צ'רצ'יל נודע כבלתי צפוי ונוטה להעליב ביתר קלות את הנמצאים בקרבתו. הוא תואר כרגזן, בטוח בעצמו עד ליהירות ועקשן. רבים מחברי מפלגת השמרנים, מטעמה שירת יותר מפעם אחת, לא יכלו לשאת את טבעו הבלתי יציב.
היו תקופות בהן הייאוש היה משתק אותו עד כדי כך שהיה מבזבז את זמנו במיטה, נטול אנרגיה ועניין, מאבד את תיאבונו ואינו מסוגל להתרכז. תפקודו היה מזערי. תקופות חשוכות מסוג זה, אשר התרחשו יותר מפעם או פעמיים ועוד מקודם לשנות השלושים שלו, נמשכו חודשים. אחריהן היה יוצא מזה וחוזר לעצמי הנורמאלי שלו.

בתקופות הדיכאון היה מיואש, נטול אנרגיה ועניין, מאבד את תיאבונו, לא מסוגל להתרכז, שוכב שעות מרובות במיטתו ותפקודו מזערי,
לדברי קלמנטיין, אשתו, בתקופות הקשות הללו. לא הייתה לו כמעט שום אנרגיה, הוא סבל מקשיי ריכוז והפגין אובדן תיאבון משמעותי.

עם זאת, כאשר בסופו של דבר פרקי הדיכאון הללו הסתיימו, צ'רצ'יל הגדול הציג רמות אנרגיה גבוהות באופן חריג ותובנות עמוקות.
לאחר מכן הצליח להמשיך במחקריו ובכתביו, כמעט ללא הפסקה, משעה 8 בבוקר והמשיך עד 2 או 3 לפנות בוקר בלילה.
בתקופות כאלה הוא דיבר ללא הפסקה ובראשו דהרו מחשבות מסורבלות. מצבו זה היה כה "מיוחד" עד שפרנקלין דלאנו רוזוולט, נשיא ארצות הברית בשנים 1933-1945, התייחס לכך במילים הבאות:

יש לו אלף רעיונות ביום, ארבעה מהם טובים.

צ'רצ'יל קיבל את מצבו הנפשי ללא תלונות גדולות. למעשה, מאמינים כי פרקי הדיכאון החוזרים שלו שיפרו את הפרגמטיות שלו. כמו כן, במהלך מלחמת העולם השנייה, חוסר האמון והספקנות המוגבר של צ'רצ'יל אפשרו לו להעריך באופן מציאותי את האיום הגרמני ההולך וגדל.

ה-Black dog של וינסטון צ'רצ'יל - למה הכוונה?

מתוך כתבה ערוכה על ידי מאת ד״ר הלן שיינפלד |18.03.2019| doctorsonly.co.il

בניגוד למפורסמים רבים אחרים, שאבחנתם ידועה, וינסטון צ'רצ'יל ידוע בעיקר כמי שסבל מ-"black dog". "אבחנה" זו פורשה לעיתים כ"דיכאון" מבלי שהדבר פורט או נומק באריכות. אך בנוסף, הוצעו לגבי הפרעתו הנפשית של צ'רצ'יל מספר אבחנות מדויקות יותר כמו הפרעה דו-קוטבית מסוג 1 או 2, הפרעה ציקלוטימית או הפרעת הסתגלות, כמסתתרות מאחורי ה-"black dog" שלו.
האבחנה של הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית "מועילה" "Beneficial", אשר הוצעה על ידי הפסיכיאטר האמריקאי רונלד פיב (Ronald R. Fieve 1930 - 2018), לא החזיקה מעמד לאורך השנים. היא נוצרה הודות לחלקה ההיפומאני בהפרעתו של צ'רצ'יל, שהתאפיין בהנאה, מצב רוח טוב, יצירתיות והצלחות; רונלד פיב ידוע כמומחה בהפרעות אפקטיביות ובתרומתו הנרחבת לשימוש בליתיום כטיפול בהן.

לעומת שפע מקורות בהם ניתן למצוא מספר אבחנות לגבי הפרעתו הנפשית של וינסטון צ'רצ'יל, פורסם ב-2012 (1) מאמר מפתיע ומהפכני בו נטען ההיפך הגמור: צ'רצ'יל לא סבל משום הפרעה נפשית, בין אם דיכאונית ובין אם אחרת; הוא היה לפעמים מעט אימפולסיבי, תכונה (ולא הפרעה נפשית) שדרך אגב, עוררה לא פעם את כעסה של רעייתו קלמנטיין  (Clementine), אך הוא לא היה חולה.

באותו מאמר מצוטטים גם דבריה של Lady Soames, בתו הצעירה של צ'רצ'יל, אשר כנגד האמירות על כך שאביה לקה בדיכאון, טענה דווקא על סוג של "monstrous insensitivity" בה הוא הגיב לפעמים לאירועים קשים. בסופו של דבר, נטען במאמר המוזכר, "תקופות של עצבות הן היבטים בלתי נמנעים של חיי האדם. זה בוודאי נכון גם לגבי צ'רצ'יל, אשר חי חיים לגמרי אנושיים ובעלי עומק השראתי. הוא היה אדם בעל אישיות ענקית, שנהנה מן החיים בלי לקרטע ובלי שום הפרעה נפשית. מיתוס ה-"black dog" כמטפורה להפרעה אפקטיבית קשה אינו אלא מיתוס". דברי המחברת מצלצלים כהכרזה נחרצת: לא היה ולא נברא! ואם כן, מדובר במיתוס ותו לא.

ובכל זאת במה ייתכן שצ'רצ'יל לקה על פי דבריה של אותה המחברת? בהפרעת קשב וריכוז.

ביוגרפיה

צ'רצ'יל, ובשמו המלא וינסטון לאונרד ספנסר-צ'רצ'יל (Sir Winston Leonard Spenser-Churchill), נולד בארמון "בלנהיים" הנודע בתפארתו והמצוי בעיירה וודסטוק שבמחוז אקספורדשייר של אנגליה. הוא היה בנה הבכור של משפחה אריסטוקרטית מיוחסת. אביו, לורד רנדולף צירצ'יל, פוליטיקאי בכיר, השתייך למפלגה השמרנית וכיהן כשר אוצר - מעמד שני בחשיבותו אחרי ראש הממשלה. הוא היה צאצא לכמה דורות של "צ'רצ'ילים" מפורסמים, ביניהם ג'ון צ'רצ'יל (1722-1655 - ראשון דוכסי מרלבורו) (2) גנרל אנגלי ידוע, פוליטיקאי ודיפלומט שבנה גם את ארמון בלנהיים בו, כאמור, נולד וינסטון צ'רצ'יל.

ניתן לראות את משפחתו של וינסטון כ"דיספונקציונלית", לפחות במידת מה.

ילדותו המוקדמת התאפיינה בקשר מועט עם הוריו, הלורד רנדולף - אביו, וג'ני - אמו, שתשומת ליבם הופנתה הרבה יותר לעיסוקיהם מחוץ לבית מאשר לילדיהם. מבחינה הורית, הם מתוארים כמרוחקים רגשית ואף רשלנים. האב היה טרוד בפעילותו הפוליטית והאם, בהיותה אישה יפה ומושכת, סגולה שזכתה למקום חשוב בהווייתה, בילתה חלק משמעותי מזמנה בקשרים ורומנים למיניהם. בספרו האוטוביוגרפי "חיי המוקדמים, 1874-1904" ,"My Early Life, 1874-1904" שיצא לאור לראשונה ב-1930, התוודה וינסטון צ'רצ'יל לפני קוראיו: "אהבתי מאד את אמי, אבל מרחוק. האומנת שלי הייתה אשת סודי. היא זו שהיתה לצדי וטיפלה בכל רצונותיי. אותה הצפתי בצרותיי הרבות" (2).

סיפורה של מיסיס אברסט - האומנת של וינסטון צ'רצ'יל

אישיותו של צ'רצ'יל ומהלך חייו הושפעו, כצפוי, מדמויות הוריו ונישואיהם. אולם מעבר לכך, ניכרת עליו השפעתן של שתי דמויות משמעותיות: אחת מהן, הידועה היטב, היא אליזבת-אן אברסט, אשר גידלה אותו הלכה למעשה, והשנייה, שידועה פחות, היא של אחיו ג'ק - ג'ון, ששמו במסמכים או בספרות קוצר לג'ק.

בתחילת שנת 1875, כשהיה כבן חודש, קיבל וינסטון הקטן מתנה גדולה: גברת רווקה בת 42, שהייתה מוכרת בעיקר כ"מיסיס" (אברסט), תואר שביטא נימוס וכבוד כלפי אישה ששימשה כאומנת. קודם לכן, היא עבדה במשך כ-12 שנים כאומנת של בתו של כומר ידוע בשם טומפסון פיליפס Thompson Phillips. שמה של מיסיס אברסט בפי וינסטון היה "Woom" וכפי שהוסבר על ידו, הייתה זאת המילה הקרובה ביותר למילה "woman" שיכל להמציא עבורה. מיסיס אברסט עבדה עבור משפחת צ'רצ'יל עד 1893, כאשר "שוחררה" מתפקידה. פיטוריה בוצעו באופן חפוז, מבלי להכביר במילים או ברגש. לאחר מכן, שבה מיסיס אברסט לעבוד בביתו של הכומר טומפסון פיליפס, המוזכר לעיל. מיסיס אברסט נותרה רווקה לאורך כל חייה.

בשנת 1895, בהיותה בת 63, היא נפטרה מדלקת הצפק - פריטוניטיס. וינסטון, בן 21 באותה עת, שהה אז בקובה, שהיתה מצויה בשיאה של מלחמת העצמאות נגד ספרד. הוא הגיע לשם בתפקיד מאתגר ככתב מלחמה של העיתון האמריקאי המכובד "The Daily Graphic". עם מותה של מיסיס אברסט שלח מייד מברק לכומר טומפסון פיליפס, ושני הגברים הגיעו יחדיו אל לווייתה. וינסטון כיסה מכספו את הוצאות הלוויה, ובהמשך את כל אשר נדרש לאורך השנים.

את הביטוי "black dog", אשר שימש את צ'רציל כדי לציין את מצבו הנפשי הירוד, הוא שמע מפי מיסיס אברסט. ג'ון קולוויל (John Colville 1915-1987), מזכירו הפרטי בשנות כהונתו כראש ממשלה בשנים 1940-1945 ו-1951-1955, התייחס ביומניו (3) לתופעת ה-"black dog" של צ'רצ'יל. הוא ציטט אותו כנוהג לומר לעיתים: "היום יש לי "black dog" על גבי", והניח שאת הביטוי הזה הוא שמע מפי מיסיס אברסט.

למעשה, הביטוי "black dog" היה בשימוש כבר שנים רבות לפני העידן המודרני. יוחסו לו משמעויות רבות, לא כולן חיוביות. המידע הקיים לגבי הנושא רב מלהציגו כאן, אבל כדי לסבר את אזני הסקרנים, יצוין שכבר בשנים שלפני הספירה הנוצרית עסק המשורר הרומי הנודע הורטיוס Horace - Quintus Horatius Flaccusי(27-65 לפנה"ס) בפירושיו האפשריים של "black dog". על פי אחד מהם, מדובר במטפורה המתכוונת לאשליה של חופש ושחרור; להדגמה ופירוט בחר הורטיוס בסיטואציה בה אדם יגייס את מלא כוחותיו וינסה לברוח לכל כיוון אפשרי כדי להשתמט "ממנו", אך ללא הצלחה - זו רק אשליה, מפני ש"הוא" ירדוף אחריו וייצמד בו בשיניו הרעבות (4). ב"ממנו" וב"הוא" הכוונה היא כמובן ל-"black dog".

בין פירושיו הרבים של ה-"black dog" - ניתן למצוא גם את "מלנכוליה". נראה שזו תוארה לראשונה במאה החמישית - רביעית לפנה"ס ולפעמים הובנה כתוצאה של דיבוק. בתקופות מאוחרות יותר היא התקבלה כהפרעה דיכאונית בפני עצמה. כיום מדובר ב"תכונות מלנכוליות", המאפיינות לעיתים קרובות את הדיכאון מן הסוג ה"חמור" "Major Depression".

האם ל-"Black Dog" של צ'רצ'יל יש משמעות רפואית? 

לרוב פירושי ה -"black dog"  שנודעו לאורך השנים אופי שלילי ורק למיעוטם אופי חיובי; כך למשל, הרומאים ראו בכלבים השחורים כלבי שמירה שניחנו בסגולות היכולות להבריא חולים, לעורר תקווה ולהיות חברים טובים; לא כולם, על פי אמונתם, מפני שבמקרים מסוימים הם נחשבו ליצורים רעים, מצב בו יש להתנתק מהם ללא התחשבות (8). בכתבי היסטוריון גרמני מהמאה ה-16 מסופר על חשמן מהעיר ורונה, שברגעיו האחרונים האמין שכלב שחור עוקב אחריו עד ערש דווי מבלי שניתן היה כלל להרחיק אותו ממנו (9). ויליאם שקספיר, שמחזותיו שופעים דמויות מלנכוליות, התייחס ל-"black dog" כמטפורה של היעדר בושה (10). הביטוי הלעגני "להסמיק כמו כלב שחור" היה נהוג בתקופתו. ובמילון משנת 1700 מפורש הביטוי "black dog" כנובע מן האמונה שלפעמים הדיכאון הינו תוצאה של השפעת השטן (11).

בהמשך אתמקד באבחון מצבו הנפשי של וינסטון צ'רצ'יל על פי הבנתנו העכשווית, משימה האמורה להתבסס על ההשערות והתיאורים שהועלו לאורך השנים. בשל עושרם הרב אאלץ להימנע מלעסוק ביצירותיהם של מכובדי ספרות כמו וואלטר סקוט (Walter Scott) - "הרפתקאותיו של רובין הוד", רוברט לואי סטיבנסון (Robert Louis Stevenson) - "ד"ר ג'קל ומסטר הייד", קונאן דויל (Conan Doyle) - "ספר החקירות של שרלוק הולמס" וסיפורי שרלוק הולמס האחרים, ומרבים מן המילונים בעלי השם, שהתפרסמו בעבר בהם ניתן לאתר התייחסויות למונח ה-"black dog".

להלן קטע מיומניו של ג'ון קולוויל (1915- 1987), מזכירו הפרטי של צ'רצ'יל בשתי תקופות כהונתו כראש ממשלה:

מובן מאליו שלכולנו יש רגעי דיכאון, במיוחד אחרי ארוחת הבוקר. לורד מורן, רופאו של צ'רצ'יל, נהג למדוד את דופק הפציינט שלו בתקווה שבכך יוכל להתרשם לא רק ממצבו הרפואי אלא גם ממה שקורה בעולם. צ'רצ'יל, שלא אהב לקבל אורחים בשעות מסוג זה (הכוונה לשעות בהן חווה מצב רוח לא טוב), היה מתנצל בפנים חמוצות ואומר: "יש לי black dog על גבי היום". בביטוי זה השתמשו אומנות בעלות גינונים מיושנים. האומנת שלי, ממשיך ג'ון קולוויל ביומניו, נהגה לומר לי כאשר הייתי ממורמר או כועס: "אתה לבטח ירדת היום מהמיטה על צידך הלא נכון" או "היום יש לך כלב שחור על גבך". אבל אני לא חושב שללורד מורן היתה אי פעם אומנת. את רישומיו הרפואיים הוא כתב כדי להסביר שצ'רצ'יל סבל מהתקפים תקופתיים של דיכאון חריף - Acute Depression, שבזכות כישרונו להשתמש במגוון ביטויים, קרא להם "black dog". גברת צ'רצ'יל אמרה לי שלדעתה התיאוריה של ד"ר מורן היא ממש שטויות"(3).

ד"ר מורן (1882-1977) היה (גם) לורד (וגם) רופא מומחה לרפואה כללית, שכיהן כנשיא הקולג' המלכותי לרופאים. הוא היה רופאו הפרטי של צ'רצ'יל החל מחודש מאי 1940, שבועיים לאחר בחירתו כראש ממשלה, ועד למותו ב-1965. לאורך כל שנות טיפולו בו נהג ד"ר מורן להיעזר במומחי רפואה שונים. במסירותו היוצאת הדופן הוא התלווה אליו לנסיעותיו החשובות. שמו הטוב של ד"ר מורן הגיע לצ'רצ'יל עוד ב-1911 כשהיה בן 37, אז כתב לרעייתו קלמנטיין: אני חושב שאדם זה יכול להיות לי לעזרה אם ה-black dog שלי יחזור. נראה שכעת הוא ממש רחוק ממני - איזו הקלה. כל הצבעים חוזרים חזרה אל תוך התמונה (12).

ב-1966 יצא לאור ספרו של ד"ר מורן על וינסטון צ'רצ'יל (13) בו ניתן למצוא את פירושו ל-"black dog" כ-"Prolonged and Recurrent Depression with Despair". אבחנה זו מתמתנת לקראת סוף ספרו כשהיא מתחלפת ב-"Inborn Melancholia of the Churchill's Blood". באותו ספר מובא מידע על מצבי רוחו הירודים של צ'רצ'יל, אשר הופיעו אחרי או בעקבות תבוסות צבאיות והתפתחויות כושלות אחרות. "אחרי או בעקבות" יכול לכוון להפרעה בעלת אופי תגובתי, דהיינו "Adjustment Disorder with Depressive Mood" או אולי "Situational Depression" כסוג של  "Adjustment Disorder".

בהערכה רטרוספקטיבית קבע ד"ר מורן שבתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, צ'רצ'יל הצליח "לעקור את התקפי הדיכאון מתוך המערכת שלו". ובסופו של דבר הוא ראה בו אדם גדול, שמגיב לדאגה ולמתחים גבוהים אך לא נכשל במידה משמעותית בגללם. הערכות דומות לזו פורסמו גם על ידי אנשים אחרים שהכירו אותו או עבדו בקרבתו, ביניהם ג'ון קולוויל מזכירו הפרטי (14).

מספרו של ד"ר מורן ניתן להבין שצ'רצ'יל לא טופל מעולם בתרופות נוגדות דיכאון (6), אך לפעמים, לקראת אירועים מסוימים כמו נאומים מיוחדים, טופל באפינפרין. בגישה טיפולית זו נהג ד"ר מורן החל מתקופת הסתיו של 1953, כשצ'רצ'יל לקה בשבץ מוחי. כנגד קשיי שינה שאפיינו תקופות מסוימות בחייו, הוא טופל בברביטורטים, שהיו בשימוש עוד משנות השישים של המאה ה-19.

באחד הפרסומים המתאר את אופיו ואת מצבי נפשו המשתנים של צ'רצ'יל (12) אפשר למצוא את השורות הבאות:

צ'רצ'יל נודע כבלתי צפוי ונוטה להעליב ביתר קלות את הנמצאים בקרבתו. הוא תואר כרגזן, בטוח בעצמו עד ליהירות ועקשן. רבים מחברי מפלגת השמרנים, מטעמה שירת יותר מפעם אחת, לא יכלו לשאת את טבעו הבלתי יציב... היו תקופות בהן הייאוש היה משתק אותו עד כדי כך שהיה מבזבז את זמנו במיטה, נטול אנרגיה ועניין, מאבד את תיאבונו ואינו מסוגל להתרכז. תפקודו היה מזערי. תקופות חשוכות מסוג זה, אשר התרחשו יותר מפעם או פעמיים ועוד מקודם לשנות השלושים שלו, נמשכו חודשים. אחריהן היה יוצא מזה וחוזר לעצמי הנורמאלי שלו.

לעומת תקופות בהן היה מיואש, נטול אנרגיה ועניין, מאבד את תיאבונו, לא מסוגל להתרכז, שוכב שעות מרובות במיטתו ותפקודו מזערי, היו לצ'רצ'יל תקופות בהן האנרגיות שלו טיפסו לרמות גבוהות; אז נהג ללכת לישון רק ב-2-3 לפנות בוקר, כשרוב היום עובר עליו בהכתבת ספריו וללא מנוחה. הוא דיבר ללא הפסקה ובראשו דהרו מחשבות מסורבלות. מצבו זה היה כה "מיוחד" עד שפרנקלין דלאנו רוזוולט, נשיא ארצות הברית בשנים 1933-1945, התייחס לכך במילים הבאות: יש לו אלף רעיונות ביום, ארבעה מהם טובים.

צ'רצ'יל הרבה לשתות משקאות אלכוהוליים, על כך נהג לומר:

I have taken more out of alcohol than it has taken out of me

קיבלתי מהאלכוהול הרבה יותר ממה שהאלכוהול קיבל ממני.

כפי שמוזכר במספר פרסומים, לאורך עשרות שנים צ'רצ'יל נמנע מלהימצא קרוב לשולי רציף של רכבת או של גזוזטרות. את התופעה הוא תיאר במילים הבאות:

אני לא אוהב לעמוד קרוב לשולי רציף כאשר רכבת אקספרס עוברת. אני אוהב לעמוד מאחור, ואם ניתן, להחזיק בעמוד המפריד ביני לבין הרכבת. אני לא אוהב לעמוד קרוב לשולי ספינה ולהביט כלפי מטה לתוך המים. הפעולה שלאחר מכן עלולה להיות כל דבר. כמה טיפות של ייאוש.

אחיו ה"סודי" של וינסטון צ'רצ'יל  

מאמר ששמו "וינסטון צ'רצ'יל: אחיו הסודי", שפורסם ב-2007 (5) מתחיל במשפט הבא: "אחיו של וינסטון צ'רצ'יל הודח מההיסטוריה, אביו נהג להשמיץ אותו ללא כל צדק ואימו השערורייתית רימתה את שני בניה בעניין הירושה שאמורים היו לקבל מאביהם. ספר חדש משחזר את סיפורה הכאוב של אחת המשפחות הבריטיות הגדולות". אותו מאמר מסתמך בעיקר על ספר, העוסק בדמויותיהם וחייהם של האחים וינסטון וג'ק צ'רצ'יל.   

חברי הספר הם בני הזוג סליה וג'ון לי (6) (Celia & John Lee), היסטוריונים וסופרים בריטיים. רוב המידע המצוי בו נשאב מתוך כתביו הפרטיים של פרגרין  - Peregrine Spencer Churchill,  1913-2002 שהיה בנו של ג'ק - אחיו הצעיר של וינסטון צ'רצ'יל. מקור נוסף לספרם של בני הזוג לי הוא ספרו של וינסטון צ'רצ'יל עצמו "חיי המוקדמים:  1874 -1904" "1874-1904: My Early Life" שפורסם ב-1930. צ'רצ'יל מספר בו כיצד באחד מימי חופשתם בשווייץ, בעת שהוא וג'ק שטו בסירה, התנודדה הסירה וג'ק עמד ליפול לתוך המים. הוא ניצל מטביעה בזכות מאמציו של וינסטון. בספרו מזכיר צ'רצ'יל את אחיו ג'ק בשם "הבן האחר".

יפתיע אולי, אולם בתור ילדים מתוארים שני האחים באופן שונה משהיינו מצפים. וינסטון הצטיין בהיותו שובב שלא במובן החיובי של הביטוי וכתלמיד שהישגיו הלימודיים היו נמוכים. דבר זה הרגיז מאוד את הוריו. לעומתו, היווה ג'ק לעיתים קרובות דוגמה לילד מופתי. הוא הצליח בלימודיו והתנהגותו בבית הספר זכתה להערכה.

ג'ק, שנולד פג (מידע הנטען במקורות מסוימים גם לגבי וינסטון), סבל במשך ילדותו מבריאות רופפת. בשלב די מוקדם, הוא קורב לחבר טוב של הוריו שהפך עבורו למעין דמות אבהית.

עם חלוף השנים, נעשה הלורד רנדולף - אבי שני הבנים, מאוכזב יותר ויותר מוינסטון, אותו ראה כחסר כל יכולת להתקדם ולהגיע לעמדה מכובדת בחייו. למרות זאת, הוא כיוון אותו ללימודים במכללה האקדמית הצבאית "סנדהרסט" "Sandhurst", הידועה ברמתה הגבוהה ואשר חרטה על דגלה את השאיפה למצוינות ומנהיגות.

מנקודה זו והלאה, הלך וינסטון ועלה בהישגיו ובמעמדו. גם את ג'ק, בנו הצעיר, כיוון הלורד רנדולף ללימודים במסלולים צבאיים, ביניהם צבא פרשים בעל רמה גבוהה, שהיה מיועד לבעלי יחוס משפחתי מכובד. על אף מספר כישלונות שספג בתחילת דרכו, ג'ק הצליח מאוד בהמשך. הוא שירת, בין היתר, במלחמת הבורים (3) ובקרבות גליפולי (4) (Gallipoli) של מלחמת העולם הראשונה. הוא היה לאדם מכובד, תמך בעקביות באחיו הגדול ובירך על הצלחותיו. כמו כן, נרתם ג'ק במסירות רבה לכתיבת ספר הביוגרפיה של אחיו, "Churchill - A Life" שפורסם לראשונה ב-1992 (5). אף על פי כן, תרומתו של ג'ק לכתיבת ספר הביוגרפיה של וינסטון אחיו הבכור אינה מוזכרת בשום אופן ומקום, כפי שמציינים בני הזוג סליה וג'ון לי בספרם על האחים וינסטון וג'ק צ'רצ'יל (6).

הלורד רנדולף צ'רצ'יל - אביהם של וינסטון וג'ק (שאת שמו "רנדולף" נשא גם נכדו - בנו של וינסטון צ'רצ'יל) נפטר, יש האומרים מעגבת, בראשית שנת 1898 כשהיה בן 46. וינסטון שהה אז עם הגדוד שלו בהודו וג'ק היה תלמיד בבית הספר התיכון "הארו" "Harrow", הידוע כאחד מבתי הספר הוותיקים והיוקרתיים ביותר באנגליה.

מספרים שבשנים שלאחר מות בעלה, ניהלה רעייתו ג'ני כמה פרשיות אהבה, שכשלו בזו אחר זו. בשלב מסוים היא נישאה לקצין אנגלי, שהיה בן גילו של בנה וינסטון. נישואיהם הסתיימו כעבור מספר שנים. היא נישאה פעמיים נוספות. בפעם השלישית היה בן זוגה צעיר בשלוש שנים מבנה וינסטון. בעוד שבצעירותה היא הייתה "עסוקה" מכדי לממש את אימהותה במלואה, בשלבים מאוחרים יותר של חייה התמסרה לקידום הקריירה הפוליטית של וינסטון. את ג'ק עודדה להמיר את הקריירה הצבאית ואת הלימודים האוניברסיטאיים בעבודה סיזיפית באחד ממשרדי העירייה. וזאת על מנת "להרוויח מיליונים" ולתמוך בשאר בני המשפחה.

וינסטון נהג לספר כיצד ג'ק אהב ללבוש מדי צבא, אך מעולם לא הזכיר את העובדה שאחיו הצעיר הקריב את הקריירה שלו על מנת לתמוך בקידומו שלו. בני הזוג לי, מחברי הספר העוסק ב"אחיו הסודי של צ'רצ'יל" (6), מפרשים את התנהגותו של וינסטון כחסרת התחשבות באחיו הצעיר (מתוך ביבל.5).

בהיותו בן 28 התחתן ג'ק עם תרזה מרי ברטי גוונדולין, בתו של איש אצולה בריטי. נולדו להם 2 בנות ובן. לבנם קראו פרגרין (Churchill Spencer Peregrine) הוא הוזכר לעיל בהקשר לכתביו האישיים העשירים עליהם התבססו בני הזוג לי בכתיבת ספרם על וינסטון וג'ק צ'רצ'יל (6). ג'ק צ'רצ'יל נפטר בשנת 1947 (בן 67) מהתקף לב. על פי שמועות שהתהלכו בכל שנות חייו, הוא לא היה בנו הביולוגי של הלורד רנדולף - בעלה של אמו ג'ני, אלא בנה מחוץ לנישואים. הוכחה לכך לא הגיעה לידי פרסום.

מספר פרטים נוספים להשלמת דמויותיהם של שני האחים צ'רצ'יל

וינסטון צ'רצ'יל - ידוע כהיסטוריון, פוליטיקאי ומדינאי, שמלבד היותו ראש ממשלה בשתי תקופות כהונה: 1940-1945 ו-1951-1955, טיפח קריירה ארוכה כקצין ועיתונאי צבאי; כסופר כתב מעל 40 ספרים, אלפי מאמרים ולפחות שני תסריטי קולנוע. בשלב מסוים בחייו החל לצייר. הוא צייר מעל 550 תמונות. באחת מהכתבות הרבות שנכתבו עליו נאמר: "כשהוא לא עשה היסטוריה, וינסטון צ'רצ'יל עשה תמונות" (7).

ב-1921, בעת ששימש כ"שר המושבות" של בריטניה, ביקר צ'רצ'יל במזרח התיכון, ובין היתר, בירושלים ובתל אביב. על פי רבים מפרשני אותם האירועים, נאומיו ופועלו היו בעד יישום זכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. במקביל, הוא ניסה למתן את התנגדותם של הערבים לכך בהמלצתו על הגבלת עלייתם של יהודים.

בשנים שלאחר מכן, הוא עבר עליות ומורדות. התקופה שבין 1931 ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, בה התנסה בחיים פוליטיים משמימים, נודעה כ"שנות המדבר" שלו. בזמן מלחמת העולם השנייה שמר על קשרים טובים עם ארצות הברית ועם ברית המועצות. על אף תרומותיו והישגיו המרשימים ועל אף העוז שאפיין את פועלו במלחמת העולם השנייה, הוא הובס בבחירות שהתקיימו בקיץ 1945. דעתם של היסטוריונים רבים על כך הייתה שהבריטים כבר לא האמינו ביכולתו להמשיך ולהוליך בהצלחה את עמו בעת שלום. בעקבות מפלה זו, חווה צ'רצ'יל תקופה של עצב והלם שהיתה מן הקשות בחייו. על אף זאת, הוא המשיך בעיסוקו הפוליטי. ב-1951 ניצח בבחירות והיה שוב לראש הממשלה. בתפקידו זה כיהן עד 1955 כאשר פרש "סופית". בעת פרישתו היה בן 81.

וינסטון צ'רצ'יל היה נשוי לקלמנטיין (Clementine), בת אצולה לונדונית שהיתה צעירה ממנו ביותר מעשר שנים. נישואיהם היו מצוינים. לבני הזוג נולדו 5 ילדים, בן אחד - רנדולף (ראה הערת שוליים מס. 5) וארבע בנות, שאחת מהן נפטרה בהיותה בת 3.

ג'ק צ'רצ'יל - בצעירותו היה איש צבא ובמרוצת השנים הגיע לדרגת רב סרן. בין יתר תרומותיו הצבאיות לחם במלחמת הבורים השנייה 1899-1900, בה נפצע אך גם זכה ב"אות השירות המצוין". הוא לחם במלחמת העולם הראשונה וכפי שמוזכר (ע' 4) גם בקרבות גליפולי. בחזית צרפת זכה לציונים גבוהים ולשבח. שימש כקצין המטה של קצינים בכירים, גנרל ושני מרשלים. לאחר מלחמת העולם הראשונה, פנה לחיים אזרחיים. בשנת 1929 נלווה לאחיו הבכור במסע הרצאותיו בארצות הברית.

דיון וסיכום

מבין האבחנות המשוערות לגבי מצבו הנפשי של צ'רצ'יל, בולטת האבחנה של הפרעה אפקטיבית דו- קוטבית מסוג 2. וגם, אם כי פחות, האבחנה של הפרעה אפקטיבית מחזורית - ציקלותימיה. בספרו של ד"ר מורן (13) מצוי מידע על מצבי רוחו הירודים של צ'רצ'יל, אשר הופיעו אחרי או בעקבות תבוסות צבאיות והתפתחויות כושלות אחרות (הוזכר בע' 7.). על פי כך, נשקלת גם האבחנה של הפרעת הסתגלות עם מצב רוח דיכאוני Adjustment Disorder with Depressive Mood  או, אולי, דיכאון מצבי Situational Depression; אבל אין בידינו לקבוע אם "הסימפטומים ההתנהגותיים או האמוציונאליים, שהופיעו כתגובה לסטרסור - או סטרסורים, התפתחו בטווח זמן של עד שלושה חודשים מאז התרחשות הסטרסורים" כפי שנדרש ב-5 DSM לקביעת אבחנה זו. מלבד כל זה, יש להזכיר ולציין שבמקורות רבים אחרים מתוארת הפרעתו של צ'רצ'יל כבעלת שתי צורות אפקטיביות מתחלפות, אחת דיכאונית ושנייה מאניפורמית ויצירתית. שורות אחרונות אלה מחזירות אותנו ל"הפרעה דו-קוטבית מסוג 2", איתה התחלנו את הפרק הנוכחי, והנראית כעת הכי סבירה מבין יתר ההשערות.

לגבי האטיולוגיה האפשרית: בשנת 2002 נוסד בסידני שבאוסטרליה מכון פסיכולוגי - פסיכיאטרי, שמטרותיו הן אבחון, מניעה וטיפול של הפרעות אפקטיביות. שמו  Black Dog Institute. הגורמים העלולים להוביל להפרעות אפקטיביות, כפי שפורסמו על ידו, הם: גנטיים, סביבתיים, מחלת קושינג, טרשת נפוצה, שבץ, שימוש גבוה באלכוהול ובחומרים אחרים ואירועים יוצרי דחק; חלק מגורמים אלה כמו סביבתיים, שימוש גבוה באלכוהול ואירועים יוצרי דחק, יכולים להתאים אטיולוגית להפרעתו הנפשית של צ'רצ'יל. לא נתקלתי במידע לגבי גורמים גנטיים. האפשרות שנסיבות ילדותו ואופייה המיוחד של משפחתו (ראה בפרק "ביוגרפיה" המתחיל בע' 1 של פרק א') שהיוו, קרוב לוודאי, תרומה אטיולוגית חשובה להפרעתו הנפשית, לא זכתה לתשומת לב מספקת.

לכן, יובאו להלן כמה מדברי אנטוני סטור (Storr Anthony, 1920-2001), פסיכיאטר, פסיכואנליטיקאי ומחבר אנגלי חשוב, שבאחד מספריו התייחס ל- "Black dog" של צ'רצ'יל (15):

במקרים מסוימים ניתן להבין את טבעו הדיכאוני של אדם כנובע מתחושתו שהוא מוזנח או לא אהוב על ידי הוריו, מה שאולי נכון גם עבור צ'רצ'יל הילד. במקרה שלו, ומלבד מצבי הדיכאון, ניתן לשקול גם את צידה השני של מציאותו הנפשית, דהיינו את היותו יצירתי ביותר, מנהיג ואדם גדול ונערץ. היו שראו בכך מרכיב מפצה, אותו אפשר לבטא במילים הבאות: 'אם איני יכול להיות אהוב, אמצא דרך להיות נערץ'. השאפתנות והאומץ בהן הנהיג את עמו ותמך בו בתקופות מסוימות, הובנו פסיכואנליטית כמבוססות, לא בהכרח על גיבוש דיעה והגיון אלא על אמונה בלתי הגיונית, שאינה תלויה במציאות המעשית. בהתאמה נאמר שרק אדם המשוכנע בהרואיות שבמשימתו והמאמין בה על אף העדויות המנוגדות, יוכל לנצח ולזהות את עצמו עם גורל האומה. קשה למצוא חולה דיכאוני בעל יכולת כה נפלאה כמו של צ'רצ'יל לשחרר את תוקפנותו ולהפוך אותה לגדולה ולהצלחה.

סטור הניח שב- 1940 וב-1951, כשצ'רצ'יל נבחר לראשות הממשלה, הוא הצליח להיות הגיבור שבטח חלם להיות.

לגבי משמעות השימוש הגבוה באלכוהול: מקובל שהפרעות דו- קוטביות ושתייה אלכוהולית יכולות להימצא שתיהן אצל אותו אדם. הסיבות ל"דו קיום" זה מפורטות במאמר שפורסם ב- 2016 על ידי (Mayo Clinic (16.

פרויד ופסיכואנליטיקאים אחרים קישרו בין דיכאון להענשה עצמית ומזוכיזם. מפאת היעדר מידע שיוכל לאשר או לשלול את אמיתות הרעיון במקרה הנוכחי, וכפיצוי לכך יובא בהמשך קטע מתוך דו שיח מדומיין בין אנטוני סטור, המוזכר לעיל (15):

סטור: קח את צ'רצ'יל. כוחו היה בנוירוזה שלו. אם אני יכול לצטט את ספרי: "משום שהוא סיים קרב בייאוש עמוק, הוא יכול היה להעביר לאחרים את המסר שאפשר להתגבר על ייאוש". אתה נפטרת, דוקטור, לפני 1940. שעתו הגדולה של צ'רצ'יל הייתה הקרב על בריטניה, בו הציל את ארצו בזכות עוז רוחו.

פרויד: כן, אבל אני טוען שהוריו זנחו אותו במידה חמורה, במיוחד אימו, והוא גודל על ידי האומנת שלו. החסך הזה יכול להסביר את ניצחונו.

סטור:  צ'רצ'יל היה גיבור בגלל שניהל את דיכאונו ביד כה מיומנת. האתגרים שעמדו בפני בריטניה שמשו אותו על מנת לאזן את החסך שבאהבת הוריו. בעיסוקו ובייחוד באופן בו ליכד את העם, הוא הרחיק את ה-black dog, דיכאונו, אל הרציף. אילו היה פחות אגוצנטרי, לא יכול היה להשיג כל כך הרבה.

 
ציטוטים נבחרים (מתוך ויקיציטוט)

• "האחריות היא מחיר ההצלחה."

• "הזמן הוא בעל ברית גרוע."

• "חסכון - ראוי לכל שבח. במיוחד אם הוריך עשו זאת למענך."

• "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום."

• "אין כל רע בשינוי, כל עוד הוא נעשה בכיוון הנכון."

• "בלילה בלבד, הכוכבים זוהרים."

• "לעולם אל תפחד ללכת אחרי הזרם ולעולם אל תפחד להוביל את הזרם אחריך."

• "באופן אישי, אני תמיד מוכן ללמוד, אם כי לא תמיד אני אוהב שמלמדים אותי."

• "אל תדברו איתי על מסורת ימית, אין בזה דבר מלבד רום, מעשי סדום ומכות שוט."

• "כל הדברים הגדולים הם פשוטים במהותם, ורבים מהם ניתנים לביטוי במילה אחת: חופש, צדק, כבוד, חובה, רחמים, תקווה."

• "תמיד צייתתי לכלל: אל תלך כשביכולתך לעמוד, אל תעמוד כשביכולתך לשבת ואל תשב כשביכולתך לשכב."

• "לעולם לא תגיע למטרה שלך, אם תתעכב על כל כלב שנובח."

• "ישנה תשובה אחת לכישלון והיא ניצחון."

• "אני שבע רצון מן הטוב ביותר."

• "אין זה מן האפשר לעסוק בדברים שברומו של עולם, אלא כשאנו מבינים את הדברים הקטנים."

• "גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול."

• "הקפידו להעמיק שורשיכם, שכן בלעדיהם לא תחזיקו מעמד." ~ למאיר דיזנגוף בעת ביקורו של צ'רצ'יל בתל אביב ב-1921, כאשר העצים שניטעו לכבודו במהירות בחולות תל אביב החלו לקרוס, כאשר אנשים סקרנים טיפסו עליהם כדי לראותו מקרוב.

• "מחבב אני איש המחייך בשעה שהוא לוחם."

• "האמת היא בלתי מושחתת. כוונות רעות עלולות לתקוף אותה, ובורות עלולה לשחוק אותה, אך בסופו של דבר, היא עדיין עצמה, האמת."

על המין האנושי

• "פסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות, אופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי."

• "כשהעיטים שותקים, התוכים מתחילים לברבר."

• "דיפלומט הוא אדם החושב פעמיים לפני שהוא לא אומר דבר."

• "המסכים עם כולם, אף אחד לא מסכים איתו."

• "מדי פעם אנשים נתקלים באמת, אך רובם תופסים את עצמם וממהרים לדרכם כאילו דבר לא קרה."

• "זהו דבר טוב לאדם לא מחונך, לקרוא ספרי ציטטות."

• "הקנאי הוא אדם שלא יכול לשנות את דעתו ולא מוכן לשנות את הנושא."

• "הפייסן הוא אדם שמאכיל את התנין, ומקווה שהתנין יאכל אותו אחרון."

• "חזירים חביבים עלי. כלבים נושאים אלינו עיניים. חתולים מתנשאים עלינו. חזירים נוהגים בנו כשווים."

• "ישנם הרבה שקרים שמסתובבים בעולם, והדבר הכי נורא הוא שחצי מהם נכונים."

• "להשתפר – פירושו להשתנות, לפיכך, להיות מושלם – פירושו להשתנות לעתים קרובות." ~ במהלך דיון עם הויקונט פיליפ סנודן

• "לעולם, לעולם, לעולם אל תאמין שמלחמה תהיה חלקה ופשוטה, או שמי שיוצא למסע המשונה הזה יכול להעריך נכונה את עוצמת הגלים והסופות בהם ייתקל. על המדינאי הלוקה בקדחת המלחמה להבין כי מרגע שנתן את האות, אין הוא יותר אדון למדיניות שקבע, אלא עבד לרצף של אירועים בלתי צפויים ובלתי נשלטים."

• "יש שני דברים שאני שונא בעולם - בירה חמה ונשים קרות."

_______________________________

בין גנץ לצ'רצ'יל: גם מנהיגים סובלים ממצוקות נפשיות

וינסטון צ'רצ'יל סבל מהפרעה דו קוטבית והוא לא המנהיג היחידי עם בעיות נפשיות. השיח הפוליטי בימים האחרונים נסוב סביב השאלה אם מי שמועמד לראשות הממשלה יכול להיעזר בטיפול נפשי, והנפגעים הישירים מכך הם אלה שמתביישים מהסטיגמה ואינם פונים לטיפול מתאים, בני משפחותיהם והמטפלים

מתוך כתבה מאת ד"ר עידו לוריא, יו"ר החברה לבריאות הנפש | פורסם בהארץ, 31.03.2019

בימים אלה של תעמולת הבחירות ושיח פוליטי מתלהט ולפרקים מקטב, אנחנו נחשפים לאמירות מכלילות, מתייגות וחסרות אחריות ביחס לאנשים המתמודדים עם מצוקה נפשית ואבחנות פסיכיאטריות וביחס לשירותי בריאות הנפש. בסוף השבוע התפרסם סקופ עיתונאי שבו נטען שרב אלוף (מיל') בני גנץ פנה לטיפול נפשי וטופל גם בתרופות פסיכיאטריות.
ללא קשר לדעה הפוליטית של כל בוחרת ובוחר, ומעבר לסוגיות של צנעת הפרט וסודיות רפואית, זהו מצב בלתי נסבל שגורם פגיעה חמורה וכפולה במתמודדים, בבני משפחותיהם ובאנשי טיפול בתחום בריאות הנפש.

הפגיעה הראשונה נובעת מהטענה שאנשים עם מצוקה נפשית אינם יכולים לשרת בתפקידים בכירים שבצדם אחריות גדולה. זוהי אמירה מכלילה ומבזה, שמעידה בעיקר על בורות.

כמעט כל אזרח במדינת ישראל מכיר מדינאי ואיש צבא שהגיע לדרגה המקבילה לסגן אלוף בצבא הבריטי (לוטננט קולונל) למרות העובדה שאובחן עם הפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה). מדינאי זה תפקד באופן מעורר הערכה והשתאות לאורך מלחמת העולם השנייה, היה בין אדריכלי הניצחון על גרמניה הנאצית ובכך היה אחראי להצלתם של מיליוני יהודים. שמו וינסטון צ'רצ'יל, והוא כיהן כראש ממשלת הממלכה המאוחדת בשנים 1945-1940 ושוב בשנים 1955-1951.

בדיוק כמו באותם ימים, גם היום איש אינו מטיל ספק בתרומתו לאנושות כמדינאי, כמצביא וכסופר. צ'רצ'יל כינה את הדיכאון שלו "הכלב השחור", וארגון הבריאות העולמי יזם הפקת סרטון הסבר מצויר מאיר עיניים ונגיש במטרה להגביר את המודעות לבריאות הנפש, לצמצם את הסטיגמה ולעודד אנשים להגיע לטיפול.  

צ'רצ'יל לא היה בודד במחלתו: דמויות מופת נוספות בהיסטוריה האנושית התמודדו עם בעיה נפשית, בהן הנשיא האמריקאי אברהם לינקולן שלגביו נטען שהתמודד עם דיכאון, זוכה פרס נובל לכלכלה ג'ון נאש שאובחן עם סכיזופרניה, הצייר ההולנדי וינסנט ון גוך שהתמודד עם הפרעה דו קוטבית, הסופר האמריקאי פרנסיס סקוט פיצג'רלד ועוד רבים. הסופרת ג'יי קיי רולינג אף סיפרה בפומבי על התמודדותה עם דיכאון ומחשבות אובדניות ועל פנייתה לטיפול פסיכולוגי לקבלת עזרה.

יש מחקרים רבים לגבי הקשר בין יצירתיות ובעיות נפשיות, ובאופן כללי הן אינן נדירות כלל - אחד מכל ארבעה או חמישה אנשים יסבול מהפרעה נפשית לאורך חייו, ומעבר להתמודדות עם המצוקה הנפשית הסטיגמה כלפי אנשים אלה עלולה להיות קטלנית ולגרום לאדם להסתגר בבית, להפחית מערך עצמו ולמנוע ממנו להגיע לטיפול.

בימי הביניים ושלטון הכנסייה יוחסה הפרעה נפשית לפגם מוסרי, ולמרבה הצער נראה שגם בימים אלה הסטיגמה עדיין דבקה במתמודדים ובבני המשפחה.

הפגיעה השנייה באוכלוסיית המתמודדים עם בעיות נפשיות נובעת מהאמירות הפוגעניות כלפי פנייה לטיפול נפשי.
הטיפול הנפשי הרב ממדי כולל טיפול ביולוגי (תרופות ונזעי חשמל), פסיכולוגי וסוציאלי-שיקומי. הוא מאפשר לאדם לממש את יכולותיו באופן שמכבד את רצונותיו ושאיפותיו, ומבטא ערכים בסיסיים של זכויות אדם ושל אנושיות. אלא שמערך בריאות הנפש בקהילה ובאשפוז סובל במדינת ישראל מהזנחה, מתת תקצוב, מתקינה חסרה ומבעיות כוח אדם ותורי המתנה בלתי אפשריים.

וינסטון צ'רצ'יל סבל מהפרעה דו קוטבית, ובכל זאת היה אחד האחראים לניצחון על הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה

וינסטון צ'רצ'יל סבל מהפרעה דו קוטבית, ובכל זאת היה אחד האחראים לניצחון על הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה מאנשים עם אחריות לאומית, שהם דמויות לחיקוי עבור האזרחים ושאליהם אנו נושאים עיניים, מצופה להתבטא באופן שמקבל את האחר ומעצים את האנשים המוחלשים בחברה. אין צורך להוסיף חסמים חברתיים מיותרים ולערום עוד דעות קדומות על גבם של אלה שחייהם כוללים התמודדות קשה גם כך.

אנחנו בחברה לבריאות הנפש בקהילה קוראים לכלל נבחרי הציבור להעלות את נושא הבריאות ובריאות הנפש לראש סדר העדיפויות הלאומי ולהפנות משאבים רבים יותר למערך בריאות הנפש, עם דגש על חיזוק הקהילה והמרפאות הפסיכיאטריות. אין חוסן לאומי ללא בריאות, ואין בריאות ללא בריאות הנפש.

______________________________________________

לבד מול הרוע המוחלט: כך הצילו מילותיו של צ'רצ'יל את העולם כולו

הימים הקודרים של מאי 1940 הציבו תהום בפני כל מי שחשב לעמוד בפני היטלר, אך הבריטי הגדול בהיסטוריה סירב לתת להם ליפול. סיפורם של הנאומים שהרימו את האנושות

אם וינסטון צ'רצ'יל היה הולך לעולמו בגיל 65 סטנדרטי של פרישה, גיל מופלג אז, איש לא היה זוכר אותו כיום. אולי מישהו היה כותב ביוגרפיה משעשעת, או עבודת דוקטורט, על חבר הפרלמנט האציל, התמהוני בעל החיים הסוערים, וההיסטוריה היתה שונה לחלוטין. כמובן, במקרה כזה ייתכן שההיסטוריה בעיקרה היתה נכתבת בגרמנית.

במעט הגזמה גם ניתן לומר שאם צ'רצ'יל היה הולך לעולמו בסתיו 1940, חצי שנה בלבד אחרי שהיה לראש ממשלת בריטניה – עיקר עבודתו ותרומתו ההיסטורית כבר היתה מאחוריו במלחמה הנוראה ביותר של האנושות: שלושה נאומים, כל אחד מהם מלאכת מחשבת המצוטטת בהתפעמות עד היום. שלושה נאומים ששינו את פני ההיסטוריה.

אם בריטניה הייתה נכנעת ומגיעה להסכם עם היטלר אנו חיים בעולם שונה לגמרי. בעצם אנו, היהודים, לא חיים כלל

מבחינת תפקידו ההיסטורי של צ'רצ'יל כמנהיגה של בריטניה במלחמת העולם השנייה, ניתן לומר שהמיתוס וההערצה נובעים מאותם חודשים מעטים, לכל היותר שנה, בין מאי 1940 לבין יוני 1941. וכן, מיתוסים יכולים להיות נכונים. זו השנה שבה נדמה לעתים שקולו של צ'רצ'יל, הפלדה שהוא יוצק בעמו, הנאומים הנשגבים – מעטים אבל כל אחד מהם פנינה - יחד עם העבודה בצריפים בבלצ'לי פארק שם עמלים מאות אנשים תחת אלן טיורינג על פיענוח צופן האניגמה, ויחד עם תחנות המכ"ם וטייסי ההריקיין והספיטפייר – בזכות כל אלה בריטניה מחזיקה מעמד, ולא נכנעת. ואם בריטניה הייתה נכנעת ומגיעה להסכם עם היטלר אנו חיים בעולם שונה לגמרי. בעצם אנו, היהודים, לא חיים כלל. והיסטוריונים מאמינים היום שהסיבה המרכזית שהיטלר פלש לברית המועצות בעיתוי שבו החליט על כך היא כדי לסלק מצ'רצ'יל את התקווה האחרונה, להכניע את ברית המועצות ובכך להכריח את בריטניה להגיע איתו להסדר של כניעה, שבו בריטניה תוותר על הצי, תשמר את מושבותיה ולגרמניה הנאצית תהיה יד חופשית באירופה.

 צ'רצ'יל חי אמנם עד ימי הביטלס, חצאיות המיני, הטלוויזיה ופצצת האטום, אבל נותר אציל אנגלי שהיה מרגיש בנוח הרבה יותר עם הדוכס מוולינגטון מאשר עם הרולינג סטונס

צ'רצ'יל אינו איש המאה העשרים. הוא נולד לעידן אחר, בשנת 1874. בנו של לורד רנדולף צ'רצ'יל, שנחשב מדינאי מבריק ונואם מחונן, ולג'ני, בתו של איל הון אמריקני. הוא נולד בארמון המשפחה, בלנהיים, שאותו קיבל אחד מאבותיו, ג'ון צ'רצ'יל, על ניצחונו בקרב בלנהיים באחת המלחמות האינסופיות של אנגליה, הוא גם קיבל את תואר הדוכס ממרלבורו. התואר, אגב, לא של וינסטון אלא של בן דודו. הוא חי אמנם עד ימי הביטלס, חצאיות המיני, הטלוויזיה ופצצת האטום, אבל נותר אציל אנגלי שהיה מרגיש בנוח הרבה יותר עם הדוכס מוולינגטון מאשר עם הרולינג סטונס.

בילדותו הוא נחשב ל, איך נאמר זאת, איטי. בין השאר היה לו שפתות נוראי וגמגום קל, והוא השתדל תמיד להימנע מהאות S. עם אביו הוא סיפר שדיבר שיחה אחת בלבד בחייו. מה שעשו אז עם בני אצילים איטיים היה לשלוח אותם לצבא, וצ'רצ'יל נשלח אחרי בית הספר היוקרתי הארו לפנימייה הצבאית סנדהרסט. לימים, כששאלו אותו מאיפה השליטה הנפלאה שלו בשפה האנגלית, ענה: כשכל בני המחזור המבריקים שלי המשיכו ללמוד ברוח התקופה יוונית עתיקה ולטינית אני נשארתי כיתה, ולמדתי אנגלית על בוריה.

התכונות הידועות – עקשנות, נחישות, עצמאות - היו מלכתחילה, והאמת היא שרק בשיטה המעמדית האנגלית יכול היה להיות מצב שבו תת-קצין, כפי שהיה צ'רצ'יל הצעיר, משוטט על דעת עצמו בין אפגניסטאן לסודן, משתתף בהסתערויות פרשים, כותב לעיתונים, נופל בשבי ובורח לחופש במלחמת הבורים.

הוא שב לארצו, נכנס לפוליטיקה, נבחר לפרלמנט מטעם השמרנים, ערק לימים לליברלים ושב לשמרנים. כשר ימיה במלחמת העולם הראשונה הוא מקבל ציון גבוה על העברת הצי מפחם לנפט, אבל הכישלון הנורא בקרב גליפולי רשום בטאבו על שמו. בצדק. אחרי המלחמה הוא שר כושל ששובר את השביתה הגדולה של שנת 1926, ובכלל ימי שלום לא היטיבו איתו. הוא כותב, הוא מרצה, הוא חבר פרלמנט מהספסלים האחוריים, המתריע פעם אחר פעם מפני הסכנה הדמיונית הזאת, גרמניה הנאצית ושותפתה הזוטרה, איטליה הפשיסטית. אגב הוא גם מתעב את ברית המועצות הסטליניסטית. הוא נחשב כסופר וכדמות צבעונית, אבל כאדם מסוכן, הרפתקן, שאין לבטוח בו עם משרות בכירות.

איש לא הקשיב למחרחר המלחמה הזקן כשאמר: בריטניה יכלה לבחור בין חרפה לבין מלחמה. היא בחרה בחרפה ותקבל את המלחמה

לא ניכנס כאן כמובן לכל ההיסטוריה המוכרת, אבל בשתי מילים: ממלחמת העולם הראשונה גרמניה, המנוצחת, יוצאת חזקה יותר יחסית מהמנצחות, צרפת ובריטניה. המלחמה מתנהלת על אדמת צרפת, גרמניה נכנעת לפני שהמלחמה מגיעה אליה, ובשנות היטלר היא מבקשת לבטל את הסכם ורסאיי – תכתיב הכניעה המשפיל. היא מבקשת לכאורה דברים הגיוניים: חבל הסאר הגרמני, חבל הרוהר הגרמני, חבל הסודטים המיושב גרמנים בהסכם מינכן - ומשיגה אותם

יש תזה, והיא נכונה, האומרת שבהסכם מינכן בריטניה וצרפת לא יכלו לצאת למלחמה. הן משותקות מנטלית. יתרה מזו, רק לאחר ההסכם, כשהיטלר כמובן הפר אותו וצעד לתוך פראג, בריטניה סוף סוף מתעוררת, ובשנה שחלפה בין ההסכם לבין פרוץ המלחמה בריטניה תבנה ותציב שישים תחנות מכ"ם, תבנה את טייסות הספיטפיירים וההריקיינים שיצילו אותה בשעתה הקשה. ועוד דבר: ברית המועצות לא הכריזה מלחמה על גרמניה. גרמניה פלשה. ארצות הברית לא הכריזה מלחמה על הרוע הנאצי. גרמניה הכריזה מלחמה עליה אחרי פרל הרבור. בריטניה של צ'מברליין היא זו שמכריזה מלחמה ממניעים ערכיים על גרמניה אחרי הפלישה לפולין.

אחרי הסכם מינכן, כשכל בריטניה מריעה לאיש השלום צ'מברליין שהביא שלום עם כבוד, שלום לדורנו, קם צ'רצ'יל בבית הנבחרים. איש לא הקשיב למחרחר המלחמה הזקן והנואם המזהיר – וכזה היה תמיד - כשאמר: בריטניה יכלה לבחור בין חרפה לבין מלחמה. היא בחרה בחרפה – ותקבל את המלחמה.

מה התקווה?

עם פרוץ המלחמה מוחזר צ'רצ'יל לצי שתמיד אהב, וכשהחזית המערבית מתמוטטת במאי 1940 עם פלישת הבזק של הוורמכט דרך יערות הארדנים, שעליהם הכריזו הצרפתים שהם בלתי עבירים לשריון, כשכל תקוותיו, כל מדיניותו, עולים בעשן, מאבד צ'מברליין את אמון הבריטים, ממשלתו נופלת והוא מתפטר. מי יחליף אותו? השמרנים שולטים – אבל זו מלחמה, יש ממשלת אחדות עם הלייבור, השונא את בן האצילים הזקן, איש העולם הישן השונא אותם בחזרה. השמרנים רוצים את הלורד הליפקס, פייסן, המבקש להגיע לדיל הטוב ביותר האפשרי עם היטלר. כזכור בשלב זה חיל המשלוח הבריטי לכוד בצרפת כשהפנצרים מתחילים בדהרה אל פריס. כולם סברו שצווארה של בריטניה יימלק כצוואר תרנגולת וזה היה הגיוני לגמרי: אם גרמניה הנאצית מביסה מדינות כמו דנמרק, נורבגיה, הולנד, בלגיה בו-בזמן ובתוך יום או יומיים, אם צרפת מתמוטטת תוך שבועות ספורים – מה התקווה? ברית המועצות, שחתמה את הסכם ריבנטרופ מולוטוב? ארצות הברית הבדלנית, שבה ברוב של סנטור אחד בלבד נמנעה החלטה לבטל את הגיוס לצבא?

הממסד רוצה את הליפקס. והלייבור קם על רגליו האחוריות. הם דורשים את צ'רצ'יל. בן 65, שלא הצליח עד כה בתפקידים ביצועיים, תמהוני למדי, יהיה ראש הממשלה. צדקתו בהתראות החוזרות ונשנות מסכנת הנאצים והפשיסטים הוכחה לבסוף, והם כופים את דעתם. צ'רצ'יל מרכיב ממשלת אחדות והופך ראש ממשלה ב-10 במאי 1940.

שלושה ימים אחר כך יישא נאום בפרלמנט, ובו יאמר: "לא אוכל להציע דבר מלבד דם, עמל, דמעות ויזע. צפויה לנו תקופה קשה שבקשות. לפנינו חודשים רבים, רבים ביותר, של מאבק וסבל. שואלים אתם מה המדיניות שלנו? אני אומר כי המדיניות היא לקדש מלחמה באדמה, בים ובאוויר. לאסור מלחמה בכל כוחנו. לאסור מלחמה נגד רודנות מפלצתית שכמותה לא היתה מעולם בהיסטוריה האפלה והאומללה של הפשע האנושי. זו המדיניות שלנו. שואלים אתם מהי מטרתנו? אענה במילה אחת: ניצחון. ניצחון בכל מחיר. ניצחון למרות כל האימה. ניצחון, תהא הדרך ארוכה וקשה ככל שתהיה".

מטרה חד-משמעית: לא הסדר. לא כניעה. לא שביתת נשק. ניצחון או מפלה, במלחמה על עתיד האנושות

צ'רצ'יל מסרב להצעה ההגיונית כביכול לנהל בסתר משא ומתן, לשלוח גישושים או לקבלם מהיטלר. הוא יודע שאפילו ידיעה, שהיטלר ידליף כמובן, על גישושי שלום תמוטט סופית את המורל הבריטי, כאשר החיילים בסכנה והאוניות מוטבעות בקצב רצחני.

שבועיים אחרי כניסתו לתפקיד נלכד חיל המשלוח הבריטי בדנקירק - ומחולץ בנס. אחריו, ב-4 ביוני, הוא נושא עוד נאום נשגב, שבו אמר: "אם גם חלקים גדולים של אירופה והרבה מדינות ותיקות ומהוללות נפלו או תיפולנה תחת שלטון הגסטפו וכל המנגנון המשוקץ של השלטון הנאצי, אנחנו לא נירתע ולא נכזיב. אנחנו נמשיך עד הסוף. אנחנו נילחם בצרפת, נילחם בים ובאוקיינוס, נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר; אנחנו נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר אשר יהיה. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע""

האגדה מספרת שאחרי הנאום אמר בשקט: "ואם הם ינחתו נכה בראשיהם בבקבוקי בירה ריקים כי זה הנשק היחיד שיש לנו", והוסיף עוד הערה מפוכחת – "הנס של דנקירק אכן היה הצלה, אבל לא מנצחים מלחמות באמצעות נסיגות".

אבל חשיבות הנאום היא בנחישות המוחלטת, באי ייפוי המציאות, תוך הצבת המטרה החד-משמעית: לא הסדר. לא כניעה. לא שביתת נשק. ניצחון או מפלה, במלחמה על עתיד האנושות.

לבד נגד הצבא הטוב בהיסטוריה

על המוכמים ומפצחי הצופן לא יכול היה כמובן לדבר, כמובן. הם יישארו אנשי הצללים מאחורי הניצחון עוד שנים רבות

צרפת נפלה ימים ספורים אחר כך, וב-18 ביוני, שבועיים אחרי נאום ה"נילחם בחופים", נשא צ'רצ'יל נאום נוסף, ובו השורות הנפלאות: "היטלר יודע כי יצטרך לשבור אותנו באי הזה, שאם לא כן יובס במלחמה. אם נוכל לו, תוכל אירופה כולה לזכות בחירותה וחיי העולם יוכלו לנוע קדימה, אל המרחבים שטופי השמש. ברם אם ניכשל, ישקע העולם כולו, על ארצות הברית, על כל שידענו וכל שאהבנו, בתהומות עידן אופל חדש, שימיו המאיימים עלולים אף להתארך בשל ניצולו הנתעב של המדע. לכן, הבה נאזור עוז ונמלא את חובותינו. וכך גם תוסיף האימפריה הבריטית ויוסיף חבר העמים שלה להתקיים עוד אלף שנים, ויוסיפו בני האדם לומר: הייתה זו שעתם היפה ביותר".

אלה היו שלושת הנאומים שנשא בזמן המשבר של נפילת צרפת, הימים האפלים מכל שבהם בריטניה מבינה, והעולם כולו מבין, שהיא לבדה נגד הצבא הטוב בהיסטוריה אולי. אבל המלחמה כמובן לא תמה. היטלר מבקש לחסל את בריטניה. המשמעות היא פלישה ימית, כשהפלישה הדומה המוצלחת האחרונה הייתה של ויליאם הכובש בשנת 1066. צריך להשיג עליונות ימית, ובעיקר עליונות אווירית, ומתחיל הקרב על בריטניה, הניסיון הגרמני לחסל את חיל האוויר המלכותי. גורל העולם תלוי על בלימה. והנאצים נכשלו. כשאבידות הלופטוואפה עלו, הם עברו מהפצצת שדות התעופה להפצצת לונדון וערים אחרות. המראות יותר דרמטיים, אבל יתרון אווירי לא יהיה, ומבצע ארי הים – הפלישה - נדחה, ולבסוף בוטל. ב-20 באוגוסט, סוף אותו הקיץ, נושא צ'רצ'יל את נאום התודה לטייסים. "הכרת הטובה מכל בית באי שלנו, באימפריה שלנו, ברחבי העולם כולו, למעט מעונות האשמים, נתונה לטייסים הבריטים. במאבקים בין בני אנוש מעולם לא חבו רבים כל כך הרבה כל כך למעטים כל כך". על המוכמים ומפצחי הצופן לא יכול היה כמובן לדבר, כמובן. הם יישארו אנשי הצללים מאחורי הניצחון עוד שנים רבות.

בריטניה לא תיכנע. היא תעמוד איתן, והיטלר המתוסכל יפלוש לברית המועצות, ויכריז מלחמה על ארצות הברית. גלגל המלחמה יתחיל להסתובב לכיוון השני

בניגוד להיטלר, הגיע צ'רצ'יל לשכונות המופצצות, ביקר אותן, היה עם התושבים הסובלים. הוא גם מקבל החלטות נכונות– וקשות: כאשר ברור מפיענוח האניגמה שמגיעה התקפה על קובנטרי הוא לא שולח את חיל האוויר להגן על העיר, כי אז יהיה ברור שהצופן פוצח, ומשמעות הניצחון בקרב תהיה תבוסה במלחמה. בכל התקפת אוויר על לונדון עלה לגג לצפות, ובלילה שבו ידע מפיצוח האניגמה שלא תהיה התקפה על לונדון אלא על עיר אחרת, הוא עולה בכל זאת. אדם זקן בחורף בשעות קור מקפיא, כדי לא לחשוף בפני יושבי הבונקר של הפיקוד הבריטי שהשדרים הגרמנים נקראים.

בהגזמה, סיים צ'רצ'יל בנקודה זו את תפקידו ההיסטורי. בריטניה לא תיכנע. היא תעמוד איתן, והיטלר המתוסכל יפלוש לברית המועצות, ויכריז מלחמה על ארצות הברית. גלגל המלחמה יתחיל להסתובב לכיוון השני.

בריטניה פשטה רגל במלחמה. צ'רצ'יל יתנגד לפלישה לנורמנדי, יש לו קיבעון ישן עם המזרח התיכון והבלקן, הוא השלישי בשלושת הגדולים. הוא קיבל החלטות צבאיות איומות – שליחת אוניות המערכה הנסיך מוויילס וריפאלס לאוקינוס השקט בלי חיפוי אווירי כשיפן נכנסת למלחמה, והן תוטבענה בקלות, למשל. הוא ינסה להיאחז באימפריה אבל בריטניה פושטת הרגל תמאס בגדולה מפעם, ועוד בטרם הסתיימה המלחמה תעדיף ארצו את קלמנט אטלי האפרורי, "כבש בעור כבש" העיר עליו צ'רצ'יל השנון. הגיע הזמן לאיש זמני השלום, לייסד בניגוד לשמרנות הצ'רצ'ילית את מדינת הרווחה.

צ'רצ'יל ינסה להכניס את בריטניה למנגנונים הראשונים של מה שיהיה האיחוד האירופי, לשווא. והוא יישא עוד נאום מיתולוגי אחד – בפולטון, מיסורי, בשנת 1946. "צל נפל על הזירה שהוארה לא מכבר על ידי ניצחון בעלות הברית. אין איש יודע מה יש בדעתם של ברית המועצות והארגון הקומוניסטי הבינלאומי שלה לעשות בעתיד, והיכן הגבולות לפעולתם להפצת רעיונותיהם. מסך ברזל ירד לאורך היבשת. ורשה, ברלין, פראג, וינה, בודפשט, בלגרד, בוקרשט וסופיה - כל הערים המפורסמות האלה והאוכלוסייה שמסביבן נמצאות במה שעליי לקרוא הספירה הסובייטית, וכולן נתונות, בצורה זו או אחרת, לא רק להשפעה סובייטית, אלא גם לדרגה גבוהה ביותר, ובכמה מקרים הולכת וגוברת, של שליטה ממוסקבה".

בסופו של דבר צריך את האדם, את המנהיג, הדמות שאנו מאמינים לה ונושאים אליה את עינינו שתנהיג אותנו, תישא את הנאום, תשכנע בצדקת הדרך, תלהיב אותנו למשימות הקשות

הוא נבחר פעם אחר פעם לבריטי הדגול בהיסטוריה, וזאת במדינה שבהיסטוריה שלה נמצא את אליזבט הראשונה, ניוטון, קפטן קוק, דרווין, שייקספיר, לורד קלווין ודיקנס. כשיילך לעולמו יחרוג הטיימס ממסורת מקודשת, ואנו יודעים כמה זה קשה לבריטניה: העמוד הראשון שהוקדש תמיד למודעות, שינה פניו רק פעם אחת - במותו של וינסטון צ'רצ'יל.

בקיץ 1940 היה צ'רצ'יל האדם הנכון במקום הנכון. כל אדם אחר לא היה מספיק – אבל גם אדם נחוש בלי היכולת הרטורית הנשגבה לא היה מצליח. וזה מעלה שאלה: מה בעצם הופך נאום לנאום דגול, מצוטט וזכור?

יש כמובן תנאים מקדימים - מי נושא אותו, האם ראש ממשלה, מלך או חנווני. האישיות והתפקיד קריטיים. העיתוי – ערב מלחמה, או שלום, משבר דרמטי, הם זמן טוב בהרבה מסתם יום של חול. השפה? לא בטוח, היו נאומים שדיברו בשפה פשוטה, נאום גטיסברג של לינקולן למשל. האורך? שוב, נאום גטיסברג. פחות משתי דקות הנאום כולו. וידועה האנקדוטה ששאלו את צ'רצ'יל כמה זמן לוקח לו לכתוב את נאומיו והוא ענה תלוי מה האורך. חמש דקות? שבוע. חצי שעה? יומיים. שעתיים? את זה אני יכול כעת.

קול נפלא, מקצב? עוזר, לא הכרחי. מרטין לותר קינג, מטיף גוספל בעל חוש קצב וקול נפלאים כמעט שר את נאום "יש לי חלום" המיתולוגי. אבל מנהיג כמו משה מתואר כבד פה וכבד לשון, ובתולדות עמנו בן גוריון או רבין לא היו אורטורים גדולים, בלשון המעטה, ואין לתאר את ההיסטוריה של המדינה בלי נאומיהם.

שפה גבוהה? תלוי. רק צ'רצ'יל יכול היה לדבר צ'רצ'יליאנית (ובישראל, למשל – רק מנחם בגין יכול היה לדבר "בגינית"), כלומר שפה עשירה, מלאת פתוס בלי להישמע מגוחך. וגם זה בגלל שזו המלחמה האפית של הטוב נגד הרע. והוא לא התבלבל לרגע: הוא תיעב בכל ליבו את הסטליניזם. הוא ידע על המיליונים שסטלין חיסל. והוא ידע שלמרות זאת, אין רלטיביזם: היטלר הוא הרוע המוחלט. וכששאלו אותו איך הוא יכול לתמוך בסטלין אחרי כל מה שאמר וחשב עליו ענה:

"אם היטלר יפלוש לגיהנום אמצא מילים טובות לומר על השטן".

בסופו של דבר צריך את האדם, את המנהיג, הדמות שאנו מאמינים לה ונושאים אליה את עינינו שתנהיג אותנו, תישא את הנאום, תשכנע בצדקת הדרך, תלהיב אותנו למשימות הקשות. וצ'רצ'יל היה גאון המילה, אשף המנהיגות, באותם חודשים קודרים שבהם גורל העולם התנודד על בלימה, הימים הקודרים של מאי 1940, ויהיו אפלים בהרבה באותה מלחמה לפני בוא האור. מילותיו היו חומת הברזל שהחזיקה מעמד, שחישלה מדינה, ולימים ברית שגברה על הנאציזם. ובפרפרזה על מילותיו שלו - הייתה זו שעתו היפה ביותר.

_______________________________