קופסה בתקופת סגר הקורונה - לרוב כמה פעמים ביום. הפסדתי בכל משחקי החשיבה.
אישה טיפשה
אחרי 43 שנים שבהן הייתי משוכנעת שרמת האינטליגנציה שלי גבוהה מהממוצע, פתאום הייתי צריכה להתנהל בעולם כאישה טיפשה.
אישה שלא זוכרת כלום. גם לא מה שעשתה לפני דקה.
כמו אחרי שאכטה, רק בלי הפאן של השאכטה.
אישה שלא מצליחה להתרכז יותר ממשפטים אחדים, גם לא בסדרת טלוויזיה מטופשת.
אישה נטולת ידע כללי, שלא מצליחה להשיב על שיעורי בית לילדים בכיתה ד'.
אישה שלא מצליחה לעבוד, כי שכחה איך כותבים ואיך מעצבים.
אישה נטולת יצירתיות, נטולת רעיונות, נטולת דעות.
אישה שלא מצליחה לחשוב, שלא לדבר על ללמוד מידע חדש.
אישה שצריך להסביר לה הכול לאט לאט, בשלבים ברורים, כדי שתבין.
אישה שלא מצליחה לקרוא ספרים או לכתוב יותר מפיסקה.
אישה נטולת תחומי עניין ותחביבים.
אישה נטולת.
פרק 3: מחקתי לעצמי תמוח
לאורך שנת הדיכאון הכבד שלי איבדתי את המילים. לא הצלחתי למצוא אף פעם את המילה הנכונה. לא זכרתי את רוב הדברים שידעתי בעבר. לא הצלחתי לכתוב יותר מפיסקה ברצף, וגם זה במאמץ עילאי.
בגלל שנעלמו לי המילים, הייתי בטוחה שנמחק לי המוח, לצמיתות.
זה הזמן להתוודות בפניכם, שלושת קוראיי, ש-25 הפרקים הראשונים של הבלוג הזה נכתבו בזמן היפומאניה, במהירות שיא של ימים אחדים. מעולם לא כתבתי כל כך הרבה (20 אלף מילים) בכל כך מעט זמן.
השאלות הכי פשוטות וטבעיות בעולם מוציאות אותי מאיזון ומשקשקות את עולמי הצר:
מה עשית היום? כיוון שכנראה שלא עשיתי היום שום דבר יעיל, או משהו קרוב לכך, השאלה מדגישה את היעדר העשייה...
ברברה תקפה בלא רחמים את הצמחים האהובים עליי, בעיקר את הסגולים, והשפיעה עמוקות גם עליי.
שפע גורמים חברו זה לזה כדי לכווץ אותי, ומצאתי את עצמי בטווח הביניים שבין הקולאוס לגרניום.
