ביפולרית - מה שמעניין בעלי הפרעת מצב רוח, בני משפחה וחברים - דיכאון, חרדה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית - ג'ימי הנדריקס היה ביפולרי

מה שמעניין בעלי הפרעות מצב רוח וקרוביהם
דיכאון | חרדה | מאניה דיפרסיה | אישיות גבולית

חפש
Facebook

ג'ימי הנדריקס היה ביפולרי ומת בגיל 27 ממנת יתר

מקור | אסי גל, YNET

"אני זה שחייב למות מתי שיגיע הזמן שלי למות, אז תנו לי לחיות את חיי איך שאני רוצה".

ג'ימי הנדריקס: "מוזיקה היא החיים שלי. אני מקריב חלק מהנשמה שלי בכל פעם שאני מנגן. יש גם רגעים מסוימים שבהם אני מרגיש שאני חייב לכתוב, במיוחד לפני שאני הולך לישון, כשכל המחשבות עוברות במוח שלי. הגיטרה שלי היא המדיום שלי ואני רוצה שכולם ייכנסו אליו. אני רוצה להדליק את העולם. מוזיקה וגלי קול הם קוסמיים כאשר הם רוטטים מצד לצד. "

"בלוז (עצב) קל לניגון, אבל קשה להרגיש".

בשנת 1970, הנדריקס שתה המון אלכוהול ולקח המון משככי כאבים, נרדם, הקיא לעצמו בפה ונחנק מהקיא.

ג'יימס מרשל "ג'ימי" הנדריקס (נולד כג'וני אלן הנדריקס), הידוע כגיטריסט הגדול ביותר של מוזיקת ​​הרוק, נולד ב- 27 בנובמבר 1942 בסיאטל, וושינגטון.

הוא כמעט לא נהיה זמר

הוריו התגרשו כשהוא היה בן תשע, ושבע שנים מאוחר יותר אמו נפטרה משחמת הכבד. 
כתינוק הוא הושאר בחסות חברי אמו עד שאביו השתחרר מהצבא כאשר לקח את המשמורת על הילד.
ג'ימי גדל אצל אביו תחת חינוך קפדני.

אחיו של הנדריקס טענו, שאביהם לא אהב שהילד המוכשר רצה לנגן מוזיקה ולשיר כל הזמן ופקד עליו לשתוק. "ילדים צריכים להיות נראים, לא נשמעים", הוא נהג לומר. ג'ימי שנעלב מכך אימץ דיבור רך יותר.

הנדריקס למד לנגן בגיל צעיר, התאמן על מטאטא עד שאביו הביא לו יוקוללה ישנה שהוא מצא בזמן שניקה מוסך.

הנדריקס קנה את הגיטרה האקוסטית הראשונה שלו בגיל 15 מחבר של אביו במחיר של 5 דולר, והתאמן איתה כמעט כל הזמן.

הוא למד גם מצפייה באחרים מנגנים והאזנה לתקליטים של אמנים טובים באותה תקופה.

עם זאת, למרות התנגדותו, היה זה אביו שקנה לו את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו, סופרו אוזרק, ובכך עזר להביא לעולם את אחד מגדולי הנגנים.

הנדריקס סבל מעוני ומהפרעות במשפחה וכתוצאה מכך צמח לנער ביישן ורגשי.

שלא כמו ילדים אמריקאים שחורים רבים באותה תקופה, הנדריקס למד בבית ספר לגזע מעורב המורכב משחורים, לבנים ואסייתים. הוא סיים את בית הספר התיכון בוושינגטון עם בעיות התנהגות.

עם זאת, הוא גורש מבית הספר התיכון גארפילד, שם המנהל אמר כי נוכחותו וציוניו לוקים בחסר.

הנדריקס ייחס את גירושו לגורמים אחרים.
הנדריקס עבר לני יורק, שם התיידד עם התאומים של אלן ששימשו כזמרי הגיבוי שלו והרחיקו אותו מבעיות.

הנדריקס הביא חדשנות בעבודותיו על ידי הקלטות באולפנים והיה הראשון שהציג אפקטים סטריאופוניים ושלביים בהקלטותיו.

המוסיקה שלו זכתה להצלחה בשווקים וזכתה בפרסים רבים.

הוא היה אלים (אולי)

כשהלהקה של הנדריקס הייתה בשוודיה, הוא נעצר לאחר שאורח במלון בו שהו התלונן על הרעש. צוות המלון פרץ לחדרו של הנדריקס וגילה את הזמר מוטל על המיטה, דם סביבו ובלגן בכל מקום. הנדריקס שבר את החלון בידו מתוך פרץ עצבים שתודלק על ידי סמים ואלכוהול. המשטרה המקומית לא התרשמה מהיותו זמר מפורסם ועצרה אותו לשבועיים. אלים, אבל מאוד רוקנ'רול.

לעומת זאת, סיפורים על אלימות נגד חברתו הם פחות מגניבים. בסרט "All is by my side", אשר נכתב ובוים על ידי אותו תסריטאי שכתב את "12 שנים של עבדות" ובו אנדרה 3000 מאאוטקאסט משחק את הנדריקס, ישנה סצנה שמתארת כיצד ג'ימי הכה את חברתו קת'י אטצ'ינגהאם. הרגעים הקשים כנראה נלקחו מהביוגרפיה "ג'ימי, ביוגרפיה אינטימית" של קרטיס נייט ומספרו של צ'ארלס קרוס. עם זאת קת'י עצמה טענה כי הסצנות מומצאות, כי נייט מעולם לא ראיין אותה וכי קרוס התנצל על הסצנה שכתב.

לטענתה "ג'ימי היה אדם עדין ונפלא", ורק נותר לקוות שהיא דוברת אמת ולא רק שומרת על התדמית של אדם שאהבה.

הוא סבל מגזענות משני הצדדים

למרות כל הקוליות והפרסום שלו, הנדריקס חשש מאוד מגזענות. כאשר הוא ולהקתו הופיעו בלואיזיאנה, מדינה בה מדיניות ההפרדה עדיין היתה קיימת, הנדריקס פחד להיכנס למסעדה בדרך. לאחר שכנועים רבים הוא נכנס וחטף המון מבטים שנבעו מהיותו האפרו-אמריקאי היחיד במקום. לפי צ'ארלס קרוס, כותב הביוגרפיה "חדר מלא מראות", שוטר לבן מקומי הוצמד להנדריקס כשומר ראש, ודווקא הוא זה שכמעט שלף אקדח מול הנדריקס כשראה אותו מאחורי הקלעים עם בחורה לבנה. באותו מסע הופעות בדרום, הנדריקס פגש את ג'רי לי לואיס וזה סירב ללחוץ את ידו משום שלא זיהה אותו והיה גזען לא קטן (וגם חובב קטינות, אבל זה למדור אחר).

הנדריקס האמין סבל מהפרעה דו קוטבית בגלל אורח חייו התוקפני וסוג המוסיקה שהפיק.

הוא סיפר כי כתב את השיר מאניה דיפרסיה לאחר שהואשם במהלך ראיון כנשמע כמו מאני דיפרסיבי. שיר זה מתאר בדיוק כיצד אנשים עם הפרעות דו קוטביות פועלים.

מילות השיר Manic depression:

Manic depression is searching my soul
I know what i want
But i just don't know, honey
How to go about getting it
Feeling sweet feeling
Drops from my fingers fenders
Manic depression is captured my soul
Woman so willing the sweet cause in vain
You mak love
You break love
It's a all the same, when it's
When it's over
Music sweet music
I wish i could caress caress caress
Manic depression is a frustrating mess
Oh!
Well i think i'll go turn myself off and a go on down
All the way down
Really…
מצד שני, כשהנדריקס הופיע בהארלם נזרקו לעברו בקבוקים וביצים. האפרו-אמריקאים ראו בו שחור מחמד, אחד שמנגן מוזיקה שמתאימה ללבנים. הנדריקס היה מתוסכל שגם שחורים וגם לבנים לא מבינים אותו ופוסלים אותו, בלי באמת להקשיב למוזיקה שלו.

מלקולם X, לדוגמא, כעס על הנדריקס שהוא יוצא עם נשים לבנות ודרש שיעשה מוזיקה בשביל האנשים שלו, כלומר אפרו-אמריקאים, ועל כך ענה לו הנדריקס: "כולם האנשים שלי". הנדריקס האמין שעוד חמישים שנה לאף אחד לא יהיה איכפת מצבע עור. טוב, הוא מת לפני ארבעים וחמש שנים, אז אולי עוד חמש שנים החזון שלו יהיה נכון.

הוא התכחש לילדיו

טמיקה לוריס ג'יימס הנדריקס נולדה ב-1967 - היא בתה של דיאנה קרפנטר שהתגוררה עם הנדריקס בניו יורק ואחר כך בקליפורניה.
בעקבות ההיריון דיאנה לא יכלה להצטרף להנדריקס במסע ההופעות, חזרה לביתה במיניאפוליס ושם ילדה את טמיקה. היא ניסתה לאתר את ג'ימי בניו יורק כדי לספר לו, אך ג'ימי היה בלונדון.

ב-1970 עורכי דינה של דיאנה יצרו קשר עם הנדריקס ודרשו שיעשה בדיקת אבהות. הנדריקס לא התכחש לילדה אך יחד עם זאת גם לא אישר שהוא אביה. עקב לו"ז צפוף הנדריקס לא הספיק לעשות בדיקת דם ומת לפני שזו יצאה לפועל. ב-1971 ניסתה דיאנה לארגן לבתה נתח מירושת הנדריקס, שהגיעה אז ל-400,000 דולר (והיום להרבה יותר), אבל בית המשפט דחה את בקשתה.

טמיקה אינה היחידה שניסתה לקבל חלק מהירושה. ב-1994 ניסה זאת גם ג'יימס סאנדקוויסט, אשר טען כי הוא בנו של הנדריקס מרומן קצר בשוודיה עם בחורה בשם אווה.

בית המשפט השוודי אישר כי סאנדקוויסט הוא אכן בנו של הנדריקס, אך ג'ימי עצמו מעולם לא ראה את הילד. גם סאנדקוויסט לא זכה בירושה אשר עברה כולה לאביו של הנדריקס ולאחר מותו לאחותו של הנדריקס. אם השניים אכן ילדיו של הזמר, הם לא הרוויחו מכך הרבה מלבד אולי גאווה שזה אביהם.

הוא האמין בחייזרים

בספרה "העולם הפנימי של ג'ימי הנדריקס", מוניקה דאנרמן מספרת על שיחה שניהלה עם הנדריקס בה הוא סיפר על העתיד כפי שהוא רואה אותו.

בעתיד הזה גלאקטיקנים מפלנטה חיובית יגיעו לכדור הארץ ויעזרו לבני האדם במלחמתם נגד הרוע. ההגעה של הגלאקטיקנים תחזיר את האהבה, אחווה ושלום לכדור הארץ, בדיוק כמו שהיה ביבשת אטלנטיס. אה , כן, הוא גם האמין באטלנטיס.

הנדריקס אף כתב שירים על מפגשים עם חייזרים, כשהמפורסם שביניהםThird rock from the sun" נשמע כמו דיבור חייזרים כשמגבירים אותו למהירות 78 BPM.

בנוסף, יש עוד שמועה שמסתובבת על כך שהנדריקס ועוד כמה זמרים פגשו חייזרים במסע הופעות באמצע שנות ה-60. הם היו בדרכים כשפתאום נחתה לידם חללית וממנה יצא חייזר גבוה, צהבהב עם חרכים במקום עיניים. היינו משייכים את האמונות הללו של הנדריקס לשימוש בחומרים אסורים, אבל הוא טען אחרת.

הוא לא באמת עשה סמים

ככה לפחות הוא סיפר במשפט שהיה לו ב-1970.

הנדריקס נתפס בעליה למטוס כשבתיק הצד שלו היתה מונחת צנצנת עם ארבעה שקיקים מלאים באבקה לבנה שהתבררה כהרואין. כשנשאל על ידי פקיד המכס מה זה, הנדריקס ענה שאין לו מושג. לדבריו, ערב קודם הוא היה במלון, הרגיש קצת רע ואיזו מעריצה דחפה לו את הצנצנת הזו ואמרה שאולי זה יעזור לו. הוא בכלל חשב שזו אבקה לכאבי בטן. לטענתו, מעריצים תמיד דחפו לו דברים והוא פשוט הכניס אותם לתיק. כנראה שהוא לא טס אל על, אז לא שאלו אותו אם מישהו נתן לו משהו להעביר.

בנוסף, הנדריקס טען במשפט שהוא עישן גראס רק ארבע פעמים, חשיש שלוש פעמים, עשה אסיד חמש פעמים וקוקאין פעמיים, אבל שהוא התבגר ומאס בסמים. המושבעים כנראה האמינו לו כיוון שהוא יצא זכאי.

תשעה חודשים מאוחר יותר הנדריקס שתה המון אלכוהול ולקח המון משככי כאבים, נרדם, הקיא לעצמו בפה ונחנק מהקיא. אז אולי אם הוא היה בכלא על אותה אחזקת סמים ברורה, היה לנו עוד כמה שנים עם הרוקר הבועט.