גורדון מת'יו תומאס סאמנר (נולד ב־2 באוקטובר 1951), הידוע בשם הבמה שלו סטינג (Sting), הוא זמר רוק, נגן בס, מלחין, מעבד מוזיקלי ושחקן בריטי, אב לשישה ילדים משתי נשים שונות.
ידוע גם כסולן להקת "פוליס" לשעבר.
סטינג הוא אביהם של הזמרים אליוט פאולין "קוקו" (אנ') וג'ו סאמנר (אנ').
יחסים לא פתורים עם ההורים
כפי שכתב באוטוביוגרפיה שפרסם בראשית העשור, יחסיו עם הוריו נותרו לא פתורים, עד כדי כך שכשנפטרו שניהם בגיל צעיר מסרטן באותה השנה, 1997, סטינג לא הגיע להשתתף בלוויות שלהם. היום הוא אומר שהוא מתחרט, ושהתאבל עליהם מאז גם באמצעות המוזיקה.
"אני חושב על מוות מאז שהייתי ילד."
הוא מקדיש זמן מופרז לחשוב ולכתוב על המוות.
ובכל זאת, הוא לא בדיוק השלים עם הסוף.
"אני חושב על מוות מאז שהייתי ילד", אומר סטינג, שגדל קתולי. "אני מקבל סוג של סחרחורת רוחנית. גדלתי ברקע דתי עם רעיונות של נצח, ייסורי נצח או שמים נצחיים, שנשמעו לי בדיוק מיוסרים. נהייתי אובססיבי לגבי זה, אולי חולני בקשר לזה”.
אחד מניסיונותיו של סטינג לנתח את התמותה היה דרך חוויות מרובות של נטילת התרופה ayahuasca, פופולרית פסיכדלית בטקסים רוחניים בדרום אמריקה.
"אני חושב שזו דרך לחזור על תחושת המת", הוא אומר ומדגיש שזה לא סם הנאה. "בכל פעם, אני צריך להתאמץ לעשות את זה. אתה בעצם מתמודד עם התמותה שלך, וזה כאילו שאתה מת, מחוץ לזמן. כל חייך עוברים לפניך בתחום האחר הזה. אני יכול רק להישמע מעורפל בקשר לזה. רוב האנשים מתים בבהלה מוחלטת. טֵרוֹר. אני חושב שיש דרך אחרת. אנחנו אמורים למות. חייבת להיות דרך למות בשלום ומסביר פנים. "
יש לו מערכת יחסים מסובכת עם ניוקאסל - עיר הולדתו
באלבום החדש יש שיר שנקרא "Heading South on the North North Road", העוסק בבריחה מעיירת הולדתו, והוא מציין שיש סיבה לכך שהשיר הטוב ביותר של ניוקאסל היה "We Gotta Get Out of This Place". זה היה אחד משירי הנושא של סטינג עוד כשהיה ילד שמסר חלב עם אביו השקט בשעות הערב.
הוריו היו תקועים בנישואין זועפים ובגידות, וסטינג לא יכול היה לחכות כדי לצאת בכוחות עצמו.
"תמיד חשבתי שאחיה בגלות", אומר סטינג. "לא ממש מעיר הולדתי, אלא מהמדינה שלי.אני גר בניו יורק, אבל אני לא אמריקאי. הגלות היא נקודת מבט שימושית עבור אמן. תסתכל על מישהו כמו ג'יימס ג'ויס. " הוא מוסיף במהירות, "לא שאני פאקינג ג'יימס ג'ויס."
הריחוק שקיים בין הכלים במוזיקה שלו קיים גם באישיותו.
אתה מקבל תחושה שהוא תופס מרחק שמונע משאר העולם לא לתפוס אותו בחולשתו."אני איתו 27 שנה, אבל לא הייתי אומר שאנחנו קרובים מאוד", אומר דומיניק מילר, הגיטריסט הוותיק שלו. "אני זוכר שפגשתי אותו בפעם הראשונה והאינסטינקט שלי אמר, 'אל תתקרב יותר מדי לבחור הזה ברמה האישית' - היה מרוחק רגשית." מילר מוציא סיגריה. "אבל מה שאני יכול לעשות זה להתקרב אליו מאוד ברמה המוסיקלית."
החלק המתבודד של סטינג אחראי במידה רבה לפיזור הפוליס לאחר תשע שנים בלבד.
"להקה היא דמוקרטיה," אומר סטינג. "או מראית עין של דמוקרטיה. אתה צריך יותר להעמיד פנים בלהקה. ” למרות שטען שהוא נהנה ממפגש הפוליס ב -2007, סטינג מודה: "זו הייתה חזרה לאותה דמוקרטיה מאולצת והזכירה לי בדיוק למה אני לא בלהקה", הוא אומר. "זו הייתה הלהקה של סטיוארט. הוא התחיל את זה, הוא קרא לזה בשם, וזה היה הרעיון שלו. "
זוגיות וילדים
סטינג נישא לשחקנית פרנסס טומילטי ב־1 במאי 1976. לבני הזוג נולדו שני ילדים והם התגרשו בשנת 1984.
הגירושים הגיעו בעקבות רומן שהתפתח בין סטינג לשכנה שלהם, ואשתו לעתיד, טרודי סטיילר. השחקנית הייתה חברה טובה של אשתו וסטינג אהב אותה מרחוק, עד שהחלו לצאת בסתר. בעקבות האהבה שלו כלפיה, והרצון להסתיר מאשתו ומהחברה, הוא כתב את השיר "Every Breath You Take". השיר מדבר על אהבה, קנאה ואובססיה לאישה שלא תהיה שלו.
ב־1982, זמן קצר לאחר הולדתה של בתו, נפרד סטינג מטומילטי ועבר לגור עם השחקנית טרודי סטיילר. הזוג התחתן ב־1992, ונולדו להם ארבעה ילדים. מאז הם יחד.
_________________________
יש לו חיים מוקסמים ואלבום חדש חזק וקולע. אז למה הוא לא יכול להפסיק לחשוב על למות?
מתוך תרגום כתבה מאת דני קלינץ ' Rolling Stone | 1 בדצמבר 2016
סטינג יושב על שרפרף בחלל חזרות בשדרות סאנסט בלוס אנג'לס. הוא מערסל את הבס שלו ומחכה שהמתופף ויני קולאיוטה יספור ב" 50,000 ", קינה מתנדנדת לבואי, פרינס, למי ואחרים שאבדו השנה. זה מהמקום ה -57 וה -9, אלבום הרוק הראשון שלו מזה 13 שנים. שרירי הזרוע הספרינגסטינים שלו צצים מתוך חולצת טריקו אפורה. (השרירים האלה גרמו לנשים בגיל העמידה להתנשף ולהתאוורר במופע אקוסטי במרכז העיר בלילה הקודם.) צלילים עמומים ובלתי רשעים דולפים דרך הקירות.
לאחר ההפסקה מנגנים את "50,000", המכילה את הליריקה העליזה:
אני מרגיש קצת יותר טוב היום,
למרות שמראת האמבטיה אומרת לי משהו אחר.
קווי הלחץ האלה,
עין שטופת דם אחת,
החיוורון הלא בריא של רוח רפאים בעייתית.
איפה שמתי את מארז המשקפיים שלי?
אני עיוור למחצה וחירש כמו כל פוסט.
בסדר, כך סטינג לעולם לא יהווה את המקבילה לרוקנרול של ליצן המשרד שמעיף באפו מסיבת חג המולד במשרד.
"אני חושב שהמוות הוא הנושא הכי מעניין בכל צורת אמנות, בין אם זה ספרות או שירה או אופרה", אמר לי סטינג חודש קודם לכן בזמן שדיבר על "50,000" בביתו בניו יורק בסנטרל פארק ווסט.
הוא רק הראה לי תמונה משנת 1962 של הרחוב בו גדל בניוקאסל באנגליה, עם מספנה מתנשאת בקצה הגוש. כל מה שבשכונה ההיא הפך לאבק; את ביתו, את הוריו, את המספנה.
בהייה בתצלום הכניסה אותו למצב רוח עגמומי.
"מוזיקת פופ אמורה להיות על חברות ומכוניות ועל צבע הנעליים שלך", הוא אומר. ביקורת על הבנאליות של מוזיקת הפופ הובילה את סטינג למקום שבו הוא מואשם בכך שהוא לוקח את עצמו ברצינות יתרה מדי מאז ימי "King of pain".
הוא מלטף את כלבו. "אני בן 64. רוב חיי נחיו כבר, ואז, כמו רובנו כשאייקון תרבותי מת, אנחנו ילדים." הוא מותח את כפות ידיו החוצה. "כי אתה חושב, 'איך הוא או היא ימותו?'"
הוא מודה בעליזות שהוא וורקוהולי; הוא ידוע לשמצה בלידת ילדו הראשון. אני שואל אותו אם הוא חשב שהוא פנה מספיק זמן לששת ילדיו - שניים מהם מוזיקאים - בין הסיור להקלטתו. "זו שאלה טובה," הוא אומר. "אם הילדים שלי היו מתלוננים על זה אי פעם, הייתי אומר להם, רק חצי רציני או חצי לא רציני, 'משום מה בחרת בי כהורה.' לא בחרתי בך, בחרת בי. כי זה הופך אותם לפחות לקורבן. כולם יצאו יפה. אני נותן את כל הקרדיט לאמהות שלהם. " הוא עוצר לרגע.
"האם הייתי הורה מושלם? לא. לא חוויתי ממש הורות טובה בעצמי, אז לא היה לי ממש מושג "
אנו מסכימים לקיים את השיחה בעוד מספר שבועות. ביציאה מחדר מגורים מרופד בספרים, אני מצביע על ציור שאהבתי, תקציר עם נורה באמצע. "אה, זו בסקיאט," אומר סטינג במתכוון בעודו לוגם כוס תה.
הוא מבלה חלק ניכר מזמנו בניו יורק עם אשתו טרודי סטילר, מפיקת סרטים. ילדיו בוגרים ומתגוררים מחוץ לבית.
הוא מעריך את האנונימיות היחסית שמנהטן מספקת לו. "אנשים כאן כולם בתוכנית טלוויזיה משלהם", הוא אומר. "הם עשויים לעצור ולהגיד 'היי, סטינג, אני אוהב את המוסיקה שלך' או 'היי, סטינג, אתה גדול', אבל אז אתה פשוט ממשיך."
סטינג הוא צועד נהדר - לעתים קרובות אתה יכול לראות אותו מטייל בסנטרל פארק - והוא חושב על השירים תוך כדי תנועה.
אבל הוא עדיין היה צריך לכתוב את המילים. אז הוא היה חוזר הביתה מהליכה, מוזג לעצמו כוס קפה, לובש את המעיל הכבד שלו, תופס את הגיטרה שלו ומתיישב על המרפסת שלו עם נוף מדהים של קו הרקיע של מנהטן. הוא לא הרשה לעצמו להיכנס לבית עד שכתב סט מילים. "כתבתי ארבעה שירים ביומיים," אומר סטינג. "היה קר לעזאזל."
לאחר מכן סטינג הביא את השירים פנימה, בדרך כלל השמיע אותם עבור טרודי, שלטענתו סטינג הוא המבקר הקשה ביותר שלו.
"היא לא תגיד שמשהו נורא", הוא אומר בחיוך נשוי מזה זמן. "אבל אני יכול להגיד." פרט ל"כיוון דרום בדרך הגדולה הצפונית ", סטינג אומר שהוא מגלם דמות בכל שיר באלבום.
הסינגל המוביל, "אני לא יכול להפסיק לחשוב עליך", נתקל בהאזנה ראשונה כשיר אהבה ישר, אבל הוא באמת, על פי סטינג, על אמן שמחפש את המוזה שלו. זוהי גישה עוקצת סטנדרטית - לחזור ל"כל נשימה שתקחי ", שיר סטוקרים שהתחפש לבלדת אהבה.
"אנשים כבר לא ממש רגילים לשירים שמבטאים משהו", אומר סטינג וחמק למצב של המורה שהיה פעם. "הם פשוט חסרי משמעות. יש להם מראית עין של משמעות, אבל זה לא קשור. אני לא אוהב את זה. אני אוהב שירים שבעצם אומרים משהו. ”
בין שני ביקורינו מלאו לי 50 בעוד סטינג הגיע לגיל 65. הוא היה להוט לדבר על דרכי הדרך, גם אם בפגישה הראשונה הוא התיימר שלא יודע בדיוק בן כמה הוא. עכשיו אזרח ותיק, סטינג עדיין נראה, מעצבן, בן 38.
זה לא במקרה. בכל בוקר הוא שוחה הקפות במשך שעה תוך כדי האזנה לקונצ'רטים של צ'ך באך שמנגן יו-יו מא. לאחר מכן הוא עושה שיעור פילאטיס. הוא מתאר את עצמו כ"ממושמע ".
הדבר היחיד שסטינג לא הצליח בו הוא חזרה לצמחונות. הוא נשבע לי בפעם הבאה שדיברנו שהוא ויתר על בשר, אבל זה לא קרה. "הייתה לנו חווה באנגליה בה היו בעלי חיים, אז חשבתי, 'טוב, עדיף שאוכל אותם'", הוא אומר בכתפיו. "אני יודע שאנחנו חייבים להפסיק לאכול בשר כי זה הורג את הסביבה."
עם כל הדיבורים על שמירה עצמית, אתה יכול לקבל את הרעיון שסטינג הוא אחד מאותם ידוענים ששכנעו את עצמם שמצבם הנעלה בשרשרת המזון העממית פירושו, יתכן, שהם לעולם לא ימותו. לא כל כך. יום לפני שמלאו לו 65, הוא שיחק לפני קהל של 100,000 במחצית הגרסה של כדורגל הכללים האוסטרלי לסופרבול, במלבורן. לאחר מכן בילה את רוב יום הולדתו לבדו במלון שלו וחשב שיהיו יותר ימים מאחוריו מאשר מולו.
"אני חושב על מוות מאז שהייתי ילד."
הוא מקדיש זמן מופרז לחשוב ולכתוב על המוות. הוריו מתו צעירים, וסטינג דילג על הלוויותיהם, והאשים את האחריות לסיור, אך כעת יודע שזו הייתה טעות. ובכל זאת, הוא לא בדיוק השלים עם הסוף. "אני חושב על מוות מאז שהייתי ילד", אומר סטינג, שגדל קתולי. "אני מקבל סוג של סחרחורת רוחנית. גדלתי ברקע דתי עם רעיונות של נצח, ייסורי נצח או שמים נצחיים, שנשמעו לי בדיוק מיוסרים. נהייתי אובססיבי לגבי זה, אולי חולני בקשר לזה”.
אחד מניסיונותיו של סטינג לנתח את התמותה היה דרך חוויות מרובות של נטילת התרופה ayahuasca, פופולרית פסיכדלית בטקסים רוחניים בדרום אמריקה.
"אני חושב שזו דרך לחזור על תחושת המת", הוא אומר ומדגיש שזה לא סם הנאה. "בכל פעם, אני צריך להתאמץ לעשות את זה. אתה בעצם מתמודד עם התמותה שלך, וזה כאילו שאתה מת, מחוץ לזמן. כל חייך עוברים לפניך בתחום האחר הזה. אני יכול רק להישמע מעורפל בקשר לזה. רוב האנשים מתים בבהלה מוחלטת. טֵרוֹר. אני חושב שיש דרך אחרת. אנחנו אמורים למות. חייבת להיות דרך למות בשלום ומסביר פנים. "
האזנה לסטינג ולהקתו מנגנת שירים מה -57 וה -9, אחד הדברים הראשונים שאני מבחין בהם הוא שיש רווח ברור בין הכלים.
אוהבים אותו או שונאים אותו, השירים של סטינג לעיתים נדירות עמוסים בקקופוניה של סאונד כדי להסוות את חוסר הרעיון.
יש בהם מגע של התרחקות שמע, כאילו לסטינג יש סוד שהוא לא ממש מכניס אותך אליו.
הריחוק הזה קיים גם באישיותו. אתה מקבל תחושה שהוא זורק נגיחה שמונעת משאר העולם לא לתפוס אותו בחולשתו.
"אני איתו 27 שנה, אבל לא הייתי אומר שאנחנו קרובים מאוד", אומר דומיניק מילר, הגיטריסט הוותיק שלו. "אני זוכר שפגשתי אותו בפעם הראשונה והאינסטינקט שלי אמר, 'אל תתקרב יותר מדי לבחור הזה ברמה האישית' - היה מרוחק רגשית." מילר מוציא סיגריה. "אבל מה שאני יכול לעשות זה להתקרב אליו מאוד ברמה המוסיקלית."
החלק המתבודד של סטינג אחראי במידה רבה לפיזור הפוליס לאחר תשע שנים בלבד.
"להקה היא דמוקרטיה," אומר סטינג. "או מראית עין של דמוקרטיה. אתה צריך יותר להעמיד פנים בלהקה. ” למרות שטען שהוא נהנה ממפגש הפוליס ב -2007, סטינג מודה: "זו הייתה חזרה לאותה דמוקרטיה מאולצת והזכירה לי בדיוק למה אני לא בלהקה", הוא אומר. "זו הייתה הלהקה של סטיוארט. הוא התחיל את זה, הוא קרא לזה בשם, וזה היה הרעיון שלו. "
סטינג עדיין מיודד עם חבריו לשעבר להרכב אנדי סאמרס וקופילנד, שאותם ראה לפני מופע הוליווד בול בשנה שעברה. לדבריו סביר שלא יחזור שוב על סיור האיחוד: “מבחינתי זה סגר מעגל. מעולם לא ניפרדנו רשמית. זה היה תזמון מושלם. מבחינתי זה מרגיש שלם ”.
סטינג הרגוע יותר נכח בלילה שלאחר הבחירות לנשיאות בניו יורק. בעוד שאזרחי מנהטן התחרפנו והשתוללו לפני שתופעה באירווינג פלאזה, סטינג הופיע והודה כי רבים מהקהל היו "טראומטיים". במקום הרצאה, הוא הוביל את הקהל בקריאת הסיסמה הבריטית מאוד: Keep Calm and Carry On. אולי לא במקרה, הוא פתח ב"מסר בבקבוק ", והקהל בעל העקבים שר בקול גדול יותר בקוללה:" לשלוח S.O.S. שליחת S.O.S. ... ”
היה יותר מרפא לעשות כמה ימים אחר כך בפריס. סטינג פתח מחדש את בטקלאן, שם נרצחו בנובמבר האחרון 89 צופי קונצרטים על ידי טרוריסטים אסלאמיים. הוא פנה לקהל בצרפתית. "לא נשכח אותם," אמר סטינג. "הערב יש לנו שתי משימות להסדיר. ראשית, לזכור ולכבד את אלה שאיבדו את חייהם בהתקפות. ואז, לחגוג את החיים והמוזיקה. "
השאיפה אצל הצעירים והיפים יכולה להשאיר טעם חמצמץ. השאיפה בישן ויפה יכולה להיות חביבה. לילה לפני חזרת הלהקה שלו, סטינג ערך מופע שירה-שיחה אקוסטי במוזיאון הגראמי בלוס אנג'לס. סטינג היה עסוק בלהיות סטינג, לשאול מדוע הוא צריך לאחוז במיקרופון, בקושי לא לגלגל את עיניו לשאלות שלדעתו בנאלי וביקש מהמארח שלו לנחש כמה שנים ייקח להאזין לכל המוסיקה שלו שהגישה אליה בספוטיפיי - רק עבודת הסולו שלו, שים לב, אין עבודה במשטרה. כשהמארח משך בכתפיו, אמר לו סטינג, “עשרים ושבע שנים. דמיין ש."
הוא גם דיווח כי "אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך" נכנס למצעדים מספר ארבע במשהו שנקרא רשימת ההשמעה האלטרנטיבית למבוגרים. סטינג לא עשה שום רשימת השמעה במשך עשור, ואפשר היה לראות שזה אומר לו הרבה מאוד. אבל היה עוד פרט חשוב בסיפור שהוא לא חלק עם הקהל.
בתו המוזיקאית, אליוט סומנר, הייתה באותה טבלה, ממש לפני אביה.
הוא סיפר לי את הסיפור קודם: "זה היה פנטסטי. היא התרגשה ואמרה, 'אה, אבא, אנחנו באותה טבלה'. '' הוא עצר לרגע, והמסיכה שעוטה סטינג לפעמים נופלת על פניו המסותתים. "למעשה היה לה הצגה אחת יותר ממני."
לא יכולתי לדעת אם הוא רציני או לא. ואז הוא פרץ בחיוך חושף שיניים. לרגע, סטינג לא היה סטינג, רק אב גאה. זה היה מבט טוב עליו.
______________________________
סטינג ידע מגיל צעיר שהוא רוצה להיות מוזיקאי.
לאחר שעבד ככרטיסן באוטובוס, פועל בניין ופקיד מס הכנסה, נרשם לבית ספר להוראה שבו למד בין השנים 1971–1974. לאחר שסיים את לימודיו עבד במשך שנתיים כמורה לאנגלית.
POLICE
בינואר 1977 עבר סטינג ללונדון, וזמן קצר לאחר מכן הצטרף לסטיוארט קופלנד ולהנרי פדווני (שהוחלף מאוחר יותר באנדי סאמרס, ויחד הקימו את להקת פוליס, שבה שימש סטינג כסולן ונגן בס.
הלהקה הוציאה חמישה אלבומים מצליחים וזכתה בשישה פרסי גראמי.
עובר לסולו
לאחר התפרקות הלהקה בשנת 1984 המשיך סטינג בקריירת סולו מצליחה. אלבום הסולו הראשון שלו, "
The Dream of the Blue Turtles", יצא ב־1985 וזכה בפלטינה משולשת. בנוסף היה האלבום מועמד לפרס גראמי בקטגוריית "אלבום השנה".
ב־1987 יצא לאור האלבום "
Nothing Like the Sun...".
ב־1991 יצאה לאור גרסת כיסוי שהקליט סטינג ל־"
Come Down in Time" של אלטון ג'ון, לרגל הוצאת אלבום המחווה לאלטון ג'ון וברני טופין "Two Rooms: Celebrating the Songs of Elton John & Bernie Taupin". ב־2007 הקליט סטינג עם הזמרת ניקול שרזינגר את השיר "Power's Out" אשר מופיע באלבום הבכורה שלה "Her Name Is Nicole".
סטינג זכה ב־16 פרסי גראמי (10 מהם בתקופת פוליס), פרס אמי אחד ופרס גלובוס הזהב אחד.
במצעד העשור של שנות ה־80 בישראל הוכתר סטינג בתואר זמר העשור על ידי מאזיני גלי צה"ל.
יחד עם פוליס, המכירות של סטינג מוערכות בכ-100 מיליון תקליטים.
הופעות קולנועיות
סטינג שיחק במספר סרטים, ביניהם "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" ו"חולית", והשתתף בהופעות אורח בתפקיד עצמו במספר תוכניות טלוויזיה, בין היתר ב"משפחת סימפסון". עוד השתתף בתפקיד גנגסטר לשעבר שבבעלותו מועדון ג'אז שנקלע לסכסוך אלים עם אמריקאי מושחת, בסרט "יום שני הסוער(אנ')" – בבימויו של ניל ג'ורדן.
פעילות למען הסביבה
סטינג ידוע כפעיל למען נושאים הקשורים באיכות הסביבה ובזכויות אדם. בשנת 1989 היה ממייסדי קרן להצלת יערות הגשם. השתתף במופעי צדקה למען ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, שחרור נלסון מנדלה ומטרות נוספות. בנוסף השתתף בלייב אייד ובלייב 8.
___________________________________
עקיצה נעימה
בגיל 58 נראה שסטינג מצא את כר המרעה המוזיקלי הייחודי לו. באלבום חדש הוא מגיש מחזור שירי-עם יפהפה וצנוע, ומשכלל לדרגת שיא את קולו - כלי הנגינה החשוב ביותר שברשותו
מתוך כתבה שפורסמה בגלובס מאת שרון מולדאבי, מבקר מוזיקה לועזית בחו``ל, 28.10.2009
מעולם לא נמניתי על אוהדיו של סטינג. עכשיו, כשהוא בן 58, כוכב-העל הזה מעביר אותי אל שורותיו, באלבום הטוב ביותר שלו לטעמי. הטוב ביותר, עם הסתייגות אחת הגיונית שעשויה לעלות מצד קנאיו הוותיקים: סטינג, בין יתר כישוריו, הוא כותב שירים מחונן ומיומן ביותר, אבל פה יש רק שניים שכתב בעצמו, אחד מהם ממש נפלא בשם "שיר ערש לילד חרד".
הוא לא הוציא אלבום שלם משיריו המקוריים כבר שש שנים, אבל נדמה שזה רק מעיד על ביקורת עצמית מצוינת. האלבום הטרי, שסטינג מעיד כי שאל את כותרתו משם ספר אהוב במיוחד עליו של איטאלו קאלווינו, הוא המשך המסע של סטינג לעבר תלמים שעדיין בקושי נחרשו בפופ.
יש כאן בלדה עממית מניוקאסל, מזמור מהמאה ה-14, שיר של הנרי פרסל הבריטי ושיר של שוברט שסטינג תרגם לאנגלית. אלו שירים עממיים משלהי ימי הביניים. שירים שהדיוט כמוני במוזיקה הקלאסית פוגש בעיקר בתוכנית נהדרת בקול המוזיקה, "צלילים מן העבר הרחוק", המשודרת מדי שבת בשלוש בצהריים.
את האלבום האחרון שהוציא ב-2006, הקדיש סטינג לשירים של ג'ון דאולנד, שירי עם אליזבתניים מהמאה ה-16, שהוא ביצע מלווה בלאוטה, כלי שהוא אחד הגלגולים המוקדמים של הגיטרה. הפעם סטינג התרכז במבחר שירי-עם אנגליים שמוקדשים לעונת השנה החביבה עליו ביותר, החורף.
מסתבר שחברת התקליטים לחצה עליו להקליט אלבום חג מולד משלו, אלא שלדברי האמן הוא תמיד שנא את אווירת החג הזה, אבל נמשך אל ביטויים אחרים שלו.
סטינג: "ניסיתי להשיג באלבום משהו עמוק יותר מאשר שירי חג המולד. חג שאגב זכור לי מילדותי כאומלל, כשבכל שנה צצה במהלכו איזו מריבה משפחתית. ניסיתי להתמקד בנושא האור שמבליח דווקא בעונה הכי אפלה של השנה. זה נושא עמוק וקדום עוד יותר מהנצרות. הוא קשור פחות בגאולה הדתית ויותר בתגובת הדורות לחילופי העונות".
לצורך חלק מראיונות הקידום לאלבום, סטינג לקח עימו עיתונאים אנגלים לביקור במחוזות ילדותו בעיר הקטנה ווסלנד ליד ניוקאסל. מסתבר שלאחרונה חזר לשם לשהות של שבועיים, הארוכה ביותר שלו שם מאז עזב ללונדון בשנות ה-70.
ונדמה שהאלבום אינו רק מחווה לשירים קדומים בזמן שהם ערש תרבותו, אלא גם לערש ילדותו שלו.
היום סטינג מחזיק בשמונה בתים במאליבו, ניו-יורק, לונדון ובטוסקנה. יש לו שני ילדים מאשתו הראשונה ועוד ארבעה מאשתו הנוכחית, מפיקת הסרטים טרודי סטיילר, בת זוגו 25 שנה.
ולמרות שכבר כתב עליהם שירים, נדמה שהפעם סטינג באמת סוגר מעגל במחזור השירים היפהפה והצנוע הזה. כי גם אם יש כאן רק צמד שירים מקוריים, זה האלבום עם ההגשות הקוליות הכי טובות שלו אי פעם.
סטינג הכותב לקח כמה צעדים אחורה, אבל סטינג הזמר מתעלה פה. ב"פוליס" הכליא בלהיטי פופ בין הרגאיי הצבעוני לגל החדש הלבן, ובקריירת הסולו שלו התפרש להשפעות קלאסיות וג'אזיות, אבל משהו בשירים העממיים ובליווי הכלי של כלי הנשיפה, המיתר וההקשה העתיקים, וכנראה גם משהו מחוכמת וניסיון השנים, מאפשרים לקול של סטינג להישמע עמוק, עשיר, ובעיקר מחויב רגשית ועתיר תשוקה יותר מאי פעם.
כבר בשנות ה-80 המוקדמות, בתוך ואחרי "פוליס", סטינג הרבה להביע בראיונות את רתיעתו מהמרכיבים היותר מוחצנים, מרדניים ואלימים של הרוק, ושאף להתבגר באופן אחר. מבקריו מרבים להלעיג לשאפתנותו באזכורים לעושרו הרב, למראהו החיצוני, לשם הבימתי העוקצני שבחר לעצמו, לשם הלא פחות גברי שבחר ללהקתו, ולעברו הרחוק כמורה בבית-ספר.
מדלג בקלילות מעל לביקורת האוטומטית
ייתכן שהכול נכון, אבל בשנים האחרונות, בתפנית שלקח אל הדים מימי הביניים, סטינג מצא כר מרעה מוזיקלי שכמעט איש מעמיתיו לא חפץ בו, ומשום כך הוא גם מדלג בקלילות מעל לכל הביקורת האוטומטית מן העבר. מדריגלים, שירי טרובדורים ולחנים עממיים הופיעו לא מעט ברוק האנגלי, גם בהרכבי פולק וגם אצל הרכבים חשמליים כמו לד זפלין, יס וג'נטל ג'איינט, אבל סטינג כמעט שלא מתעסק בהכלאה בין המוזיקה הישנה לאמצעי ההבעה החדשים.
מצד שני, הוא גם לא משחזר אותה בנאמנות כפי שעושים לא מעט מוזיקאים קלאסיים. הוא פשוט מנצל את חומרי הגלם היפהפיים כדי לדבר איתם בשפתו, ב"סטינגית" אופיינית. כזו שקצת מתקרבת לבלדות סולו מוקדמות שלו כמו "ירח מעל רחוב ברבן" או "שביר".
סטינג משכלל לשיא את כלי הנגינה הכי חשוב וייחודי שברשותו: קולו. כן, הוא גם נגן באס מצוין, ובעבר שר נהדר בשירים שלו ושל אחרים, אבל דווקא בלחנים הלכאורה צנועים וקטנים הללו, וכנראה זה פחות המצע המוזיקלי ויותר ההקשרים הרגשיים, ההגשות הקוליות משלבות בין היכולת הטכנית המשומנת לבין קרבה ופגיעות שבעבר הוצנעו יותר בהקלטותיו. לכן חוויית ההאזנה מרתקת ועתירת גוונים. המוזיקה עתיקה, אבל הרגשות שהזמר מעביר טריים, נוגעים.
אגב, לידיעת המעריצים: מסע ההופעות המצליח של פוליס בשנה שעברה היה כנראה האיחוד הראשון והאחרון שלהם. סטינג:" מיציתי. קשרנו קצוות לא סגורים, סגרנו את המעגל, ואנחנו לא צריכים לעשות את זה שוב. עשינו המון כסף, שימחנו המון אנשים, והצלחנו להישאר חברים". *
