לפי פרסומים שונים, מהפרעה דו-קוטבית סבלו המשוררים אלכסנדר פושקין, ויליאם בלייק, ג'ון קיטס, אדגר אלן פו, אמילי דיקינסון ואן סקסטו; הסופרים אמיל זולא, מרי שלי, לב טולסטוי, ניקולאי גוגול, מקסים גורקי ורוברט לואיס סטיבנסון; המחזאי יוג'ין אוניל; הציירים מיכלאנג'לו, תיאודור ז'ריקו, אדוארד מונק, פול גוגן, וינסנט ואן גוך, מרק רותקו וג'ורג'יה אוקיף; והמוסיקאים הנדל, בטהובן, מוסורגסקי, פיטר גבריאל, ג'ימי הנדריקס, אוטו קלמפרר וצ'רלי פרקר.

הרעיון על קיומו של קשר בין יצירתיות לשיגעון הוא עתיק יומין.

אפלטון האמין כי שירה, ש"שיגעון המוזות לא נגע בה", היתה תמיד "מוסווית על ידי הביצוע של משוגע בעל השראה".
המחקר הגדול ביותר שנערך עד כה, שבחן את הקשר שבין הפרעות נפשיות ליצירתיות, פורסם על ידי ארנולד לודוויג ב-1992. לודוויג ועמיתיו בדקו במשך עשר שנים למעלה מ-2,200 ביוגרפיות של 1,004 גברים ונשים בולטים, במאמץ לאתר את שילוב הגורמים היוצר יצירתיות בדרגה גבוהה.

במאמר שפירסם בכתב העת "American of Journal "Psychiatry כתב לודוויג, כי

בקרב אמנים שכיחות ההפרעות הנפשיות גבוהה הרבה יותר מאשר בקרב אנשים יצירתיים העוסקים במקצועות אחרים.

בגיל ההתבגרות סבלו 22%-34% מהאמנים הבולטים מסימפטומים פסיכיאטריים - מהיפוכונדריה והתקפי דכדוך והתכנסות ועד הזיות פסיכוטיות וניסיונות התאבדות. לעומתם, 3%-9% מהמדענים, אנשי העסקים והספורטאים המצטיינים סבלו מסימפטומים כאלה.

גם בגיל מבוגר נמצא הבדל משמעותי בין שכיחות ההפרעות הנפשיות בקרב אמנים לשכיחותן בקרב בעלי מקצועות אחרים.

 

70%-77% מהמשוררים, המוסיקאים המבצעים והסופרים סבלו מהן; 59%-68% מהציירים, מהמלחינים ומהעוסקים בכתיבה לא ספרותית; ורק 18%-29% מהדמויות הבולטות בתחומים כמו מדעי הטבע, פוליטיקה, ארכיטקטורה ועולם העסקים.

לפי לודוויג, אנשים יצירתיים הסובלים ממחלת נפש מגיעים לעיסוק באמנות כמעט מחוסר ברירה.

בעולם המדע, רציונליות, עקביות ויישוב הדעת הן תכונות בעלות יתרון.

לעומת זאת, התקופות המתחלפות של התלהבות פראית ודיכאון משתק, האופייניות להפרעה הדו-קוטבית, הן מכשלה קשה להישגיות מדעית. לאמן, דווקא החילופים בין דיכאון לחדוות עשייה עשויים לשמש מקור השראה.

חוקרי שפה הבחינו בתבנית שעשויה להסביר לפחות רכיב אחד של היצירתיות הדו-קוטבית: שטף מילולי.

הפסיכיאטר הגרמני אמיל קרפלין (1856-1926), שהיה הראשון שתיאר את ההפרעה הדו-קוטבית, העיר כי מטופליו הרבו להשתעשע בחרוזים ובמשחקי מלים. מטפלים וחוקרים אחרים אישרו את האבחנה. למעשה, אחד הקריטריונים הרשמיים לאבחון מאניה מתונה הוא דיבור מהיר, שעשוי לכלול "בדיחות, משחקי מלים, לשון נופל על לשון וביטויים חסרי קשר".

הפסיכולוג מייקל פוזנר ועמיתיו מאוניברסיטת אורגון מדדו את הפעילות החשמלית במוחם של מתנדבים, שהתבקשו לבצע משימות המתייחסות לאסוציאציות מילוליות. במבחן הראשון הנבדקים התבקשו לקרוא רשימה של שמות עצם, למשל פטיש ומטאטא. נמצא כי בזמן החשיבה על המלים, היתה פעילות בחלק הקדמי של המוח ובצד של ההמיספירה השמאלית במוח. אבל כשהנבדקים התבקשו לחבר לשמות העצם מונחים צפויים פחות - מכשפה למטאטא ויידוי לפטיש, למשל - הממצאים היו שונים. התברר כי כשהמוח עוסק באסוציאציות מיידיות פחות, הפעילות החשמלית בו מתרחשת באזור מסוים באונה הקודקודית הימנית, שהוא תמונת ראי לאזור שבצד ההמיספירה השמאלית.

ההמיספירה הימנית מעורבת בסוגים מסוימים של מאניה והתכווצויות אפילפטיות מסוימות בהמיספירה הימנית מעוררות סימפטומים דמויי מאניה.

בספרם "גאונות ושיגעון" (2009) טוענים פרופ' אליעזר ויצטום ופרופ' ולדימיר לרנר, כי יוצרים שסבלו מהפרעה דו-קוטבית היו יצירתיים יותר, דווקא כשקיבלו טיפול יעיל. כנראה רק השלבים המוקדמים של המצב המאני תורמים ליצירתיות. כשהמצב של פעילות-יתר נעשה חריף, משתבש מהלך החיים כולו וגם היצירתיות נפגעת.

הכותב הוא ד"ר פסיכולוג רפואי מומחה-מדריך, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה
___________________________
 

יצירתיות והפרעה נפשית - שתיהן ביחד או כל אחת לחוד?

מתוך כתבה ערוכה על ידי של ד"ר הלן שיינפלד | 05.01.2017 | DoctorsOnly

וינסנט ואן גוך (1853-1890) הוא אחת הדמויות המרשימות ביותר מבין אלה, שכישרונותיהם היצירתיים והערעור במצבם הבריאותי השתלבו בהם. המיוחד במצבו הרפואי הוא הקושי העצום לקבוע את אבחנתו. הסקרנות שהוא מעורר הובילה לכתיבתם של ספרים רבים ומעל 100 מאמרים, על פי טענות מסוימות; פרסומם החל בתקופה שלאחר מותו, והם ממשיכים להתפרסם עדיין כזרם שאינו פוסק.

עם גדולי העולם, שהצטיינו בתפקידיהם הנעלים או ביכולותיהם היצירתיות וסבלו במקביל מהפרעות נפשיות, נמנים אברהם לינקולן (ביפולרי), וינסטון צ'רצ'יל (ביפולרי, כולל דיכאון שכונה בפיו ("The black dog", תיאודור רוזוולט (היפומאניה לאורך שנים), צ'ארלס דיקנס (דיכאון שמתואר כך שכיום היה מכונה אולי (Adjustment Disorder, וירג'יניה וולף (הפרעה דו קוטבית, התאבדות), לודוויג ואן בטהובן (הפרעה דו קוטבית), יוג'ין אוניל (דיכאון), ויויאן לי (הפרעה דו קוטבית עם הזיות), ארנסט המינגווי (הפרעה דו קוטבית, פסיכוזה; ייתכן הפרעת אישיות גבולית; אלכוהוליזם; התאבדות), לב טולסטוי (דיכאון), וולפגנג אמדיאוס מוצרט (אפיזודות דיכאוניות ואפיזודות מאניות או היפומאניות, אולי הפרעת אישיות גבולית עם קווים תלותיים), אדווארד מונק (התקפי פאניקה), האחות פלורנס נייטינטגייל* ועוד רבים אחרים**.

בספר מ-1974, המתמקד בנושא השילוב בין חולי ליצירתיות (1), פרושים סיפורי חייהם והפרעותיהם של אנשים ידועים, ביניהם צ'ארלס דרווין, מרסל פרוסט, פלורנס נייטינגייל (שהוזכרה לעיל) וזיגמונד פרויד. בסקירה על ספר זה (2) מובעת האמונה שמחלה, פיזית או נפשית, אינה חייבת לייצר נכות יצירתית; נהפוך הוא, היא יכולה להוות חלק חיובי ביצירה ומבחינה זו טובות יותר ההפרעות הנפשיות מהמחלות הפיזיות.
מחבר הסקירה מזמין את הקורא לראות בחיוב את הפרדוקס, הקיים לכאורה, בין מחלה לבין יצירתיות הן מבחינת הפציינט והן מבחינת החברה; ואת הקתרזיס, המתאפשר על ידי התהליך היצירתי כעניין חיובי לחלוטין. לאור כל זאת, מגדיר הסוקר את הספר המדובר כפרובוקטיבי אך חיובי בהחלט.

בשנות השבעים המוקדמות, החלה פסיכיאטרית צעירה בשם ננסי אנדריאסן Nancy Andreasen להתעניין בקשר שבין יצירתיות, גאוניות והפרעות נפשיות. כיום היא ידועה כאחת החוקרות החשובות ביותר באוניברסיטת איווה שבארצות הברית. עיסוקה העיקרי הוא במדעי המוח, בפסיכיאטריה ובמה שביניהם. אנדריאסן חקרה, בין היתר, את מיוחדות תפקוד המוח אצל גאונים יצירתיים. בספרה העוסק במוח היצירתי , היא מדגישה שיצירתיות ואינטליגנציה אינן אותו הדבר, שיצירתיות נובעת משילוב של גורמים, חלקם גנטיים, ושלעיתים היא קשורה גם להפרעות נפשיות. ואכן, אחד מהיבטי הנושא הנחקר בשנים האחרונות, הוא הקשר הגנטי שבין יצירתיות למחלות הנפש.

קרי סטפנסון Kari Stefanson, פרופסור לנוירולוגיה ולנוירופתולוגיה, שדרך אגב, ניהל למספר שנים את התחום הנוירופתולוגי בביה"ח"Beth Israel"  שבבוסטון, עסק בנושא זה. הוא אחד ממחבריו של מאמר, המסתמך על מחקר של 86,292 אנשים יצירתיים (4). נכללו בו שחקנים, סופרים, רקדנים, מוזיקאים ואמנים חזותיים לסוגיהם, כולל ציירים. אחד ממצאי המחקר הוא שהייתכנות הגנטית לסכיזופרניה ולהפרעה דו קוטבית גבוהה בהרבה בקרב אנשים יצירתיים בהשוואה לכלל האוכלוסייה - בערך באמצע הסולם שבין האוכלוסייה הרגילה לבין הלוקים בהפרעות נפשיות אלה. עוד עולה מן המאמר שאנשים יצירתיים עשויים לשאת נטייה גנטית לחשיבה בעלת אופי שונה מזו של אנשים ללא תכונות יצירתיות מיוחדות; כאשר נטייה זו משולבת בגורמים ביולוגיים ו/או סביבתיים מזיקים, היא עלולה להביא להפרעה נפשית. במאמר זה, כמו ברבים אחרים העוסקים בקשר שבין יצירתיות להפרעות נפשיות, מוזכר לדוגמה, וינסנט ואן גוך.
___________________________

יש גאונים שפויים

מתוך המאמר מאת כריסטה ל' טיילור, AEON | פורסם ב"אלכסון"

האם הפרעות רגשיות מגבירות את היצירתיות, או שמדובר בסטריאוטיפ רומנטי מסוכן? תגליות חדשות ומפתיעות על הקשר בין גאונות ושיגעון

האם יש קשר מהותי והדוק בין יצירתיות והפרעות מצב רוח? מקובל להניח שכן.

די להביט בכל האנשים שנחשבים כיום למופת של יצירתיות: וינסנט ואן גוך, סילביה פלאת, וירג'יניה וולף, עזרא פאונד, אן סקסטון (ורבים אחרים), שהעפילו כולם לפסגות יצירתיות חדשות בעודם מתמודדים עם הפרעת נפש נוראה כלשהי.

התפישה הזאת מגיעה מהתקופה הרומנטית, אז נהגו לחשוב שהפרעת נפש היא סימן ליצירתיות, והיא נפוצה להפליא גם כיום.

אבל האם יש סיבה מדעית לחשוב שקיים קשר כזה? הניסיון לענות על השאלה הזאת ממחיש את הקושי לפתור סוגיות סבוכות ומרובדות כאלה באמצעות מחקר מדעי. לא מספיק לבדוק אם יש מתאם בין "יצירתיות" ו"הפרעת מצב רוח". צריך לחפור עמוק יותר.

הקשר בין יצירתיות והפרעות מצב רוח מושרש בתרבות הפופולרית ממספר סיבות.

רבים שואבים את דימוי "האדם היצירתי" מכלי התקשורת ומעולם הבידור, שמציפים אותנו בכתבות ובסרטים העוסקים באמן המיוסר או בגאון המטורף.

ויש גם מקרים יוצאי דופן שאנו נתקלים בהם בחיינו האישיים: רבים מאיתנו שמעו סיפורים על אדם שסובל מדיכאון עמוק – אך בה בעת כותב שירה מדהימה. החשיפה המתמשכת לסיפורים ולדימויים האלה מעצימה את הסטריאוטיפ. כשאנחנו רואים שוב ושוב כיצד שני דברים שונים (יצירתיות יוצאת דופן והפרעות מצב רוח) מופיעים יחד, הם מתחברים במוחנו ומחוללים את התופעה המכונה "מתאם מדומה" (illusory correlation).

אנשי שם רבים - מוסיקאים, סופרים ומנהיגים - סבלו ממאניה דיפרסיה

(מתוך "הארץ")

רבים מהם ומרופאיהם הוטרדו מהאפשרות שטיפול תרופתי הכובש את מצב הרוח עלול להפחית את יכולת היצירה שלהם. עם זאת, קיימות עדויות רבות לכך שהיצירתיות של אנשים הסובלים מהפרעה זאת גבוהה יותר דווקא כשהם מטופלים ביעילות.

ההפרעה תורמת ליצירתיות בשלבים המוקדמים של המאניה.

כשהיא במלוא עוזה, המאניה דווקא משבשת את היצירתיות ואת מהלך החיים כולו. מקצת הסובלים מהמחלה חווים דיכאונות עמוקים ואפיזודות מאניות מתונות. אחרים סובלים מדיכאונות מתונים וקצרי טווח, אבל ממאניה בעלת עוצמה הגוררת הזיות.
האפיזודות הדיכאוניות של וירג'יניה וולף היו מחזוריות. לעתים הן היו עונתיות, לעתים הן אירעו לאחר שסיימה לכתוב ספר.
בין הדיכאונות והאפיזודות המאניות היא הצליחה להיות מאוד פורייה ויצירתית ולעתים קרובות הפגינה חיות וקסם.
אם וולף אכן לקתה בהפרעה דו-קוטבית, היא השתייכה לחברה טובה.

זה למעלה משני עשורים טוענת קבוצה גדלה והולכת של פסיכולוגים, פסיכיאטרים ומדעני מוח, כי ההפרעה הדו-קוטבית מגבירה באופן כלשהו את היכולת ליצור.

התופעה הזאת מועצמת על-ידי "היוריסטיקת הזמינות", הטיה שגורמת לנו להעריך עד כמה מקרה מסוים הוא נפוץ על סמך הקלות שבה אנו שולפים אותו מהזיכרון.

אם הדימוי שלנו לאדם יצירתי מתבסס על הקשר בין גאונות להפרעות נפש, יהיה קל יותר לזכור אנשים יצירתיים שסובלים מהפרעת נפש מאשר אנשים יצירתיים ללא הפרעת נפש. כך נדמה לנו שהקשר בין שני הדברים האלה נפוץ יותר משהוא בפועל. שתי ההטיות האלה אינן מודעות ולעתים קרובות אינן בשליטתנו. רק באמצעות מחקר מדעי שבמסגרתו נגביל את ההטיות שלנו עד כמה שניתן, נוכל לבחון לעומק אם יצירתיות אכן קשורה להפרעות מצב רוח.

עד כה לא נערכו מחקרים רבים הבוחנים את הקשר הזה.

יש הרבה יותר סקירות ופרשנויות הבוחנות את הסיבות האפשריות לקיומו של קשר כזה, מאשר מחקרים שבוחנים בפועל אם הוא אכן קיים. והמחקרים שבכל זאת שואלים את השאלה היסודית הזאת, נגועים לעתים תכופות בבעיות מתודולוגיות והטיות שונות, הנובעות בין היתר מהשיטות הקיימות למדידת יצירתיות והפרעות מצב רוח, ומחוסר הבהירות הבסיסי של המונחים האלה. חשוב להבין שמאוד מסובך להוכיח קשר כזה בכלים מדעיים.

מהי יצירתיות?

חוקרי יצירתיות נוטים להגדיר "יצירתיות" על סמך השילוב בין חדשנות (מקוריות או ייחודיות) לבין תועלת (התאמה לצרכים קיימים).
על כן "אדם יצירתי" הוא אדם בעל היכולת ליצור מוצרים או רעיונות חדשניים ומועילים, ו"תהליך יצירתי" הוא אוסף התהליכים המנטליים המובילים לפיתוחם של מוצרים או רעיונות יצירתיים. עם זאת, כיוון שאף אחד מהמושגים האלה אינו ניתן למדידה ישירה, החוקרים חייבים למצוא מדדים ליצירתיות, שמהם יהיה אפשר להסיק אם אדם הוא יצירתי או עוסק בתהליך יצירתי.

מדובר בתחום מחקר מתעתע ביותר.

יצירתיות היא דבר מורכב, והכלים להערכתה מוגבלים. לרוב הם מתמקדים במדד אחד (כמו תכונות אופי טיפוסיות של אנשים יצירתיים או דירוגים סובייקטיביים ליצירתיות של תוצר כלשהו, כמו שיר) ובתחום אחד בלבד (מדע ולא אמנות, למשל). אם אנחנו מבקשים מאדם לכתוב שיר כדי למדוד את היצירתיות שלו, אי אפשר להסיק מכך עד כמה יצירתי הוא יהיה אם יעסוק במדע. יש לשקול היטב את השיטה שאנו משתמשים בה כדי להעריך יצירתיות, משום שסוגים אחדים של הפרעות מצב רוח עשויים להיות קשורים לסוגים אחדים של יצירתיות אך לא לאחרים.

המחקר העוסק בקשר בין יצירתיות להפרעות מצב רוח מתחלק לשלוש קטגוריות מובחנות.

• הראשונה משווה בין הפרעות מצב רוח אצל אנשים יצירתיים ואצל אנשים יצירתיים פחות;

• השנייה משווה בין היצירתיות של אנשים הסובלים מהפרעת מצב רוח ובין היצירתיות של אנשים ללא הפרעת מצב רוח;

• והשלישית מנסה לזהות מתאם בין תסמינים של הפרעות מצב רוח ובין יצירתיות (לרוב בקרב כלל האוכלוסייה או בקרב אוכלוסייה של סטודנטים).

כל גישה עונה על שאלה אחרת. לדוגמה, השאלה "האם אנשים יצירתיים סובלים יותר מהפרעות מצב רוח?" שונה מהשאלה "האם אנשים עם הפרעות מצב רוח הם יצירתיים יותר?" הסקת מסקנות שגויה לגבי האחת מתוך ראיות התומכות או פוסלות את האחרת, היא תופעה הידועה בשם "הכחשת הפותח" והיא נפוצה מאוד במחקרים מסוג זה, וזאת אחת הסיבות לכך שהם בעייתיים.

האם הפרעת מצב רוח הופכת אותנו לאנשים יצירתיים יותר?

זאת השאלה השכיחה ביותר שאני נתקלת בה בכל הקשור לנושא שלפנינו.
אבל מכיוון שאי אפשר לכבות ולהדליק את הפרעת מצב הרוח כרצוננו ולמדוד את היצירתיות של האדם איתה ובלעדיה, השאלה שצריך לשאול היא:

"האם אנשים עם הפרעת מצב רוח מפגינים יצירתיות רבה יותר מאשר אנשים ללא הפרעת מצב רוח?"

מחקרים המנסים לענות על השאלה הזאת על-ידי השוואה בין אנשים עם ובלי הפרעות הניבו עד כה תוצאות מעורבות.

מחקרים שמבקשים מהנבדקים לענות על שאלונים שנועדו לזהות אישיות יצירתית, התנהגות יצירתית או הישגים יצירתיים, או למדוד את החשיבה המסתעפת שלהם (במבחנים שבהם הם מתבקשים לייצר רעיונות רבים) מוצאים לעתים תכופות שאין הבדל בין אנשים עם ובלי הפרעת מצב רוח. עם זאת,

מחקרים המשתמשים ב"מקצוע יצירתי" כסימן ליצירתיות (על בסיס ההנחה שבממוצע, אנשים המועסקים במקצועות אלה הם יצירתיים יותר מאחרים) נוטים לזהות ייצוג יתר של אנשים עם הפרעות דו-קוטביות במקצועות יצירתיים.

מחקרים אלה אינם מודדים באופן ישיר את מידת היצירתיות של הנבדקים, אלא משתמשים בתיעוד חיצוני (כמו מפקדי אוכלוסין ורשומות רפואיות) כדי לקבוע כמה מהאנשים הסובלים מהיסטוריה של הפרעות מצב רוח דיווחו שהם עבדו מתישהו במקצוע יצירתי כלשהו. המחקרים האלה בודקים מספר עצום של אנשים ומראים בבירור שאנשים שפנו לקבלת טיפול בהפרעות מצב רוח עוסקים במקצועות יצירתיים יותר מאשר אנשים שלא קיבלו טיפול בהפרעות מצב רוח. אבל האם "מקצוע" יצירתי הוא מדד אמין ל"יכולת" יצירתית?

הרוב המכריע של המקצועות היצירתיים שנבדקים במחקרים האלה הוא מתחום האמנות, שהעוסקים בו נהנים בדרך כלל מחופש פעולה רב יותר וממבנה ארגוני נוקשה פחות ממי שעובד בעבודה משרדית. זה אומר שתעסוקה במקצועות האלה מסייעות להצלחתם של אנשים הסובלים מחוסר עקביות בביצועיהם כתוצאה מהפרעת מצב רוח.

הפסיכיאטר האמריקני ארנולד לודוויג (Ludwig) טען שרמת הביטוי הרגשי הנדרשת כדי להצליח במקצועות שונים יוצרת "סחף עיסוקי" (occupational drift), והראה שהקשר בין מקצועות הדורשים ביטוי רגשי רב ובין היקרות גבוהה יותר של פסיכופתולוגיות הוא דפוס החוזר על עצמו.

לדוגמה, הקשר בין מקצועות אמנותיים לבין פסיכופתולוגיה חזק יותר מאשר הקשר בין מקצועות מדעיים לפסיכופתולוגיה.
בין המקצועות האמנותיים, בקרב אדריכלים יש היקרות נמוכה יותר של פסיכופתולוגיות לאורך החיים מאשר אצל אמנים חזותיים, ובתחום האמנות החזותית, אצל אנשים העוסקים באמנות מופשטת יש היקרות נמוכה יותר של פסיכופתולוגיות מאשר אצל אמנים שעיסוקם דורש ביטוי רגשי פומבי.

לכן, ייתכן שרבים הסובלים מהפרעות מצב רוח נוטים למקצועות מהסוג הזה, בלי קשר ליכולתם היצירתית או לנטיותיהם היצירתיות.

לשאלה הבאה:

האם אנשים יצירתיים סובלים יותר מהפרעות מצב רוח?

כדי לענות על השאלה הזאת, חוקרים צריכים להשוות בין שכיחותן של הפרעות מצב הרוח אצל אנשים יצירתיים ובין שכיחותן אצל אנשים שהם מחשיבים יצירתיים פחות. אף שמחקרים כאלה מאששים בעקביות את הקשר בין יצירתיות והפרעת מצב רוח, בפועל הם מאוד שנויים במחלוקת בקרב חוקרי יצירתיות.

ראו למשל את שיטת המחקר המכונה "אבחון לאחר המוות" (autopsy diagnosis). החוקרים בוחנים תיעוד ביוגרפי והיסטורי כדי לבצע מין נתיחה לאחר המוות של אנשים יצירתיים במובהק. אבל הניסיון לזהות הפרעת מצב רוח אצל אדם שמת מזמן רווי באי-ודאות. כדי שנוכל להגדיר אדם כגאון יצירתי, הוא זקוק לא רק ליצירתיות אלא גם לתכונות המיוחסות ליצירתיות בתקופתו. לכן ההקשר ההיסטורי הוא בעל חשיבות מכרעת. לדוגמה, היו תקופות שבהן נטייה לדכדוך ואי-רציונליות נחשבו ראיות לגאונות, בייחוד אצל אמנים.

סופרים בתקופה הרומנטית טיפחו לעצמם לעתים "הילה של שגעון" כדי ליצור את הרושם שיש להם יכולות יוצאות דופן.

רבים מבין האמנים האלה נחשבו יצירתיים להפליא ולכן הם תועדו במקורות שחוקרים רבים משתמשים בהם כיום.
אבל אין לנו דרך לדעת אם האמן אכן סבל מהפרעת מצב רוח. אז בין אם תכונותיו של אדם יצירתי תאמו את דימוי הגאון של תקופתו ובין אם התכונות האלה היו רק הצגה שנועדה לעשות רושם (כפי שחוקרים אחדים טוענים), סביר להניח שהייצוג של בעלי התכונות האלה בתיעוד ההיסטורי יהיה גבוה מהייצוג שזוכים לו אנשים בעלי כישרון ויצירתיות שווי ערך, שלא התאימו לדימוי המקובל של הגאון.

יש בעיות נוספות בגישת האבחון לאחר המוות.

כדי שאדם מהעבר ייכלל במחקרים הנערכים כיום, צריך היה לכתוב עליו מספיק כדי לבסס את דמותו ואת אופיו, ומובן שעל אנשים בעלי חיים סנסציוניים כותבים יותר. חיים מיושבים אינם מביאים רייטינג.

ג'ודית שלזינגר (Schlesinger), בספרה The Insanity Hoax (משנת 2012), נותנת דוגמה שממחישה את הטענה הזאת: ביוגרפים רבים נטשו פרויקטים העוסקים בסקסופוניסט האמריקני באד שאנק (Shank) כי הם לא הצליחו למצוא בחייו שום עדות להרפתקאות מיניות.
מעבר לכך, ביוגרפים צריכים לספר סיפור, ולכן בלתי נמנע שהם ישימו דגש על פרטים מסוימים בחיים של מושא כתיבתם – ואף יעוותו את הפרטים האלה – כדי לעורר עניין אצל הקוראים (ואולי כדי להתאים את הדמות לתפישות הרומנטיות שלהם בנוגע ליצירתיות).

לבסוף, אמינות אבחנתית – מידת ההסכמה בין מטפלים וחוקרים שונים בנוגע לאבחנה נתונה – היא דבר שקשה לבסס גם אצל מטופלים חיים, ואצל אנשים שמתו לפני מאות שנים על אחת כמה וכמה.

חוקרים רבים חושבים שוואן גוך סבל מהפרעה דו-קוטבית, אבל רבים אחרים טוענים בתוקף שהוא סבל דווקא מסכיזופרניה, מאפילפסיה של האונה הרקתית, מעגבת, ממחלת מנייר, או מהרעלת אבסינת או עופרת.
רק בשנה שעברה, באירוע שאירח מוזיאון ואן גוך באמסטרדם, חדר מלא רופאים והיסטוריונים של האמנות לא הצליחו להסכים על הסיבה לסבלו של האמן (כדאי לציין גם שכלל גולדווטר של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה אומר שאסור לפסיכיאטרים לאבחן אנשים שאותם לא בדקו בעצמם).

בסופו של דבר, הניסיון להוכיח קשר בין יצירתיות והפרעת מצב רוח על-ידי בחינת העבר, קשה אף יותר מהניסיון להוכיח זאת על-ידי בדיקת מטופלים בהווה.

ומה בנוגע למחקרים המשתמשים בראיונות אבחון אישיים כדי להוכיח שהפרעות מצב רוח נפוצות יותר אצל אנשים יצירתיים מאשר אצל אנשים שאינם יצירתיים? גם הם עלולים להיות נגועים בהטיות, כיוון שלעתים קרובות הם נעשים ללא דגימה אקראית ו/או סמיוּת כפולה.
אף על פי שבמקרים רבים חוקרי פסיכולוגיה מסוגלים לייצר הערכה מקורבת של דגימה אקראית, המטרה היא להבטיח שלכל אדם באוכלוסיית המחקר יש סיכוי שווה להיבחר להשתתף בו, וזה לא מה שקורה. רוב האנשים שנבחרים להיכלל בקבוצות הנבדקים היצירתיים הם סופרים או אמנים, ואילו הנבדקים בקבוצות הפחות יצירתיות הם בדרך כלל אנשים ממוצעים, שחיים בסמיכות למקום שבו המחקר נערך. זוהי בעיה, כי עלולים להיות הבדלים מערכתיים בין הקבוצות: לדוגמה, אנשים שהשיגו הצלחה יצירתית אמיתית נוטים להיות חשופים לאור הזרקורים, מה שמוסיף לרמת הלחץ שלהם, ואילו האדם הממוצע אינו צריך להתמודד עם הבעיה הזאת. הרכיב הזה לבדו עשוי להסביר כל מיני הבדלים בהיקרות של הפרעות מצב רוח, כיוון שלחץ הוא גורם מרכזי להתפרצות הפרעות אלה.

יתרה מזאת, סטטוס אבחנתי נקבע על-ידי חזרה של ההפרעה לאורך החיים, או על-ידי הופעתם של התסמינים המיוחסים לה.
אחת הבעיות בראיונות אבחון שבהם מתבקשים הנבדקים להיזכר בתסמינים שלהם, היא הטיית זיכרון (recall bias) – כשאנשים יצירתיים מתבקשים להיזכר אם הם חוו תסמינים של הפרעות מצב רוח, עולה הסיכוי שהם ייזכרו בתסמינים שמשפיעים בעיניהם על היצירתיות שלהם, ואילו לאנשים "הפחות יצירתיים" שבקבוצת הביקורת יהיה קשה יותר להיזכר בתסמינים כאלה מעברם.

וכעת אנו מגיעים למשוכה הגבוהה ביותר בכל הקשור לזיהוי קשר אפשרי בין יצירתיות והפרעות מצב רוח. מכיוון שאין דרך אובייקטיבית מוסכמת למדוד אף אחת משתי התופעות האלה, המסקנות הנוגעות לקשר ביניהן מתבססות בסופו של דבר על תסמינים. שימו לב מדוע זאת בעיה: מרץ מוגבר, שטף של רעיונות, צורך מופחת במזון או בשינה ושקיעה מוחלטת בעיסוק שלפנינו – כל אלה עשויים לתאר במדויק גם פעילות יצירתית סוחפת וגם אפיזודה (היפו)מאנית. את איזו מהן התסמינים האלה מתארים בפועל? זאת החוקרים מתקשים לומר.

מחקר אחד מצא ש-89 אחוז מהסופרים והאמנים היצירתיים במדגם דיווחו על תסמינים המתארים גם אפיזודות (היפו)מאניות וגם פעילות יצירתית (כמו למשל שטף של רעיונות),

אבל רק 10 אחוז מהם אמרו שהם חוו אפיזודות של בזבזנות מופרזת ואימפולסיבית – התנהגות המאפיינת אפיזודה (היפו)מאנית אבל לא פעילות יצירתית. מעבר לכך, חשיבה יצירתית מוגברת נחשבת לעתים בעצמה תסמין של היפומאניה, כפי שצוין למשל במהדורה השלישית של מדריך האבחון DSM משנת 1980. נכון שהחפיפה הזאת בתסמינים עשויה להצביע על קיומן של סיבות משותפות לשתי התופעות, אבל קשה לבחון זאת כי תסמינים דומים עשויים להיגרם מסיבות שונות בתכלית. הרי אף אחד אינו טוען ששפעת קשורה איכשהו להיריון, ובכל זאת שני הדברים גורמים תשישות, כאבי ראש ובחילות.

המטרה שלי במאמר הזה אינה לזלזל בעבודתם של חוקרים אחרים. מחקר פסיכולוגי דורש הרבה זמן ומשאבים, ואף מחקר אינו מושלם. אבל חשוב מאוד להבין איך הקשיים המלווים את המחקר המדעי של הנושא הזה עלולים להשפיע על המסקנות. אם הממצא העולה מניתוח-העל שלי, לפיו אנשים יצירתיים סובלים משיעור גבוה מהממוצע של רוב סוגי הפרעות מצב הרוח, משקף תופעה אמיתית, ייתכן כי הדבר מצביע על כך שאנשים העוסקים בתחומים יצירתיים אינם מקבלים תמיכה מספקת ומשאבים מספיקים לשמירה על בריאותם הנפשית. אם הממצא הזה משקף בסך הכול את ההטיות שלנו ואת תפישותינו הרומנטיות בכל הקשור ליצירתיות ולהפרעות מצב רוח, יש להוכיח זאת באמצעות מחקרים בעלי מתודולוגיה תקינה. כך או כך, הסטריאוטיפ שאומר כי הפרעות מצב רוח מגבירות את היצירתיות, הוא מסוכן, גם עבור אנשים הסובלים מהפרעות מצב רוח וגם עבור אנשים העוסקים בתחומים יצירתיים.

המחשבה שיצירתיות נובעת מגורם יסודי בלתי נשלט מחזקת את ההנחה לפיה מעטים בלבד ניחנים ביצירתיות אמיתית, והיא מונעת מאנשים רבים לממש את הפוטנציאל שלהם. היא גם מפחיתה מערך המיומנות וההשקעה שפעילויות יצירתיות דורשות, כיוון שהיא מרמזת לכך שיצירתיות היא תוצאה של הפרעת נפש ותו לא. יתר על כן, הקשר בין הפרעות מצב רוח ויצירתיות משפיע על האופן שבו אנו תופשים יצירות אמנות: כשסיפרו לסטודנטים איך ואן גוך חתך לעצמו את האוזן - לפני שהתבוננו בחמניות שלו (1888) - הם ראו את הציור באור חיובי יותר מאשר סטודנטים שלא שמעו את הסיפור לפני ההתבוננות. במקרה אחר, סטודנטים העריכו יצירת אמנות במחיר גבוה יותר כשהביוגרפיה הבדויה של האמן הזכירה בקצרה שהוא "תואר לעתים תכופות כטיפוס אקסצנטרי מאוד".

זהו מסר מסוכן לכל מי שעוסק בתחום יצירתי – וגם ליוצרים שבאמת סובלים מהפרעות מצב רוח: הם עלולים להימנע מלפנות לקבלת טיפול, מחשש שהטיפול יפחית את יכולתם היצירתית. זאת הסיבה שבבואנו לבחון את נושא היצירתיות והקשר בינה ובין הפרעות מצב רוח, יש להקפיד להימנע מהטיות ולאמץ אמות מידה מדעיות מחמירות. זאת אינה משימה קלה.
_______________________________________________
כריסטה ל' טיילור (Taylor) היא פוסט-דוקטורנטית במרכז לחקר אינטליגנציה רגשית של אוניברסיטת ייל.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

גם מוצרט היה ביפולרי | מפורסמים ביפולריים

מתברר שלא רק אני ביפולרית.... גם ואן גוך היה, וצ'רצ'יל ומרלין מונרו וקורט קוביין וג'ימי הנדריקס ווירג'יניה וולף ובריטני ספירס ושינייד אוקונור וקתרין זיטה ג'ונס.... וזאת רק ההתחלה.