מותו של המלחין מאי ספיקת כבד בשנת 1827, נבע מהתרופה שהעניק המלחין לעצמו במשך עשרות שנים - אלכוהול, והרבה.
ללודוויג ואן בטהובן הייתה לו אישיות אינטנסיבית וסוערת, והוא היה יכול לנוע מזעם לצחוק צורם לשלווה בתוך דקות.
מצבי הרוח שלו, כתב פעם, "... נשמעים, שואגים וסוערים עליי עד שאציב אותם בתווים."
ירידת השמיעה שלו, שהחלה עוד בשנות העשרים המאוחרות לחייו, הכאיבה לו לאורך כל חייו כמעט. חירשות יכולה להערים קשיים על כל אחד; קל וחומר עבור מוזיקאי.
התקפי המאניה של בטהובן היו ידועים היטב במעגל החברים שלו.
כשהיה בשיא יכול היה להלחין יצירות רבות בבת אחת.
בתקופות המורדות שלו נכתבו רבות מיצירותיו המהוללות ביותר.
למרבה הצער, במהלך תקופות הדאון הוא שקל להתאבד, כפי שסיפר לאחיו במכתבים לאורך חייו. פרידתו מאהבת חייו והמאבק על המשמורת על אחיינו בן ה-9 לאחר מות אחיו לקחו אותו מנפילה קשה לפסיכוזה.
אבל אז הוא החליט לחפש ישועה במוזיקה שהוא כבר לא יכל לשמוע.
עם סיום הקריירה שלו כפסנתרן וירטואוזי הוא הקדיש את עצמו להלחנה.
ברגע שבטהובן נעל את עצמו בעולם השקט של דמיונו, גאונתו המוסיקלית פרחה.
הוא לא היה מסוגל יותר לשמוע את המוסיקה של בני דורו, הוא ייצא עולם של צליל,
שונה מכל מה שהגה בעבר.
חלק ניכר מהמוזיקה שלו שיקף מאבק וניסיון להתעלות על השמיעה הנעלמת שלו.
המוזיקה שלו, עם התזוזות הפתאומיות שלה וחיזוי העצום העצום שלה, שיקפה את התנודתיות הרגשית שלו.
בטהובן היה מסוגל לתרגם מלנכוליה ואקסטזה למונחים מוסיקליים בווירטואוזיות שאין שנייה לה.
תוצאה של אחת מההתפרקויות הפנימיות האלה הייתה הסימפוניה התשיעית, אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר.
באופן חריף, במהלך בכורת היצירה בווינה, ריחף בטהובן בהופעתו הראשונה על הבמה מזה תריסר שנים, לצד המנצח.
האישה ששכנעה את בטהובן שלעולם לא יחווה חיי משפחה
בשנת 1812, סיום הרומן עם אישה המכונה "האהובה האלמותית" שכנע את בטהובן שהוא לעולם לא יחווה נישואים או חיי משפחה קונבנציונליים.
הנפילה הרגשית הובילה לתקופה ממושכת שבה התפוקה שלו ירדה בהדרגה.
לאחר מות אחיו, הוא כיוון את מרצו לעבר המרדף האגרסיבי להשגת משמורת בלעדית על אחיינו בן ה-9.
הוא הפך לפסיכוטי גלוי במהלך מאבק המשמורת הזה, והאשים את אמו של הילד בהרעלת בעלה, והתעקש כנגד כל הראיות לכך שהוא האב הביולוגי בפועל של הילד.
לאחר התגוששות משפטית מרה וממושכת, בסופו של דבר הוענקה לבטהובן אפוטרופסות לילד.
שערי המבול היצירתיים נפתחו לאחר ניצחונו, ושלב הסיום המפואר בקריירה שלו החל.
הזעם שהביע כגבר צעיר התרכך והמוסיקה שלו הפכה רוחנית יותר מכל מה שחיבר בעבר.
מאות שנים אחר כך המלחין עדיין מספק את אחת הדוגמאות הגדולות ביותר לעידון הסבל ליצירת יצירות מופת.
מצבי הרוח שלו, כתב פעם, "... נשמעים, שואגים וסוערים עליי עד שאציב אותם בתווים."
כיאה לכך, בטהובן מת בין הרעמים של סערת אביב פראית.
האם בטהובן היה כותב את יצירות המופת שלו אם לא היה חירש, נעול בבידוד השתיקה כדי לדמיין צליל וסגנון שלא היו קיימים קודם?
ללא המהומה הפנימית והחרדה הנפשית שלו, האם היו ליצירותיו המאוחרות יותר אותה אש, דרמה, תנודתיות ותשוקה?
האם הוא בכלל היה מלחין?
