כבר יצא לי בחיי להיות מדוכאת וגם להיות שמחה והמסקנה שלי היא שיותר טוב להיות שמחה ושדווקא באותם רגעים של אושר הרגשתי שקל לי הרבה יותר להקשיב לאחרים ולהזדהות עמם, לא רק בדיכאונם אלא גם בכל קשת הרגשות שהביעו. חיזוק "מדעי" למה שנכתב כאן קיבלתי השבוע מקריאת הספר "התשוקה לחיים - על השאיפה לאושר, לשמחת חיים ולהתרוממות הרוח", שכתבה הפסיכיאטרית פרופ' קיי רדפילד ג'יימיסון ושיצא לאור השבוע בהוצאת "מטר".
ג'יימיסון כותבת שם, ש"
מצב מאני הוא ללא ספק מצב הרסני, אך בצורותיו הקלות יותר (רוממות רוח, אושר) הוא מתאפיין לעתים קרובות באיכויות חיוביות רבות, כגון אנרגיה גבוהה, התרוממות רוח, תשוקה מינית מוגברת וחשיבה מהירה, יצירתית ומרחיקת לכת". היא מתארת גם מחקרים שמוכיחים שאנשים מאושרים קשובים יותר לזולת, גם בתגובה על סימנים בלתי מילוליים שונים, ואילו אנשים מדוכאים קשובים רק לסימנים בלתי מילוליים המביעים דיכאון או כעס.
ג'יימיסון רכשה את פרסומה העולמי כשכתבה את רב המכר "
נפש לא שקטה" (גם הוא יצא לאור לפני שנים בהוצאת "מטר") שבו, תוך כדי עדות אישית מרשימה בכנותה, מצד מי שלקתה במחלה בעצמה ונאלצה להתמודד אתה במשך שנים רבות, ניתחה את מחלת המאניה-דיפרסיה ואת הדרכים לטיפול בה. כיום היא מכהנת כפרופסורית לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס ונחשבת לאחת מהמומחים התיאורטיים הגדולים בעולם למאניה-דיפרסיה.
הרוב המכריע של המחקרים הפסיכיאטריים והפסיכולוגיים, היא כותבת, נכתבו על אודות ה
דיכאון. שיעור זעום עסק ב
מאניה-דיפרסיה, מחלה ששכיחותה רק אחת למאה, אבל
בין אנשים יוצרים היא רווחת הרבה יותר מאשר הדיכאון, ואילו על האושר, או על תחושת רוממות הרוח, נכתב מעט מאוד. "
פסיכולוגים, מסיבות של צורך קליני או של גחמה אישית, בחרו לנתח ולקטלג את הרגשות המורבידיים - דיכאון, כעס, חרדה - ולהתעלם מהרגשות החיוניים והחיוביים יותר". אולי משום שאנשים מאושרים אינם זקוקים לעזרה, אולי משום שהפסיכולוגים עצמם נוטים לדיכאון.
בעלי הנטייה המאנית מקסימים אותנו ברבגוניותם, באופיים הטוב ובמצב רוחם העליז
להבנת המנגנון של האושר ישנה חשיבות גדולה, טוענת ג'יימיסון, משום ששמחת החיים, שיש לה נטייה להפוך למידבקת ולסחוף גם אחרים, היא, ולא הדיכאון, אחראית להישגים היצירתיים החשובים ביותר בתחומי האמנות והספרות, לתגליות המדעיות והגיאוגרפיות ששינו את פני העולם וגם למלחמות הגדולות.
לכאורה, קצת מוזר לכתוב ספר כדי להמליץ על האושר, שהרי כולנו ממילא עסוקים בחיפוש אחריו, ובמיוחד המשתייכים לתרבות האמריקאית שממנה צמחה ג'יימיסון עצמה. היא טוענת גם שבזכות שמחת החיים, רוממות הרוח והאושר התאפשרו גילוי אמריקה, יישובה על ידי החלוצים הראשונים והתפתחותה של ארצות הברית למעצמה. אבל על אף חשיבותו העצומה של האושר כיעד וכמניע, ניתוחים לשוניים בין תרבותיים מגלים שבכל השפות, מילון המושגים לתיאור רגשות שליליים, או אף סוגים שונים של עצב, דכדוך, כעס וחרדה, עשיר בהרבה מאוצר המלים לתיאור חוויות של אושר ושמחה. אולי משום שמצב האושר נדיר יותר, או משום שמצבי דחק, לחץ ואומללות מעידים בדרך כלל על סיכון חיים ולכן יש צורך דחוף יותר להגדירם, ו"בהקשר הזה ניתן לראות רגשות חיוביים כמותרות אבולוציוניים".
רגשות חיוביים משפרים את החשיבה ואת היצירתיות בכל תחומיה, את זה ידע גם הפילוסוף דייוויד יום, ומחקרים פסיכולוגיים עדכניים הוכיחו זאת. "קיים גוף גדול להפליא של ראיות אמפיריות הקושרות חשיבה יצירתית להפרעה דו-קוטבית", כותבת ג'יימיסון. "יותר מעשרים מחקרים מראים כי אמנים, סופרים ואנשים יצירתיים אחרים, נוטים הרבה יותר מהאוכלוסייה הכללית לסבול מהפרעות מצב רוח, בעיקר דו-קוטבית". נכון שרוב הלוקים במאניה-דיפרסיה אינם יוצרים כלל, אבל יוצרים שזאת ההפרעה שלהם מעידים שלעולם הם מתחילים את יצירתם אך ורק כשהם נמצאים בקוטב המאני של המטוטלת.
ג'יימיסון טוענת שהחשיבה המאנית דומה מאוד לחשיבה הספרותית, או לחשיבה היצירתית, משום ששני סוגי החשיבה הללו מתאפיינים בזרימה מהירה וביכולת ליצור הקשרים חדשים ומקוריים, ובשני המקרים ישנה נטייה לחשיבה מתפזרת לכמה כיוונים ולשימוש בדימויים שמעמעמים את המשמעות המקורית של המושגים, או לשימוש בקישורים הומוריסטיים ויוצאי דופן ובאסוציאציות מילוליות רבות ומפתיעות.
המאניה עצמה היא מחלה הדורשת טיפול, אומרת ג'יימיסון, אבל על מה שהיא מכנה "נטייה מאנית" (בעקבות פרופ' אמיל קרפלין, מומחה ידוע למאניה-דיפרסיה), ושהוא בעצם סוג של טמפרמנט תוסס בתוספת אופטימיות ושמחת חיים, היא ממליצה בחום רב, בתור הפרעת מצב הרוח המתאימה במיוחד למי שזוממים קריירה של סופרים או אמנים. קרפלין תיאר את בעלי הנטייה המאנית כ"טיפוסי אישיות מבריקים, אך בעלי כישורים לא אחידים, עם נטיות אמנותיות. הם מקסימים אותנו בגמישותם האינטלקטואלית, ברבגוניותם, בשפע רעיונותיהם, בנגישותם הרבה ובהנאתם מהרפתקאות, ביכולותיהם האמנותיות, באופיים הטוב ובמצב רוחם העליז ומאיר הפנים".
אבל מצד שני טען קרפלין, ש
בעלי הנטייה המאנית "מעמידים אותנו במצב לא נוח של הפתעה על ידי חוסר מנוחה מסוים, דברנות, חוסר רציפות ויציאה מההקשר בשיחה, צורך מופרז בחיים חברתיים, מזג גחמני והיגררות אחרי השפעות, חוסר אמינות, חוסר יציבות והתמדה בעבודה, נטייה לבנות מגדלים פורחים באוויר". ג'יימיסון אומרת, שאף שהאושר המאני הוא בר חלוף, האפקט שלו מהמם ומשכר חושים וישנו אי צדק מוחלט בעובדה שגם האנשים שחקרו את המאניה-דיפרסיה לא עסקו כמעט במאניה, אלא התמקדו בדיפרסיה. עובדה, אפילו היא עצמה, עם כל הזיכרונות הנפלאים שיש לה מהתקפי המאניה שלה, נתקלת בקושי כשהיא מנסה להסביר לסטודנטים שלה את תחושת רוממות הרוח המשכרת שמביאה עמה המאניה.
"
כמו עמיתי גם אני לא הייתי מסוגלת לתאר את המאניה", היא כותבת, ועל כן היא מביאה בתמורה את המשלים והמטאפורות ששימשו יוצרים ומנהיגים, שניסו לתאר את תחושת האושר או רוממות הרוח.
המלחין הוגו וולף אמר שזוהי הרגשה ש"
הדם רותח בוורידים",
וינסטון צ'רצ'יל דיבר על
צבעים ססגוניים וגם אמר ש
הפגישה עם פרנקלין רוזוולט, שג'יימיסון מזכירה פעמים רבות כדוגמה לטיפוס עם טמפרמנט סוער ומלא חדוות חיים, היתה "
כמו לפתוח בקבוק שמפניה". גם
סקוט פיצג'רלד, בעל נטייה מאנית-דיפרסיווית בעצמו, השתמש בדימוי של
בועות שמפניה לתיאורי
תחושת התסיסה הנלווית לרוממות הרוח.
"טמפרמנטים אנושיים, בדומה לבועות שמפניה, באים בדרגות שונות של תסיסה", כותבת ג'יימיסון. האנשים בדרגת התסיסה הגבוהה ביותר סוחפים אחריהם בשמחתם את האחרים. אבל במקום לראות בבעלי שמחת החיים והחלומות הגדולים טיפוסים וולגריים ושטחיים, כדאי לתת את הלב לעובדה שהם גם נוטים יותר לפעול ולתת מעצמם לאחרים.
תגליות מדעיות, כמו גם הישגים מדיניים ויצירתיים, גורמים לאנשים תחושת רוממות רוח וההתנסות בתחושה הזאת דוחקת בגדולי המדינאים, היוצרים והחוקרים לשוב ולחפש אחריה באמצעות מעשה היצירה שלהם, אומרת ג'יימיסון. למרבה הצער, ישנן עדויות לכך שגם עבודת המלחמה, כולל הרג, עשויה לגרום לאנשים אושר.
אפילו
ריצ'רד פיינמן, מדען דגול, היסטוריון של המדע שהשתתף בפרויקט "מנהטן" לייצור פצצת האטום הראשונה, תיאר בכנות את ההנאה שהתעוררה בו כששמע על התפוצצותה מעל הירושימה. "ייתכן שתגובתי סימאה את עיני, אך התגובה היחידה שאני זוכר היתה
התרוממות רוח והתרגשות רבה מאוד. היו מסיבות ואנשים השתכרו... וגם אני שתיתי והשתכרתי ותופפתי בתופים כשישבתי על מכסה של ג'יפ, בהתרגשות שהתפשטה בכל לוס אלמוס, ממש באותה השעה שבהירושימה אנשים מתו או נאבקו על חייהם".
קשה למתוח את הגבול המדויק בין רוממות הרוח והאושר לבין המאניה, או בין אקסצנטריות לתסמונת פתולוגית.
התרוממות רוח נורמלית עלולה להסלים להתלהבות פתולוגית, לכעס ולמאניה, וגם אלה שנוטים להתרוממות רוח נופלים לפעמים לתקופות של ייאוש ודיכאון. הדבר נכון במיוחד אצל יוצרים רבים, שהמעבר בין רגשות מנוגדים הוא פשוט חלק מהטמפרמנט או מהפרעת מצב הרוח שלהם. ג'יימיסון מביאה כדוגמה את
וירג'יניה וולף, שזכורה בדרך כלל בגלל דיכאונה והתאבדותה, אבל אנשים שהיו קרובים אליה, כגון הסופר
כריסטופר אשרווד, תיארו דווקא את שמחת החיים העצומה שלה, שהביאה לכך ש"כ
שהקשבנו לה החמצנו פגישות, שכחנו פרשיות אהבים, נשארנו עוד ועוד עד השעות הקטנות של הלילה". וולף עצמה כתבה ביומנה את המשפט החד משמעי "
אני נהנית מכל מה שאני עושה".
רוברט לואיס סטיבנסון, גם הוא על פי ג'יימיסון אדם בעל אישיות מאנית-דיפרסיווית,
תואר על ידי הסופר הנרי ג'יימס כהתגלמות האושר ועל ידי אחרים כבעל נטייה לדיכאון קודר ולהתקפי זעם. אין פלא שזהו האיש שכתב את "
ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד". ד"ר ג'קיל מעיד על עצמו בספר שהתברך בשפע של תכונות המבטיחות עתיד מכובד ומפורסם, אך יש לו מגרעת אחת גדולה: "תכונה מסוימת של שובבות פרועה אשר אני התקשיתי להתאימה אל תשוקתי העזה לזקוף את ראשי בגאון ולהיראות נכבד מן הרגיל בעיני הציבור". גם סטיבנסון היה מודע בהחלט לשם הרע שיצא, ובהחלט לא בצדק, לשמחת החיים ולנטייה לאושר.
כל גילויי השמחה או רוממות הרוח הם בעלי השפעה מידבקת.
למצב הרוח של האם ישנה השפעה גורפת על התינוק מרגע לידתו ויש הטוענים שגם בעודו ברחם. התעלות רוח כתוצאה מחוויה דתית נוטה להפוך לאקסטזה קולקטיווית, ואילו הופעות של מוסיקאים יכולות להרקיד רבבות אנשים למשך שעות. ג'יימיסון מתייחסת לתופעה של מגיפות צחוק שתיעד חוקר המוח רוברט פרוביין בספר "צחוק - חקירה מדעית", ומביאה את הדוגמה של התקפת צחוק שהחלה ב-1962 ונמשכה שנתיים וחצי, בפנימייה של המיסיון הנוצרי לבנות 12 עד 18 בטנזניה:
"שלוש בנות התחילו לצחוק צחוק בלתי נשלט, בכי וסערת רוח התפשטו במהירות ודבקו ב-95 מתוך 159 התלמידות (אף מורה לא הושפע). כעבור חודש וחצי לא היה מנוס מלסגור את בית הספר. הוא נפתח מחדש לזמן קצר, אך אז נאלץ לסגור את שעריו שנית לאחר ש-57 בנות נתקפו בצחוק. מגיפת צחוק זו התפשטה בכל הכפרים כאש בשדה קוצים. היא הביאה לסגירתם הזמנית של יותר מ-14 בתי ספר ופקדה יותר מאלף איש בשבטים שגבלו באגם ויקטוריה בטנזניה ובאוגנדה. סגר על הכפרים הנגועים היה האמצעי היחיד לעצירת התפשטותה של המגיפה".
התאהבות היא מחולל אושר ידוע. כמו להתאהבות גם לאושר יש מחיר. אנשים שאינם מאוהבים מזהירים את המאוהבים שהם צובעים את המציאות בוורוד, וטיפוסים בעלי מזג פושר מטיחים בבעלי הנפש המתלהבת האשמות בשטחיות, בחוסר רגישות ובחוסר רצינות. כפי שההתאהבות היא לעתים אזהרה מוקדמת מפני שברון לב, גם התרוממות הרוח שברירית ועלולה לבשר נפילה אל דיכאון עמוק, אבל אצל מי שבורכו בתשוקה לחיים, זו וגם זו עתידות לשוב ולהתחדש. *
