שירי דיכאון של דליה רביקוביץ'

חייה של רביקוביץ אופיינו במסכת של דיכאונות ויציאה מהם.

דבר זה השתקף בשיריה שחשפו את סערות נפשה, שנעה בין חיות אדירה והרצון להיות מעורבת בכל עניין פוליטי ומוסרי, לבין דיכאונות ומספר ניסיונות התאבדות.

דברים שיש להם שיעור

דליה רביקוביץ

"...לִפְעָמִים כְּשֶׁצַּעֲרִי גּוֹבֵר עָלַי
אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לוֹ
אֲדוֹנִי, אַתָּה בְּכָל הָעוֹלָם,
בְּכָל הָעוֹלָם, וְרַק לֹא פֹּה.
וּמִלְּבַד זֶה, אֲדוֹנִי,
חַיַּי נְתוּנִים בְּכַפְּךָ".
 

מתוך: הדיכאון על פי דליה רביקוביץ

הדיכאון: חסרונותיו ויתרונותיו על פי חייה של דליה רביקוביץ

מאת רן לוי

השיר "מים רבים" ממחיש לנו את החסרונות והיתרונות בהתקף דיכאון. הסנסיטיזציה הרגשית החזקה, היכולות לחוות את עצמך "בעוצמה מוגברת", להבין להקשיב להכיר ולדעת את עצמך לעמוק לטוב ולרע יכולה לתפקד הן כיתרון והן כחיסרון.
השיר  נכתב על ידי המשוררת דליה רביקוביץ ז"ל אשר היתה ידועה בהתקפי הדיכאון החוזרים והנשנים שלה. בעזרת מספר מצומצם ומוקפד של מילים מצליחה רביקוביץ להעביר לקורא את הייאוש, חוסר התקווה והדכדוך שנושא עימו הדיכאון.

בעבודתי זו אציג רקע על התקפי הדיכאון המאג'ורי (יש שיכנוהו גם כ"ברכת האומנים") והסימפטומים של התקף כזה ואנסה להציג הן את הצדדים ה"חיוביים" והן "השליליים" של הדיכאון באמצעות חייה ושירתה של דליה רביקוביץ.

להלן המחשה של מספר סימפטומי הדיכאון שצוינו לעיל בהקשר הפרטי של דליה רביקוביץ (הפרשנות הנלוות הינה כמובן של הכותב):
אדם בהתקף דיכאון לרוב ידווח על מצבו כמדוכא, עצוב, חסר תקווה ומיואש

דוגמאות הממחישות את הלך הרוח הזה משתקפות היטב במשפטים רבים שצוטטו על ידי רביקוביץ עצמה במהלך ראיונות שנערכו עימה:

"הדיכאון שלי הוא שפל יציב. אין לי מאניה-דפרסיה. כשאני בדיכאון אני כל כך שונאת את עצמי, שאני לא שונאת אף אחד אחר",

"גם בזמנים הכי טובים אני יודעת שהדיכאון אורב לי מאחורי הפינה"

(ידיעות אחרונות: 21.8.05).
משפט שממחיש את הייאוש וחוסר התקווה של אדם תחת התקף שכזה היודע שלעד יהיה משועבד לדיכאון ולא יזכה לחופש ממנו (תחושה שכמובן מזינה את רגשי הדיכאון).

דוגמאות נוספות הממחישות סימפטום זה נמצאות בשירתה של רביקוביץ ומספקות תיעוד מהימן, מוחשי, ברור וחד של אדם תחת התקף דיכאון. בשיר "מים רבים" המוצג בפתיח מציגה רביקוביץ תמונה של אוניה בלב ים. אוניה שמצבה בכי רע: פרצה בה מגפה, הלחם התעפש, המפרש קרוע, הקרשים רקובים המים אזלו ורב החובל נטש אותה. התיאורים הללו מסמלים למעשה את מצבה של רביקוביץ עצמה תחת התקפי הדיכאון ומעבירים בקורא תחושה של עצבות, ייאוש, חוסר תקווה ופסימיות. תחושה שהיא אף מצליחה להעביר לקורא בשתי מילים "הרעב איום", הדיכאון מומשל לרעב – תחושה רעה שכל אחד רוצה להימנע ממנה שכן עלולה להביא למוות. באמצעות תחושה נוראית זו המוכרת לכל מנסה רביקוביץ להעביר את ההרגשה האיומה שבהתקף הדיכאון עבור מי שלא חווה אותו על בשרו. האוניה – רביקוביץ עצמה לא הצליחה להגיעה ליעדה וכעת היא טובעת בלב ים.

הדימוי שלה כאוניה טובעת די בו בכדי להמחיש עבור הקורא את חוסר התקווה הייאוש והרצון למוות כתוצאה מהתקפי הדיכאון.

דוגמה חזקה לא פחות המציירת אולי החמרה של התקף דיכאון מתועדת בשיר "פורטרט". הקטע מדגיש את חוסר האונים הדכדוך והייאוש שבדיכאון ומציג תמונה כנה ואמיתית של אדם תחת התקף דיכאון. השיר כאמור נקרא "פורטרט" – יותר מסביר להניח כי כוונתה של רביקוביץ "לצייר" לקורא פורטרט עצמי שלה עצמה בעת התקף דיכאון.
הקטע ממחיש מצב של אדם הנמצא "ימים רבים" בביתו ולא מצליח לעשות דבר מלבד לקרוא עיתונים "יותר משהיה רוצה", הייאוש העמוק מתבטא במשפט "זאת לא הפעם הראשונה שקר לה, לא פעם ראשונה שחורף ובעצם גם הקיץ לא נעים" הכוונה למעשה היא שזאת לא הפעם הראשונה שרע לה (ורע לה יותר מלאחרים – כפי שהיא מציינת מספר שורות מוקדם יותר), לא הפעם הראשונה שהיא בדיכאון וגם העתיד לא אופטימי, שכן גם הקיץ אינו נעים. היא חוזרת פעמים רבות שהיא רוצה וניל. וניל הינה אסוציאציה לדבר רך, נעים ומתוק – היא רוצה אותו שכן הוא ישפר את הרגשתה – יתכן והוניל בשיר זה הוא איזושהי תרופה לשיפור המצב שרביקוביץ היתה נעזרת בה והיא רוצה אותה כעת כדי להרגיש טוב יותר.

"זה הקור בחורף והחום המופרז בקיץ, אף פעם לא כמו שצריכים. ודרך אגב אל תשכח, היא רוצה וניל. עכשיו היא אפילו בוכה תן לה וניל".

היא חותמת את השיר בייאוש ועצבות המראים ששום "עונה" אינה מטיבה עימה לא החורף ולא הקיץ והיא רוצה "וניל", עכשיו אפילו בוכה לו... אולי כפי שילד קטן וחסר עונים בוכה לאימו, השימוש בבוכה ממחיש לקורא את חוסר העונים, הייאוש והכאב שבדיכאון.

הרצון לעזרה המהול בתסכול שנובע ממצוקת הדיכאון בא לידי ביטוי בשירה של רביקוביץ "דברים שאין להם שעור".

"לפעמים כשצערי גובר עלי אני רוצה לומר לו אדוני אתה בכל העולם , ורק לא פה. ומלבד זה, אדוני, חיי נתונים בכפך.".

ייתכן וכוונתה של רביקוביץ הינה שאלוהים נמצא בכל מקום – עוזר לכולם רק לא לה. הוא זה שאדון לחייה – לה אין כל שליטה על מצבה הנוראי, רק אלוהים יכול לעזור לה במצבה ולהושיעה.

תסמין זה גם בא לידי ביטוי בשירה "פחד מוות" שגם כן מתאר את הרגשת התסכול, חוסר העונים וחוסר המוטיבציה לבצע אי אילו פעולות כמו גם הייאוש וחוסר התקווה

"שוכבת על הגב, מזרון, סדין, שמיכה וחום הם מבטחה.
הזעירות שלה תופסת שליש מיטה או קצת פחות, ורבע מגודלה של השמיכה.
היא מרוצה.
שולחת יד או שתי ידים בתנועה חסרת ממש בלי התכונות.
רגליה בקיפול שרירים מכווצים מזדעזעת קצת....
אינה יודעת להביע את עצמה גם אין לה מחשבות שיש להביען.

אם לא יחישו לה עזרה נדמה לה שתמות".

המצב המתואר בשיר הינו של חוסר אונים בעקבות התקף דיכאון – רביקוביץ פורסת בפני הקורא סיטואציה בה אדם שרוי במצב כה רע שאין הוא אפילו יכול לקום מהמיטה, השהות במיטה היא מבטחו, מרוקן לגמרי שאפילו מחשבות אין לו וללא עזרה כלשהי עלול למות,

"אם יניחוה לבדה היא מרגישה שהיא תמות, היא מרגישה שיתרחש מקרה נורא.
אם לא יחזיקו בי היטב, היא מרגישה מתה אני".

אדם תחת התקף דיכאון חש חוסר עניין, חשק ואפתיות (אנהדוניה) בתחומים שונים

אי היכולת להנאה ומציאת טעם בחיים משתקף בצורה ברורה בשירה של רביקוביץ "מיום ולילה" בו היא מנסה להמחיש כיצד עובר לו יום ועוד יום ללא כל עניין ובשל הריקנות חוסר המשמעות וחוסר הטעם מטשטשים גם ההבדלים בין יום ולילה.

"כל יום אני קמה מחדש מן השינה כמו בפעם האחרונה.
אינני יודעת מה מצפה לי ואולי מתוך זה שלא מצפה לי דבר.
האביב שבא הוא כמו האביב שעבר...
אינני מבחינה בגבול שבין היום לבין הלילה...
אני עוברת מיום ליום, מיום ללילה.
כמו נוצה, שאין ציפור מרגישה בה כשהיא נושרת".

דוגמאות נוספות לסימפטום זה מצויים גם בשירים שהוצגו לעיל אם זה: "פורטרט" בו רביקוביץ כאמור ממחישה מצב של ישיבה מתמדת בבית ללא כל מעש מלבד קריאת עיתונים. או ב"בפחד מוות" בו היא מבלה את רוב זמנה במיטתה ומרגישה נורא עם עצמה ואף ממחישה את הריקנות באומרה "גם אין לה מחשבות שיש להביעם".

אדם תחת התקף דיכאון חווה תחושת חוסר ערך ואשמה

אדם תחת התקף דיכאון חווה תחושת חוסר ערך ואשמה המקושרת להתקף דיכאון ועשויה לכלול רגשות שליליים לא מציאותיים כמו גם התעסקות יתר באירועים שוליים לא נעימים מהעבר. כמו גם התעסקות יתר באירועים ניטרליים וטריביאליים ופירושם בצורה המנמיכה את העצמי. על תחושת רגשי האשמה המלווים התקפים כאלו ניתן לחזות בשירה "רגשי אשמה",

"רגשי אשמה יש לי כמה שתרצה
אבל לא כמו שאתה משער.
וביום כיפור אני לא צמה אבל גם לא מחפשת עינוגים.
כי רעב זה לא גורם שמשביח את האישיות ולא מטהר אלא רק מציק".

בשיר זה מנסה רביקוביץ להעביר לקורא את תחושת התסכול המלווה את חוסר המוטיווציה ו"השיתוק" שגורם "לאימפוטנציה" שנושא עימו הדיכאון והופך כל פעולה קטנה למאבק קשה לביצוע המצמיח רגשות אשמה,

"כי לבית הדואר אני לא הולכת מתוך קוצר רוח ועצלנות וגם מחוסר מוטיואציה.
והוידוי הזה שנכתב בחלל ריק וכדי להשתמט מבישול וניקוי וכביסה.
הוא סיפור שאין לו סוף וגם לא יהיה.
עד בוא החורף או עד שיעלה חמור בסולם או מה שיבוא קודם".

השורה האחרונה מצביעה על הייאוש וחוסר התקווה משנוי במצב – עד "שהחורף יבוא או עד שיעלה חמור בסולם" המצב ימשך עד שיעלה חמור בסולם – דבר שהרי בחיים לא יקרה...
תחושות חוסר ערך עצמי באות לידי ביטוי גם בשיר "מים רבים" שהוצג בפתיח. בשיר זה רביקוביץ מציגה את עצמה כספינה חסרת ערך ולא יעילה – היא צפה (ולא שטה למשל...) כאשר צפה הינו פועל פאסיבי. אין לה עוגן, אומנם יש לה מפרש, אך אין היא יכולה לעשות בו שימוש שכן אין רוחות ומאוחר יותר אף מציינת שהמפרש שיש לה קרוע - הדבר היחידי שיש בידה אינו תקין, האוניה עתיקה, אין לה מנוע, הלחם התעפש והמים אזלו.

דוגמה נוספת לזילות בערך העצמי היא בשירה הנודע "בובה ממוכנת",

"ואחר כל שבתי להיות בובה מתוקנת
וכל מנהגי היה שקול וצייתני,
אולם אז כבר הייתי בובה מסוג שני
כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת".

מסופר כאן על בובה שנשברה ותוקנה – וכעת היא בובה מסוג שני – בובה פחות טובה מבובות אחרות.

אדם תחת התקף דיכאון חש פגיעה בתפקוד פסיכומוטורי

ביטויים של סימפטום זה אצל אנשים תחת התקף שכזה באים לידי ביטוי בחוסר היכולת לשבת בשקט וברוגע, תנועות "עצבניות" וחסרות מנוחה בידיים וברגליים (יכול לבוא לידי ביטוי ביד שמנוענעת בעצבנות, גירוד בבגדים, הגוף).
אפיון זה גם יכול להתבטא באיחור, פיגור ואיטיות של פעולות שונות: דיבור איטי, חשיבה איטית, תנועות גוף איטיות ומגושמות, קול מופחת ווליום.
על אפיונים להיות נצפים ובולטים על ידי אחרים כדי שיחשבו כסממנים של התקף דיכאון.

משוכנע אני שכל מי שיצפה באחד הראיונות הטלויזיוניים האחרונים והבודדים שנתנה רביקוביץ בתוכנית הספרות של אבירמה גולן "בקריאה ראשונה" בשנת 2005 לכבוד צאת סיפרה "באה והלכה" יזהה מספר אפיונים מאלה שצוינו לעיל אצל רביקוביץ אם זה האיטיות שבתנועות הגוף שלה או בעוצמה המוחלשת של קולה והאיטיות שבקצב דיבורה הסהרורי.

אדם תחת התקף דיכאון חש עייפות ניכרת ללא התאמצות פיזיולוגית

אדם תחת התקף דיכאון חש עייפות ניכרת ללא התאמצות פיזיולוגית, כך שאפילו הפעילות הקטנה ביותר גורמת למאמץ, כמו כן ניכרת פגיעה גם באיכות והיעילות הביצועית של מטלות שונת שמתבצעות.
סממנים של סימפטום זה מופיעים בשיר "פחד מוות" בו אין היא משה ממיטתה שמגדירה כמבטחה, אומנם חלק מהסיבה עשויה להיות אכן הייאוש, העצובות והדיכאון (כפי שצוין לעיל), אך יתכן וגם אותה עייפות פסיכולוגית אחראית לדבר. סימנים לסימפטום זה גם באים לידי ביטוי בשירה "רגשי אשמה" שהוצג לעיל ובו כאמור רביקוביץ פורסת בפני הקורא וידוי על כך שאין היא מבצעת את המטלות שהיא צריכה בשל קוצר רוח, עצלנות וחוסר מוטיבציה שיתכן ובסיסם בעייפות הנפשית שמביא עימו סימפטום זה.

אפיון נוסף הינו ליקוי ביכולת החשיבה וביצוע החלטות

ליקוי קוגניטיבי זה יכול לבוא לידי ביטוי בכך שהאדם יעיד על עצמו שהוא מוסח או שידווח על קושי בזיכרון. על פי הDSM הדבר עשוי לבוא לידי ביטוי אצל אלו העוסקים בעיסוקים אקדמאים דורשניים המחייבים יכולות אינטלקטואלים וכתוצאה מסימפטום זה יתקשו בתפקד. רביקוביץ עצמה החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בחוגים לשון אנגלית וספרות עברית אך לא סיימה את לימודיה, יתכן וזו אחת הסיבות לכך.

סימפטום נוסף הן מחשבות חוזרות ונשנות בנוגע למוות, התאבדות ואף ניסיונות התאבדות

המחשבות נובעות מתוך הרגשה שלאחרים יהיה טוב יותר לו האדם עצמו היה מת וגם מתוך רצון להפסיק הרגשה מאוד קשה וכואבת שהפסקתה/היעלמותה לא נראית באופק עבור האדם הסובל.

מוטיב המוות חוזר ונשנה בשירתה של רביקוביץ, רבים משירה מתייחסים בצורה ניכרת למוות, מוות של אחרים (אמה, יונה וולך) וכמובן מותה שלה.

העיסוק הרב של המוות בשירתה מראה שבקוהרנטיות עם סימפטום זה המדבר על מחשבות חוזרות בנוגע למוות לרביקוביץ היו מחשובות רבות על מוות והדבר כאמור מתאפיין ובא לידי ביטוי בשירתה.
כמו כן במהלך חייה היו לרביקוביץ מספר ניסיונות מצידה לשים נפשה בכפה כפי שהעיד בעלה לשעבר יצחק לבני (מעריב : 21/8/05). דברי ההספד של אורי אבנרי חברה מזה שנים גם כן מתייחסים לכך,

"האמת שהיינו מוכנים כל החיים שהיא תשלח יד בנפשה היינו רואים אותה עם הצלקות של ההתאבדות, כך שלא היינו מופתעים".

חברה הקרוב של רביקוביץ', האמן חתן פרס ישראל יגאל תומרקין: "היא ניסתה להתאבד כמה פעמים בעבר" להלן מספר היבטים של המוות בשירתה של רביקוביץ: בשירה "מים רבים" כאמור ממשילה עצמה רביקוביץ לאוניה טובעת,

"האוניה לא תגיע לשום מקום. האוניה הזאת היא דליה מריה, היא תטבע היום, היא טובעת היום".

בשירה "למות כמו רחל" מתארת רביקוביץ את מותה של רחל וממחישה אותו בתיאורים המקנים למוות נופך של שחרור, כפי שצוין לעיל הוא מתואר ככזה הגואל את רחל ממצוקותיה וממחישה כמה היא חפצה בו

"למות כמו רחל,
כשהנפש רועדת כציפור,
רוצה להימלט...
כתינוק הרוצה להיוולד"

רביקוביץ ממחישה בתיאורים כגון

"אך רחל אינה מרגישה,
עדנה שוטפת את פניה וראשה.
מנוחה גדולה ירדה עליה.
נשמת אפה שוב לא תרעיד נוצה.
הניחו אותה בין אבני הרים ולא הספידוה.
למות כמו רחל.
אני רוצה".

בסיום השיר רביקוביץ מגלה בפנינו שזו הדרך בה היא עצמה רוצה למות, כמו רחל. ניתן להסיק אולי שכמו רחל גם עבור רביקוביץ המוות מסמל שחרור מ"עבדות".

שיר נוסף המתייחס למוות, למותה של רביקוביץ עצמה "התרוששות",

"ואם להתרושש,
אני רוצה כמו ארץ חרבה,
אם להתרושש אני רוצה בגאוה.
ספרי תורה מצילים מן האש אותי לא.
אני רוצה לבקש שאם אמות אהיה כאוניה טרופה:
מים שאין להם סוף יכבו את השרפה".

עצם השימוש במילה התרוששות מעיד אל מוות שאינו טבעי, אלא מוות כתוצאה מ"התרוששות" ייאוש, חוסר כל , אבדון...
בשיר זה נדמה כי רביקוביץ השלימה עם האבדון שלה ואם כבר למות אז שיהיה בכבוד.

שיר נוסף שלדעתי מתאר את הרגשות הכאוטים שחש אדם תחת התקף דיכאון שיתכן ודוחפים אותו לביצוע מעשה התאבדות הינו "חורף קשה",

"התות הקטן פיזז בתוך שלהבת
ובטרם פנה הודו נתעטף עגמומית"

יתכן והתות הקטן הוא מטפורה לסוג של ניצוץ של רגש חזק הקשור לדיכאון, שכן רביקוביץ מתארת שהוא "נתעטף עגמומית",

"גשם ושמש גברו חליפות
ובתוך הבית פוחדים לחשוב מה יבוא עלינו.
השיחים האדימו מלבם והברכה נחבאה,
כל אחד נתן דעתו בנפשו בלבד".

בתיאורים אלו ממשיכה רביקוביץ לתאר כיצד הרגשות מתחזקים ויוצרת הרגשה של חוסר שליטה ותוהו ובוהו.

"אולם ברגע אחד שהיתה דעתי פזורה
ראיתי איך אנשים נכרתים מן העולם –
כמכת ברק באילן,
עמוס איברים ורקמה,
היו ענפיהם הרטובים למרמס כעשב המת".

יתכן ובמשפט זה מנסה לתאר רביקוביץ כי היא מבינה כיצד אנשים מסוגלים להתאבד (בעקבות אותם רגשות שהיא חווה) וממחישה זאת בעזרת הדימוי של דבר חזק יציב ועמוס איברים כעץ האילן שבמכת ברק אחת מתמותת לקרקע והופך ל"מרמס כעשב המת".

"התריס היה פגום ואף הקירות דקים,
וגשם ושמש עברו חליפות באופני הברזל"

רביקוביץ מתארת כאן תיאור של בית שהוא בדיוק ההפך מהדימוי של בית יציב ואיתן – בית שקירותיו דקים ותריסיו פגומים. מוטיב הבית בשיר הנוכחי חוזר כאן בשנית , ולדעתי מסמל את רביקוביץ עצמה – תחילה בעזרתו היא ממחישה את הפחד וחוסר הודאות שהיא חווה "ובתוך הבית פוחדים היינו לחשוב מה יבוא עלינו" וכעת היא משתמשת בתיאור הבית להמחיש את החולשה שלה. היא חותמת את השיר במשפט "לא האמנתי שעוד אשאר בחיים הפעם"
השימוש במילה הפעם מראה שזה לא הפעם הראשונה שהיא חווה הרגשה זו. בהקשר התאבדותי ניתן אולי לראות סיטואציה זו כניסיון התאבדות שכשל או כמחשבה מאוד רציונאלית ומוצקת מצד רביקוביץ על נטילת חייה.
מוטיב המוות חוזר בו גם בשירה "הנסיכה" בו מספרת רביקוביץ שבכל מקום בכל מצב סובבות אותה מחשבות על מוות.

"ואיש אינו מכיר את עומק בדידותה/
ברוח השואגת, ברוח השקטה/
בדשא הרחב, בשמש הזהב/
תמיד היא מחפשת את מותה".

עכשיו היא מצאה.

תכונות תיאוריות הקשורות להתקף דיכאון:

קיימים כמה אפיונים הקשורים ונלווים להתקפי דיכאון מאג'ורים, ניתן לראות כי חלק מאותם אפיונים מופעים ואף תופסים מקום נרחב וחשוב בחייה של רביקוביץ.
ראשית מציין הDSM כי נשים בצורה משמעותית הינן בעלות סיכויים גבוהים יותר מגברים לפתח התקפי דיכאון.

התקפי דיכאון לרוב מופיעים לאחר לחצים פסיכוסוצילים כמו: למשל מוות של אהוב.

אביה של רביקוביץ נהרג בתאונת דרכים מעט לפני יומולדתה השישי.
מוות זה השפיע על רביקוביץ מאוד וגם מופיע לא מעט בשירתה, לאחר מותו עברה רביקוביץ עם משפחתה לקיבוץ ובגיל 13 עברה למשפחה אומנת משום שלא הסתגלה חברתית לקיבוץ.

לחץ פסיכוסוציאלי נוסף שעלול להתרים דיכאון הינו לידה.

אצל רביקוביץ נושא זה טעון, שכן עברה הפלה בגיל צעיר, ארוע שהשפיע עליה ועל שירתה רבות

"אמא מתהלכת" :

אמא מתהלכת עם ילד מת בבטן

כמו כן רביקוביץ הביאה לעולם בן אחד, עידו, אשר מפאת מצבה לא יכלה לגדלו ונשלח לגור במשפחה אומנת.
יחסה המורכב של רביקוביץ עם בנה גם כן חוזר לאורך שיריה והשפיעה רבות על כתיבתה.

אפיונים נוספים שאנשים הסובלים מהתקפי דיכאון עלולים לסבול מהם: בעיות בנישואין

ואכן רביקוביץ היתה נשואה וגרושה פעמיים (יוסף בר יוסף, יצחק לבני),

בעיות אקדמאיות

כפי שצוין לעיל רביקוביץ לא סיימה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטה העברית.

אנשים הסובלים מהתקפים אלו מועדים לתכנון וביצוע של התאבדויות

כפי שצוין לעיל רביקוביץ ניסתה ליטול את חייה מספר פעמים במשך חייה ונושא זה חוזר בו בשירתה.

אנשים הסובלים מהתקפים אלו מועדים למוות מוקדם מסיבות רפואיות כלליות.

אכן על פי הדוח הפתולוגי מותה של רביקוביץ "נגרם קרוב לוודאי מכישלון חריף של הלב. ואילו רופאה הפרטי, שראה את דו"ח הפתולוג, הוסיף ש"מצאו שם הגדלה של הלב, שאולי יכולה לרמז על מוות כתוצאה מהפרעת קצב" (מעריב 18.10.05).

"אני חושבת שמלנכוליה היא דבר מועיל. אם נבחן את מרכיב ההתבוננות הנוגה או ההרהור הנוגה, נגלה שהמלנכוליה היא מקור לציורים וספרים רבים, לתובנות מדעיות רבות ולתהליך הפיכתנו לאנשים בוגרים" - סוזנה קייסן.

היתרון הגלום בדיכאון לדעתי הינו יתרון סובייקטיבי ויחסי. כפי שהזכרתי לעיל היתרון בדיכאון הוא הרגשת "החיות" החוויה של עצמנו אותנו בעוצמה גבוהה. יתכן ועבור אנשים רבים החוויה של רגשות כואבים וקשים בצורה כה גבוהה, חדה וברורה תהיה חיסרון, אך עבור אומנים תתקבל בברכה. כפי שגם מציינת סוזנה קייסן (מחברת "בזכות המלנכוליה" ו"נערה בהפרעה"), סופרת שעברה מספר אשפוזים והתמודדויות עם התקפי דיכאון בציטטה המובאת (קייסי 2005).

אותם רגשות קשים שחווים אומנים מתועלים לעבר היצירה שלהם. אם זה שחקן שמשתמש בכאב כאשר הוא מעצב ועובד על דמות חדשה ויש צורך להשתמש ברגשות מסוג זה ואם מדובר במוסיקאי שדרך התחושות החזקות שהוא חווה מצליח להתחבר לעצמו במידה מדויקת וליצור מתוך עצמו או כמובן משוררים – שהכלי שבידיהם הינם המילים בעזרתם הם מסוגלים להעביר לקורא את חוויות החיים, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהתקף דיכאון כפי שתואר לעיל.

התייחסות לכך נמצא גם מפי דר' קיי ג'יימסון, שבספר "רוח רעה – משוררים כותבים על דיכאון" מתייחסת לצדדים החיוביים המצויים בדיכאון דרך המושג "ריאליזם דיכאוני" – ההשפעה של הדיכאון על תפישת המציאות כך שאנשים "דיכאוניים" תופשים את המציאות בצורה מדויקת יותר מאחרים.
כמו כן היא טוענת כי אמנים רבים מצביעים על ירידה ביצירתיות שלהם כתוצאה מנטילת נוגדי דיכאון (קייסי 2005).
אותם רגשות כאמור מזינים את האומנים ובתמורה לכך את היצירה שלהם ולא חסרות דוגמאות לאומנים שאילולא הרגשות הללו חשו מרוקנים וחוו משבר יצירה ונאלצו להשתמש בחומרים כימיקלים כדי ליצור חיבור מחדש לעצמם או אומנים שמרגע הגעת ההצלחה, הפרסום והכסף לא היתה להם סיבה לעצבות והתכנסות עצמית ותוצריהן נחשבו לפחות טובים (ראה ערך אלניס מוריסט ואביב גפן...).

כמובן שהאדם אינו פועל במנותק והתקפים אלו גם משפיעים על הסביבה הרחוקה והקרובה שלו. היתרונות לסביבה כמובן ברורים, "בזכות" התקפי הדיכאון יתכן ועם ישראל הרוויח את אחת ממשוררותיו הדגולות כמו גם הרווח האישי של כל איש ואיש לכשהוא נחשף לשירתה המופלאה של רביקוביץ המשאירה חותם ונותנת אותתה עליו אם זאת נחמה ברגעי משבר או השראה כלשהי. החיסרון חבוי מעיני ההמון אך ודאי ידוע לבנה וחבריה ומקורביה של רביקוביץ, לא קלה ההתמודדות עם אדם בעל התקפים כאלו אם זו הדאגה התמידית והרצון לפעול לשיפור והטבת מצבו ההשגחה המרובה עליו מפני ניסיונות התאבדויות וודאי תתכן גם פגיעה אישית שכן האדם עשוי לפרוק חלק מתסכוליו בסביבה הקרובה.

על כן ניתן לראות את ההתקפי הדיכאון שחוותה רביקוביץ כיתרון עבור יצירתה שניזונו ושאבו את כוחם מהתקפים אלו כפי שניתן היה לראות ממספר הדוגמאות המצומצם שהובאו וכן מעיזבונה של רביקוביץ, רבים משיריה עסקו בחוויות לא פשוטות של החיים דיכאון, עצבות ומוות. דבריו של יוסי שריד בהספד למותה ממחישים את אשר ניסיתי להעביר בעבודה זו:

"היא כתבה את מה שחייתה ואת אשר חייתה כתבה. דליה רביקוביץ הייתה יוצרת מיוסרת שלא מצאה לנפשה מנוח. והייסורים שלה העלו את שירתה לכוכבים, וגם הורידו את חייה לעפר" (מעריב 21.8.05).

במידה ורביקוביץ לא היתה בוחרת במקצוע הכתיבה או במקצוע אחר שלא יכלה לתעל דרכו את התקפי הדיכאון שחוותה לאפיקים "חיוביים" יתכן ולא היתה מתמודדת עם אותן רגשות ושמה קץ לחייה מוקדם במהלך חייה או חיה חיי סבל יותר גדולים משהיו לה שכן לא היתה יכולה להפיק מהתקפי הדיכאון אלמנטים חיובים רק שליליים.
 
מקורות:
DSM-IV-TR. Diagnostic and statistical manual of mental disorders fourth edition.
קייסי נל (עורכת) (2005) רוח רעה – סופרים ומשוררים כותבים על דיכאון, כתר.
רביקוביץ דליה (1995) כל השירים עד כה, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
רביקוביץ דליה (2006) מים רבים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ביוגרפיה

מתוך ויקיפדיה
דליה רביקוביץ' נולדה בתל אביב בשנת 1936, ללוי, מהנדס חשמל שעלה לארץ ישראל מחרבין שבסין ולמיכל, מורה במקצועה.
אמה הייתה נכדתו של הרב שמואל הומינר, הנמנה עם הבונים הראשונים של שכונות ירושלים.
בשנות חייה הראשונות עברה המשפחה לבית משפחת אימהּ ביישוב נחלת גנים שהסתפח בשנת 1943 לרמת גן. דליה הייתה בת בכורה במשפחה ואחריה נולדו שני בנים תאומים.

שלושה שבועות לפני יום הולדתה השישי נהרג אביה בתאונת דרכים.

ברגע שאבא שלי מת אני הפסקתי להרגיש אהובה

(דליה לאבירמה גולן)

לאחר התאונה עברה המשפחה לקיבוץ גבע, שם סבלה רביקוביץ' מנידוי והשפלה.

אני הרגשתי יוצאת דופן

(דליה לאבירמה גולן)

את השיר הראשון שלה כתבה בגיל 6 או בגיל 11,

היא מתלבטת כיוון שהשיר הראשון היה פראפראזה לשיר קיים, שהיא לא הסכימה עם כתיבתו. (דליה לאבירמה גולן)

בגיל 13 עברה לגור אצל משפחות אומנות בחיפה ולמדה בתיכון "חוגים". היא התגייסה לצה"ל, אך כעבור שמונה חודשים השתחררה בשל בעיות בריאות.

רביקוביץ למדה באוניברסיטה העברית בחוגים ללשון, אנגלית וספרות עברית ובמקביל להם עסקה בהוראה בבית ספר תיכון. היא לא סיימה את לימודיה. ב-1972 קיבלה מלגה ללימוד ספרות באוניברסיטת אוקספורד.

בגיל 24 נישאה לסופר יוסף בר-יוסף וכעבור שלושה חודשים נפרדו.
כעבור שנתיים נישאה ליצחק לבני, וכעבור שלוש שנים התגרשה ממנו אך נשארה בחברות אמיצה איתו עד אחרית ימיה.
בשנת 1978 ילדה רביקוביץ את עידו קליר, בנה המשותף עם עו"ד חיים קליר, שאתו חייתה כ-13 שנה.

שירתה של רביקוביץ זכתה להערכה רבה, והיא אף זכתה בפרסים ספרותיים למכביר: פרס ביאליק (1987), פרס שלונסקי, פרס ברנר, ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2005). בשנת 1998 הוענק לה פרס ישראל ובשנת 2000 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה[4].

חייה של רביקוביץ אופיינו במסכת של דיכאונות ויציאה מהם.

דבר זה השתקף בשיריה שחשפו את סערות נפשה, שנעה בין חיות אדירה והרצון להיות מעורבת בכל עניין פוליטי ומוסרי, לבין דיכאונות ומספר ניסיונות התאבדות.

ב-21 באוגוסט 2005 נמצאה דליה רביקוביץ בדירתה ללא רוח חיים.

ההשערה הראשונה, אשר דווחה בהרחבה בעיתונות, הייתה שככל הנראה שמה קץ לחייה.

הניתוח שלאחר המוות, שנעשה ביוזמת משפחתה, שלל השערה זאת, מאחר שלא נמצאה בגופה כמות חריגה של תרופות.

הפתולוג הביע את דעתו ש"מותה נגרם קרוב לוודאי מכישלון חריף של הלב". רופאה הפרטי, שראה את דו"ח הפתולוג, הוסיף ש"מצאו שם הגדלה של הלב, שאולי יכולה לרמז על מוות כתוצאה מהפרעת קצב"[6]. עיריית תל אביב הנציחה זכרה בשלט שהציבה בחזית ביתה ברחוב יהואש 6.

שיריה הראשונים של רביקוביץ הופיעו בשנות החמישים ב"אורלוגין", ביטאונו של המשורר אברהם שלונסקי, שעודד אותה בראשית כתיבתה.

עם פרסום שני ספרי השירה הראשונים שלה זכתה לעידוד רב ממבקר הספרות ברוך קורצווייל, שאצלו למדה ספרות בבית הספר התיכון.

על ספרה השני, "חורף קשה", כתב קורצווייל מסה שכותרתה "אחד הגילויים החשובים ביותר בשירתנו החדשה", ובה כתב:

"השיר 'חלומותיה של תרצה', הוא ללא ספק אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות, שיר שהוא נשי, עדין ומדובב בצורה לשונית המושלמת ביותר את מגבלותיה וחוסר אוניה של השפה: 'אל תאבד זמנך לבטלה – רוב המילים אין בן ממש'. והסיום: 'אהובי שלי, אהובי שלי – את כל אהבתי – לא יכולתי לספר לך'.
    — "הארץ", 29.1.1965

כתיבתה מתאפיינת בשירים הרומנטיים שכתבה, שבהם חשפה את רגשותיה באופן חופשי. אחדים משיריה הולחנו לשירים פופולריים.

במאמר העוסק בקשרים שבין רביקוביץ לקורצווייל מתאר שמואל אבנרי את השתקפות הסבל בשירתה:

כבר בקובץ שירים ראשון זה, ובמידה רבה יותר בקבצים הבאים, חוזר ועולה אצל רביקוביץ נושא הסבל.

דומה ששורשיו של סבל זה נעוצים בין היתר ביתמותה המוקדמת מאב ובגעגועים הבלתי פוסקים אליו, בכווייה הקשה שהותיר בה הקיבוץ (בשהותה בו כילדת חוץ), ובטראומות הקשורות באהבות בלתי ממומשות, בהפלה, ומאוחר יותר בכורח להתנתק מבנה יחידה.

אולם מעבר לכך – בדומה לקורצווייל – ידעה רביקוביץ כתולדה מהמבנה הנפשי הרגיש שלה סבל קיומי עמוק ודיכאונות חוזרים ונשנים, אשר עם גדישת הסאה משכו אותה כמו את קורצווייל לאותה תהום בשנות השישים לחייהם. מועקת הקיום והנהייה אל הקץ עולים מתוך רבים משירי רביקוביץ, ובתוכם אלה המוקדשים לקורצווייל או מזכירים אותו.
    — "הארץ", 30.9.2005

ספרה האחרון, "באה והלכה", שיצא לאור בשנת 2005, מכיל סיפורים קצרים שעוסקים בפרקים מחייה בצורה ישירה ומרומזת. סיפורים אלה ייחודיים בצורת הביטוי ה"יבשה" עובדתית, נטולת דימויים, ואפילו יש שיגידו "מרושלת". ייחודם הוא בקשרים שיש להם לשירתה האישית והפוליטית, והם מאפשרים לקורא לחוות הבשלה, התבגרות, אירוניה ואירוניה עצמית. נדמה ששירי "אהבת תפוח הזהב", ובפרט אלו העוסקים בילדות המוקדמת, מקבלים בספר "באה והלכה" ממד ואופן ביטוי אחרים. נעלמו רסיסי המקורות המקנים ממד מיתי לחוויות האישיות. דמות האב עוברת "מסננת" של ראייה בוגרת, פחות האשמה וכאב, ויותר חרטה, למידה וגעגוע.

בנוסף לשירה כתבה רביקוביץ גם סיפורת וספרי ילדים. היא תרגמה מאנגלית לעברית שירים של משוררים זרים, כגון: אדגר אלן פו, ויליאם בטלר ייטס וט. ס. אליוט. בצעירותה תרגמה לעברית גם ספרי ילדים. לעיתים אף כתבה טור ביקורת על שידורי הטלוויזיה בעיתון "מעריב".

שיריה תורגמו ל־26 שפות.