היום הרוח מחייכת אליי הסכנה חלפה
דקת דומייה לזכר ימים גרועים
זה נס באמצע מדבר ללכת עם חלוק אפור
ולצחוק עם אחיך הקטן אני יפה היום
הכורסה נוחה לגיטרה יש צליל ענוג
המאפרה קורצת לי הסיגריות טעימות
אני אלך לדואר יחף לקחת מכתבים
שלא מיועדים אליי ומה זה משנה
לאכול תפוחי אדמה ברוטב סתם בלי לכאוב
אין למה לחכות וזה נפלא
ימים ארוכים של שעמום וזה נפלא
זה מחייה אותי הדלקת נעלמה
עדיין משלשל בפראות אבל למי אכפת
היום אני מודה לאלוהים באלפי נשיקות רטובות
כל הסודות שלי נשרפים בשמש
זאת גאווה גדולה ללכת חצי עירום
כשהזין משתלשל לו בזהירות מתחת לחלוק
אני מסתובב בחלוק מסריח וזה תענוג
הלכלוך הזה החופש הגדול הגיע
הצלחתי להסתדר כשעננים חלפו
כשהכלבים בערו והאבנים נפלו
ובעשר בבוקר אני קם כמו אריה
ונושק לסיגריה ומכין כוס קפה
כשהשמיים מלאים ברעיונות ואחים שלי צוחקים
בראשי, בגרוני, בבשרי, בעצמותיי
זה לא אושר זה סתם יום רגיל
וזה כבר התחלה של משהו ללכת איתו למכולת
ויש לזה ריח וזה כמוס וזה סוד וזה נסתר
וזה החיים שלי שמפתיעים כל פעם מחדש כל פעם
היוצר והזמר חבר להקת אלג'יר סבל במשך שנים ממאניה דיפרסיה, ונפטר מדום לב (ככל הנראה) בגיל 37. השירים המפלחים שחיבר מתארים בדיוק מדהים את חוויית האשפוז, הדיכאון העמוק והמאניה.
אני מעשן רק כשאני צריך,
אף פעם לא יותר ממה שאני צריך
אם היה לי כח הייתי קם וצועק
בורח מתפרק אף פעם לא חוזר יותר מיליון כדורים נותנים לי הרופאים, שלא אצעק שלא אצחק,
שלא אתעורר יותר
זה משחק, משחק מתוכנן היטב,
שלא כמו בחלומות אתה צריך לנוע, לנוע ומהר.
מאש הצלפים מאש המחשבות
מאש החרבות. אני בתוך הצינורות. עכשיו ארבע בבוקר,
מזיע מתחת לשמיכת כותנה שחורה,
מסתכל על התיקרה העקומה.
הייתי רוצה לאהוב אותך.
בלי לחכות.
בלי הפסקות.
כאן ועכשיו בין ההריסות.
לקחת אותך איתי לתוך הצינורות.
עכשיו מתחילה מוזיקה של מחלה.
מוזיקה של גהינום זה לא אושר.
זה סתם דיכאון.אני לא אוהב שמפריעים לי להתרכז
בחלומות שלי.
יגיע הסתיו יסלק ממני את כל הליכלוך.
והלילה,
אתה הולך לחלום את כל החלומות הכי יפים שיש.
החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי.
עכשיו אני מושלם.
עכשיו אני לא זוכר שום דבר קטן,
אפילו לא פרט קטן.
ויש את כל הזמן שאפשר, שנשאר, חודש, חודשיים.
אולי שנה אולי יותר.
הכדור בתוך הדם,
אין כבר מחשבות,
אין כבר קולות,
יש רק אהבה בין ההריסות.
אני בתוך הצינורות.
כבר כמה ימים.
כבר כמה שבועות.
כמה שנים טובות.
אולי איבדתי כל תחושה,
חושב שאני עף אבל בעצם על הריצפה.
אז שותה את הגשם המלוח.
מסומם מהים או שיכור מהרוח, שיכור מהרוח.
עץ אגוז
מילים: גבריאל בלחסן | לחן: עידו אופיר
פרחים רעים והדיכאון חמוץ וארור
אני שוכב על המיטה כל היום וחושב
על איך אני מסיים את החיים שלי,
כדור פורח אבוד בשמיים
משקולות פלדה בגוף, בראש
אני חולה אלוהים אני מסתכל על הזריחה בסרט בטלויזיה
ומתגעגע לשמש שהכרתי לפני שהתמוטטתי
מתגעגע לצבע של הדברים לפני שהפכו כהים
שום דבר לא מזיז אותי
אני רוצה להקיא את כל היאוש הזה החוצה
והזמן מזדחל לו, דלת נפתחת, שמש מתה
ציפורים מברזל מצייצות, העיניים שלי חצי סגורות
מתבוננות בדשא וזה כואב כואב לשקוע ככה
באמצע החיים ולמות כל יום מכל דבר שזז
לעשן בשרשרת לחבק את הסיגריה
לבקש ממנה להתפלל שהנה אתה קם בבוקר והכל היה ואיננו
נספג בזיכרון
וגבריאל קם ממיטת החולי ומתחיל לשיר
שיר הלל לזמן האמיתי שבו אתה נושם
את הנשימות האמיתיות שהן מלאות הוד
והטל נוחת על הגוף המאושר שלך וממלא אותך חיים
לנשום את השמים לדרוך יחף על אדמה לחה לחייך
לרקוד באויר כאילו בלי משקל
להרגיש את המוזיקה בגוף מרחפת בחלל הנשימה
לשיר, לקפוץ מהמיטה בהתרגשות מיום מלא הפתעות
מסתם התרגשות כזאת
לשתות קפה ולהרגיש את הטעם
לחבק מישהי, לחבק משהו, לגעת ברוח
לראות את הצבע של הדברים
לשוחח עם מישהו סתם בלי לכאוב לא לכאוב
איפה זה לאן זה נעלם
חושך צלמוות איש חול מתפורר עם כל צעד
הלמות הרגל על האדמה מפוררות אותי
אני מתחבא מהעולם בתוך מיטה
גלגל העין בוהה דומם חשיכה ניראית
צל מן העבר חולף, אני נחנק
מה שווה עין עגולה מול השמש
את כל הכתבים שלי שרפתי בכיור
היד שאוחזת בעט מפחידה אותי
כמו התהום הגדולה שלתוכה נפל עולמי שהוא קטן וצר
כמו סמטה חשוכה
והעין רואה את כל המכוניות והמגבות שתלויות על חבל
נעות ברוח לוחשות לאבנים שלוחשות לצמחים
גבריאל מה קרה לך, נע כמו צל רואה את המראות ולא יכול להם
לדבר זה לשרוק את המילים מהריאות וזה מותיר אותי מותש
תיקון יגוני מנחה לפניך
כלב עם עין פצועה ננשך בקרב איתנים בלילה של תלמי אליהו
ואין למי להתפלל ואין ממי לבקש
כי הלילה שנפל על סדום חשוך מאוד
.והבוקר לא מאיר ולשמש אין צבע
כוס אוחתו כל המילים והמנגינות והדיבורים
רק לקפה יש טעם וסיגריות בוערות וגם זה בקושי בתוך הגיהנום הזה
אני מפוצץ בכדורים ולא רואה את הסוף של הדבר הארור הזה
מסתובב כמו בחלום גרוע במיוחד
ואין לי מילים בכלל לתאר את התחושה
הכל חמוץ וסמיך איך אפשר לתאר סבל נפשי כזה
הכל מת, מת
הכל שונה
אני זה לא אני
אטום ודביק
כוס אוחתו על הכל
"בפעם הראשונה הרגשתי שאני יכול להמשיך לחיות עם המחלה, עם עצמי", הוא מספר. "הרגשתי שאני מתחיל לצאת מהקבר העמוק והשחור שסלעים כבדים מעליו. לטיפול בנזעי חשמל הגעתי אחרי ששום דבר לא עזר. ניסיתי את כל סוגי הכדורים שיש. זה היה גיהנום יומיומי, שעה, שעה. הייתי מת מהלך. מה שהפחיד אותי היה הגסיסה שלי בעודי בחיים, לא המוות. לאחר הטיפול בחשמל יכולתי לראות טלוויזיה, לעשן סיגריה, לדבר עם מישהו בלי כאב. זה היה חדש, דבר נפלא".
ההתאוששות של בלחסן, בן 30, גרמה להתרגשות בתעשיית המוסיקה, שכבר נטתה להספיד את הכישרון מהדרום, הגיטריסט שביחד עם אביב גדג' התניע את המנועים של להקת אלג'יר, מהלהקות הצעירות המבטיחות ביותר שפעלו בעשור האחרון. את כל תהומות הנפש - הייסורים, היגון, ההתפוררות, האשפוזים במוסדות הסגורים, התקווה, התשוקה, המדבר, הלחנים מבית הכנסת הספרדי שהתרוצצו בראשו מוכה הכימיקלים - את כל אלה ניתב בלחסן לכתיבת שירים חסרי תקדים בכנותם ולאלבום בלתי נשכח בשם "בשדות", שיוצא לחנויות בימים אלו (בחברת התו השמיני). האלבום הוא תיעוד נדיר של נפש שסועה, של החיים מצדם השני.
הזעם והשאגה
אלג'יר נחתה על הרוק הישראלי משום מקום, כפשוטו. המבקרים כתבו שהרוק האתני בניחוח יהודי שלה זרע פורענות בסצינת רוק דלילה וחסרת השראה. אלבומה השני והאחרון מ-2004, "מנועים קדימה", נחשב לאחת היצירות הבולטות בדיסקוגרפיה העכשווית של הרוק המקומי, תערובת לא שגרתית של רוק מיוסר, דו"חות נפשיים מפורטים ושושנים אדומות שמפיצות ריח מתקתק של חידלון. גם הביוגרפיה הלא-שכיחה של גדג' ובלחסן תרמה ליצירת הילה אגדית שהיתה כה חסרה בנוף המקומי. ההופעות החיות של הלהקה הפכו לפולחן.
הם גדלו בתלמי אליהו, מושב שכוח-אל אי שם בפינה הצפונית של חולות חלוצה. "באלג'יר הרגשנו שאנחנו מגלים אחד את השני, תוך שתייה, תוך דיבורים", מספר בלחסן. "היתה לנו רגישות מוגזמת למציאות ואהבה גדולה למוסיקה. דיכאון קיומי לא קינן בנו אז, אבל היתה תחושה של זרות בתוך העולם, כלפי העולם. הרגשנו שאנחנו נבדלים, תחושה מעורבת של גאוותנות ונחיתות".
גדג' היה המנהיג. "אביב, שגדל בבית מוסיקלי שבו שמעו ז'ק ברל, השמיע לי כל מיני סוגי מוסיקה, אתניקס, מטליקה, נגיעות מזרחיות. הייתי מקליט בטירוף מהרדיו את התוכניות הרועשות, רוק כבד. אהבתי את הזעם, השאגה. הגברתי את הווליום, העיקר שיהיה רעש נורא, גולמי. לימדתי את עצמי לנגן בגיטרה קלאסית".
כנער גילה בלחסן מיהו ומהו הודות לאלג'יר. "בגיל ההתבגרות ליוותה אותי שתיקה שלווה. כשאביב הציע לי להצטרף ללהקה שלו, חל המפנה. מגיל 12 לא היינו בקשר, בגלל שאבא שלו אסר עלינו להיות ביחד אחרי שפרצנו למועדון סנוקר וגנבנו דברים. עכשיו, בגיל 16, שוב הייתי לידו. הנגינה שלנו היתה מאוד ראשונית, הרצון לומר משהו קדם ליכולת הטכנית. ניגנו על תופים מקרטון, גיטרות שבקושי עובדות ומגברים קטנים שנשרפו באמצע חזרה. היה שם המון זעם, כל אחד הגיע עם הכעס הפנימי שלו".
אחיו של גדג', שלום גד, הבסיסט של להקת פונץ', היה הראשון לזהות את הפוטנציאל. הוא הקליט להם קלטת שעברה מיד ליד, ואלג'יר החלה לנוע על קו תלמי אליהו-תל אביב והופיעה במועדונים. ערב אחד נתקל בהם חיים שמש, אז ראש המחלקה העברית בהד ארצי, ובלא היסוס החליט להחתימם על חוזה לשלושה תקליטים. האלבום הראשון, "נאמנות ותשוקה", יצא ב-1995, כשהיו בני פחות מ-20. אלבומם השני שוחרר רק כעבור תשע שנים, ב-2004, ולא בהד ארצי אלא בחברת התקליטים העצמאית של שאול מזרחי, מנהל מועדון הברבי בתל אביב.
כאילו כדי להוכיח שאלג'יר פועלת רק לפי הכללים שלה, הלהקה לא רק שהפכה את משבר התקליט השני על פיו - "מנועים קדימה", ולא אלבום הבכורה, הוא תקליטה הפורמטיווי - היא גם התפרקה חצי שנה אחרי שהתקליט יצא. המעריצים התקשו להאמין.
"התחלנו לעשות חזרות ראשוניות על חומרים חדשים", מתייחס בלחסן לראשונה לנסיבות שהביאו לפירוק ההרכב (גדג', המתגורר בתל אביב ועובד על תקליט סולו, שומר על שתיקה), "אבל היתה תחושה פנימית שכל אחד נמצא במקום אחר ואלג'יר לא יכולה להתקיים. אני ואביב משכנו לכיוונים אחרים, למרות שאנחנו מאוד מסונכרנים. אני משמיע לו חומרים וזה נשמע כאילו גנבתי לו, ולהיפך. המעריצים והלהקה לקחו את הפירוק בכאב. שאלו למה? ההתחברות של הקהל לאלג'יר הדהימה אותי. אומרים שמוסיקה זו דת והיתה בהופעות תחושה של טקס פולחן עתיק, השתלהבות יצרים. באיזשהו שלב נשחקנו. זה לא היה יכול להחזיק מעמד לאורך זמן, וטוב שכך. יום כיפור יש אחד בשנה, אי אפשר כל יום".
אפלה נוראה ונואשות
בלחסן נולד בתלמי אליהו למשפחה דתית, בת 11 אחים ואחיות. בן למאיר, חקלאי בעבר ועובד מרכול באופקים בהווה, ולמוניק, עקרת בית. "הנוכחות של אלוהים היתה בכל פינה. שמירת שבת מאוד נוקשה. היינו אוכלים וקוראים בשבת לאור נרות ושותים ממכל מים כי חברת חשמל ומקורות עובדים בשבת. בית הכנסת היה צמוד לבית שלי, ושם קרו הדברים: אזכרות, בר מצוות. הייתי פורץ את הארון וגונב משם אוכל ומטעמים שלא היו בבית. בבית לא היתה טלוויזיה. את הילדות ביליתי בשוטטות, פיסול גושי חול. הייתי מצייר המון, מעביר זמן בקריאת ספרים. כתבתי סיפורי הרפתקאות. גדלנו ארבעה בחדר, בלי מרחב, אז אתה נמלט מהבית. קורא עיתונים כמו 'מעריב לנוער' מתחת לשיחים. היה לי בן דוד שהיינו מבלים ביחד שעות של שתיקה".
היה לו עולם משלו.
"היה לי עולם מנותק לחלוטין מההתרחשות בבית, עולם מסוכן, נוגד את כל הערכים של הבית והמסורת. סודי, כמוס, על גבול החטא. הו, תחושת הכפירה הזאת - לעלות על טרקטור בשבת ולדהור במרחבים הפתוחים. ההורים אסרו עלי ללכת לבריכה של האזור כי היא היתה מעורבת. פעם אחת אני ואביב הגענו לשם בלילה שיכורים. זרקנו לתוך המים שולחנות, כיסאות, פחי אשפה. עישנו סמים, שתינו אלכוהול, הכל בהיחבא".
סקס?
"את המיניות שלי גיליתי פתאום, אף אחד לא דיבר אתי עליה. פיתחתי המון תסביכים בגיל הזה. פחדתי מנשים, פחדתי ממגע. רק בגיל 18 שכבתי עם אשה, זאת היתה זונה ששקלה 100 קילו. זה היה ריק, מגעיל. רק אחרי שנתיים התאוששתי מזה והיתה לי אהבה".
האדרנלין שצף אותו. "זו היתה תחושה עבריינית כזו. התמכרתי אליה. תחושה שאתה יכול לשבור, לגנוב, להיכנס לבתים של אחרים. זה נבע מרצון להשלים את החוסרים בעולם הדתי. רמת הריגוש היתה כל כך גבוהה שהיא בילבלה אותי. ואז בגיל 16 הכל התבטא בזעם פנימי ובכעס נגד העולם הרגיל והשפוי, העולם החילוני בלי הגבולות. החלטתי לנקום בו. פרצתי למזכירות, לחדר המורים. מבעד לסורגים, תוך שבירת חלונות".
כבר לא היה לך אלוהים?
"אני מגדיר את עצמי אתאיסט. זה דורש המון, מלחמה יומיומית. האדם המאמין מחזיק את עצמו בקיום המצוות, לאתאיסט אין במה להיאחז. להיות אתאיסט זה להיות בודד, וזה אכזרי. אפלה נוראה ונואשות. הכל הופך לאקראי, בלי משמעות. אין לך גורם חיצוני, אבא שמלטף, אז אתה נאחז באהבה, בחמלה, בטוב הלב של אנשים".
לצבא לא התגייס, ואז קיבל טלפון בהול מגדג'. "אביב אמר: 'יש לנו דירה בתל אביב'. זה היה חדר וחצי באלנבי, שבו גרו אתנו בהיחבא עובדים זרים ממצרים. עבדנו בשטיפת כלים, בניין, מטבח והרבה קיוסקים בשעות הלילה המטורפות. כל הטיפוסים הכי מוזרים בעיר היו מגיעים אלינו. איימו עלינו, רצו למכור לנו אופניים גנובים, הסתממו אתנו. היו לנו קשרים עם עובדים זרים, בחורות מטורפות ליוו אותנו".
נשמע רומנטי, אגדת רוק מושלמת.
"אבל היתה גם תחושה קשה, בדידות שהתעצמה יותר ויותר. פחד עצום מהייאוש שתקף אותנו בעיר. הרגשנו שלאף אחד לא אכפת מאתנו. כתבנו מאות שירים, אבל אף אחד לא רצה להפיק לנו תקליט.
עם הזמן המצב הנפשי שלנו התערער. תחושה של חולי גדול מאוד בעולם לא שפוי.
אני ואביב השפענו אחד על השני באופן מדהים, ובאופן מוזר התמוטטנו באותה תקופה. היתה לנו אפילו חברה משותפת ובשלב מסוים החיים שלנו התערבבו לחלוטין".
גדג' החליט להתאשפז באברבנאל בעקבות ניסיונות התאבדות ולאחר שחברתו (לשעבר) נאנסה באילת. בתקופה זו גם מת אביו (אמו נפטרה כמה שנים לפני כן מסרטן).
"הייתי במצב של הסוף של הסוף", סיפר ב-2004 לקובי בן-שמחון במוסף זה.
"לילה אחד, אחרי כמה לילות שלא ישנתי, התחלתי לצעוד לכיוון נתיבי איילון. קפצתי מהגשר לכביש, והנהג שכמעט נדרס כל כך נבהל שהוא לקח אותי באותו לילה עד המושב. אחרי זה התאשפזתי".
בלחסן הגיע בעקבותיו. "לקחתי מונית באמצע הלילה ונסעתי לאברבנאל. היתה לי התמוטטות נפשית ובעקבותיה דיכאון טהור. התלות וההישענות שלי על אביב היו עצומות, כאיש סוד, כחבר הכי קרוב. הייתי במחלקה 5ב' והוא במיון. שוטטנו לנו במרחב בית החולים, בין העצים ושאלתי אותו: 'אתה מאמין שהגענו לפה?' אביב עזב את בית החולים ואני נשארתי עוד. כעסתי עליו שהוא השאיר אותי שם. כשחזרתי הביתה הסתכלנו אחד על השני. פחד כזה, איך עשינו דבר כזה אחד לשני".
שלום גד: "אני האחרון שיכול להעיד, אבל לדעתי זה לא היה קשור לילדות במושב. זה קשור לדור שלהם. בתקופתי כשהיינו בדיכאון טיפסנו על קירות, הדור הזה נכנס לדיכאון ומקבל כדורים. גבריאל הוא גבריאל, והוא אדם חולה. אלג'יר גם ניסתה לעשות עבודה קיצונית וטעונה. היה להם איזושהי נאמנות להרפתקה. אלג'יר היא להקה של תשוקה, וחיה אותה. אביב התעקש לעשות את התקליט הנכון ולא רצה להתפשר. הם רצו לנגוע בגרעין של החיים וסירבו לקחת ביטחונות. עניין אותם הרחבת הגבולות".
בלחסן המשיך לצלול למעמקים. הוא אישפז את עצמו מספר פעמים.
במקביל עמל על שני תקליטי סולו, "רכבות" (1999) ו"השנים היפות של גבריאל" (2001). "היה לו רצון לעשות משהו בלי שכתוב", מספר גד, שהפיק את שני האלבומים. "הוא הגיע לאולפן עם מחברת, ניגן והקליט. אלו היו תקליטי יומן. אלג'יר היו הרבה יותר משכתבים. התפיסה של גבריאל היתה של האמן המדבר על החיים שלו, אביב רצה לעשות אמנות. גבריאל לא גדל להיות כוכב רוק, הוא בכלל לא מושפע ממוסיקה. הוא קורא הרבה יותר משהוא שומע מוסיקה. לכן הוא מחובר לאיכויות קדמוניות".
חמסין בנשמה
על פרק ידו מקועקעת הכתובת מקהלת "כי הכל הבל הבלים", ועל גבו חרוט הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי" (תהלים כ"ג) ומוטבע הסמל "נרקומנים אלמונים". הצבעים עדיין בוהקים, עדות מהמאניה שהיכתה בו ללא התראה ב-2003.
"המאניה הראשונה היתה הכי חזקה, טראומטית", הוא משחזר. "לא הכרתי את העולם הזה. מסתורי, מוטרף. איבדתי כל קשר למציאות. זה עולם של הזיות, בלבול עצום לצד תחושת עליונות. רגישות עצומה. כל האיזון העדין הוסר. השתוללות כימיקלים בלי ברקסים. הרגשתי קרוב לאלוהים. ניהלתי עמו שיחות. הייתי בטוח שהוא מוסר לי מסרים מוצפנים דרך מודעות ברחוב, תוכניות בטלוויזיה.
"באותה תקופה", הוא ממשיך, "שהיתי במקלט של קבוצת נרקומנים אנונימיים. הייתי משוכנע שאני נרקומן וצריך להיגמל. ברגע שהפסקתי עם כל הכדורים בבת אחת, יצאה הקטסטרופה של המאניה: שיחות עם טיפוסים, אהבה וחמלה על העולם, לצד כאוס ופראנויות שרוצות לתקוף אותי. התרוממות רוח אדירה לצד תחושה של ילד קטן שזקוק לחום, אהבה, תמיכה, חיבוק. הזיתי שאחי נרצח בדירה ורצתי לשם כמו מטורף. היתה לי התלבטות לילה אחד על חוף ביפו: האם אני ישו או שמשון הגיבור. קיבלתי מסרים דרך נייר שהיה קבור בים. היתה לי הירושימה בראש".
לא אישפזת את עצמך?
"בגלל שהמאניה לא טופלה, היא החמירה. טיילתי בעיר ופתאום קרא לי צעיר להשלים מניין. הוא נתן לי טלית, התעטפתי בה והייתי אחוז התרגשות. לא הפסקתי לבכות עד שנרגעתי. הוא ביקש שאשאר, התארגנה קבוצת לימוד בגמרא, והרגשתי שאני מוצא פירושים שונים שלא נכתבו. הבחור התלהב ממני, לקח אותי לבית שלו וביקש שאברך את הבת שלו. שמתי את היד שלי עליה והיתה לי תחושה משיחית. המהירות שאתה נע מקוטב לקוטב היא אדירה. שרפתי את הבגדים הישנים שלי, זרקתי לזבל את כל הכתבים והספרים ואחרי רגע הצטערתי. לפעמים אתה שואל: זה קרה לי?"
בתקופה זו אלג'יר נכנסה לאולפן ההקלטות, כששירי "מנועים קדימה" מוכנים כסקיצות. "החלטתי לנתק קשרים עם האחרים כי הם תועים ותוהים. אביב ניסה לשכנע אותי ולבסוף הגעתי להקלטות. ניגנתי שם כל כך גרוע. הייתי צריך להיות בבית חולים מאושפז. בהדרגה התמוטטתי, כלו הכוחות. חזרתי לקחת כדורים. ביקרתי שוב אצל הפסיכיאטר שראיתי בו בטעות את האויב הכי גדול שלי. כתבתי אז יומנים. קשה לי לקרוא אותם. יש בהם תמימות גדולה ובלבול עצום. אני רוצה למצוא את הבנאדם שכתב את המחברות, לחבק אותו ולעזור לו".
מישהו הבין באיזה מצב אתה נמצא?
"האדם היחיד שהבין שמשהו לא בסדר היה אחי הצעיר. ההורים שלי ביקשו שאחזור למושב.
הייתי מעורער לחלוטין, שרידים של אי שפיות חילחלו בי.
במשך חודש הסתובבתי וניסיתי להבין לאן נעלם העולם שהייתי בתוכו. המאניה פסקה ואני שקעתי בהדרגה לתוך דיכאון וייאוש נוראים כל כך שנמשכו כשנה וחצי.
כל שבוע הייתי נוסע לפסיכיאטרים. הם היו מחליפים כדור כזה בכדור אחר. היו לי כדורים בכל הצבעים. נוגדי דיכאון, אנטי פסיכוטיים. כדור אחד גורם שלא יהיה לך זקפה, כלום, לא מרגיש אותו, אז אתה מבקש כדור אחר. כדור אחד גרם לי לאבד את ההכרה. נהייתי כחול, נהייתי צהוב. ניסיתי את כל התרופות האפשריות. עד אז הפסיכיאטריה היתה קרש ההצלה שלי. אני זוכר את הרגע שלקחתי את הכדור הראשון שלי ואיך הוא נדלק אצלי בראש, כמו אקסטזי. קיבלתי כדורי הרגעה, תענוג, טירמיסו של תרדמת. ואז פתאום שום דבר לא עוזר. כדי לצאת מהמצב אתה מוכן גם לאכול זבל עופות".
את ימי התופת החליט להעביר בבית הוריו. "בהיתי בטלוויזיה בסדרות הכי מטומטמות. חוץ מהמשפחה שלי לא רציתי אף אחד סביבי. רציתי את המקום הכי נקי. משפחה, אהבה ללא תנאים. לא היה לי כוח לאף אחד. אתה נהיה הכי כן. אין לך מה לאבד, איך לך מה להסתיר. יושב כמו בול עץ ולא אכפת לך שהבן אדם יבוא, ילך, ייעלב. כלום לא מושך אותך. חמסין בנשמה. בשפל הגדול אתה לא עושה שום דבר, רק להשתרע על המיטה ולחכות למוות".
שיתפת מישהו במצבך, בהרגשות שלך?
"התחושה הכי קשה שמלווה אותך זה חוסר היכולת להסביר. עם כל הניסיון לכתוב, לשיר, לספר במלים, אתה מרגיש שזה עקר. לפעמים אני אומר לעצמי: גבריאל, פשוט תשאג. השאגה היא המקום שהמלים נגמרות. בחיים מתרגשים עליך כל מיני אסונות קטנים וגדולים, ופתאום הבום הגדול, האמיתי, ושם לפתע יש שתיקה. הלם".
"כוס אוחתו כל המלים והמנגינות והדיבורים", הוא כתב בשיר "עץ אגוז" באלבום. "רק לקפה יש טעם וסיגריות בוערות וגם זה בקושי בתוך הגיהנום הזה. אני מפוצץ בכדורים ולא רואה את הסוף של הדבר הארור הזה, מסתובב כמו בחלום גרוע במיוחד ואין לי מלים בכלל לתאר את התחושה. הכל חמוץ וסמיך ואיך אפשר לתאר סבל נפשי כזה הכל מת, מת, הכל שונה, אני לא אני, אטום ודביק, כוס אוחתו על הכל".
אחת הפעולות הבודדות שהצליח לעשות בתקופה הקשה היתה שרבוט של שורות ביומן. "את 'עץ אגוז' כתבתי במושב. ישבתי על המדרגות, היתה לי מחברת וכתבתי תוך הגיהנום. זה השיר הכי חשוב בתקליט. תיעוד של מה שהרגשתי בחושך, מול הסברסים. לא שיכתבתי אותו. בתקופה ההיא זה היה כמעט בלתי אפשרי לכתוב. זה מקום שאין בו טיפת השראה. רק ניסיון לתעד עם מעט המלים שנותרו באוצר המלים שלך".
הכתיבה לא היתה פורקן?
"אין שום הקלה בכתיבה. זה כמו לחרוט את המלים על הדף, לצייר ציור קיר עם הדם שלך.
כשאתה עמוק בחרא אתה מחפש רק איך לצאת ממנו. לא לכתוב, לא לצייר. כלום. אני רציתי למות כל יום. היו לי תוכניות מוגדרות. איפה הרובה של אבא שלי, איפה זה יקרה. המחשבות על מוות היו הדבר היחיד שהכניס אותי לסוג רגיעה. אתה רוצה להפסיק את המוות שלך בחיים".
שנה וחצי נמשך הדיכאון הקליני.
"אתה נוסע לבאר שבע, אוכל פריקסה יבש בתחנה המרכזית ומרגיש פריקסה רקוב בפנים", הוא מתאר את שגרת הדיכאון. "ואז השיחה עם הפסיכיאטרית, שהיתה אדם עם לב ענק, וכל הפרסומות של חברות הכדורים. יונק דבש, פרחים, עצים, מפתח סול. ואתה בכלל זולג לתוך הכיסא. באיזשהו שלב הפסקתי להאמין. כלום לא הזיז לגוף שלי. ניסיון לדחוף טרקטור בפינצטה. הפנו אותי למנהל המחלקה והתחילו דיבורים על טיפול בחשמל. אמרתי: אני מוכן לכל דבר אם זה יעזור. היתה ועדה של כמה פסיכיאטרים והם סיפרו לי שתהיה פגיעה בזיכרון בטווח הקצר".
סוף סוף משהו רציני
הפתרון שבחרו הרופאים היה המוצא האחרון. בניגוד לדימוי המאיים שיצא לטיפול במכות חשמל למוח, משתמשים בו היום מרכזי בריאות לנפש מהמתקדמים בעולם. אחוזי הצלחתו גבוהים - 80% ממקרי הדיכאון מחלימים בעקבות הטיפול, אם כי אצל חולים שעברו טיפול תרופתי היעילות יורדת ל-60%.
המדע לא ממש הצליח לפצח את סוד ההצלחה, פרט לידיעה שמכת החשמל מביאה לסימפטומים אפילפטיים ואלה גורמים בתורם להרגעת מצבים פסיכוטיים. היום, להבדיל מהעבר, אין זכר למראות אימים של הראש הרועד בכאב והעיניים היוצאות מחוריהן. התהליך קצר, כרבע שעה, ונעשה תחת הרדמה; החשמל מועבר למשך של שנייה עד ארבע שניות בלבד, ותגובת המוח נמשכת 20-90 שניות.
אתה זוכר משהו מהטיפול?
"יום לפני הטיפול יש צום ומקלחת לפני השינה. לי היתה התעקשות אחת: אני חייב לעשן בבוקר. הטיפולים הם יום כן ויום לא, כמו שאני מתאמן בחדר הכושר במושב, בסדרה של 12 טיפולים. אני זוכר את החלוק, הכפכפים. אתה מחכה בחוץ רועד, יש פחד ממה שמצפה לך. מצד אחד נכנסים אנשים מעולפים על אלונקות, ומצד שני יוצאים אנשים סהרוריים שלא מבינים מה קרה להם. ואז אתה אומר: אוי ואבוי, לאן הגעתי. זאת היתה צעדת מוות, רעדתי, אבל חשבתי מה כבר יש לי להפסיד. אמא שלי היתה מגיעה לפני שנכנסתי לחדר. כולם עובדים במהירות. הרופאה מורחת לך הראש חומר, מדביקה דברים לפנים ואז המרדים אומר לך לילה טוב ואתה תוך רגע נזרק לאחור".
הגוף מתמרד?
"היו שלבים שאמרתי שאנסה לא להירדם, להשאיר בכוח את העיניים ולראות מה קורה. ואז בום, הרגע הזה לפני שהעיניים נעצמות הכי מפחיד. כשאתה מתעורר אין לך מושג איפה אתה. זקנים מוטלים על המיטות. אתה רואה את אמא וצועק: 'אמא, מה שלומך?' אתה לא זוכר שהיא ליוותה אותך כל היום. אני רק זוכר את ריח האלכוהול על המצח. אחרי זה אתה מסתובב עם כאבי ראש. מרגיש שעשו לך עבודה כירורגית במוח, סוף סוף משהו רציני".
לאחר ההארה שבאה בעקבות הטיפול התשיעי ותהליך ההתאוששות שנמשך כחצי שנה, החליט בלחסן לעזוב את המושב ולחזור לתל אביב.
בכרך פגש את אהבת חייו ועבר להתגורר עמה, אבל כמה חודשים לאחר המעבר שוב פגש את האקסית המיתולוגית. "הייתי כל כך מאושר, יושב, כותב ומסומם. יום אחד הסנפתי קוק, ובלילה המאניה התחילה שוב לפרוץ. זה מדהים איך שכחתי את המאניה הראשונה. הפעם היא היתה בעוצמה נמוכה ונמשכה כחודש. במשך שבועיים הרגשתי שאני מקובל גדול. הספקתי להופיע עם כיפה וציצית בירושלים ואנשים חשבו שהתחפשתי. ופתאום לחזור בשאלה לקח לי חמש דקות".
המאניה, להבדיל מהדיכאון הקליני, הפרתה את היצירה. "עלו לי רעיונות לתקליטים כפולים, משולשים. חשבתי להביא זמר גרמני שישיר קטע מיונה הנביא בגרמנית. אפילו קניתי בהמון כסף כרך בגרמנית של כל הנביאים. במצב כזה אין פחד, הכל אפשרי. הדמיון עובד שעות נוספות, אנרגיות בלתי נגמרות. הבלמים לא עובדים. אתה טס במהירות 200 קמ"ש וחושב שאתה בניוטרל. אתה ממריא וממריא, נתקף בחרדה עצומה, לא יכול לשלוט במחשבות שלך".
"המאניה הראשונה היתה הכי חזקה, טראומטית"
הוא סיפר בראיון מ-2010. "לא הכרתי את העולם הזה. מסתורי, מוטרף. איבדתי כל קשר למציאות. זה עולם של הזיות, בלבול עצום לצד תחושת עליונות. רגישות עצומה. כל האיזון העדין הוסר. השתוללות כימיקלים בלי ברקסים. התרוממות רוח אדירה לצד תחושה של ילד קטן שזקוק לחום, אהבה, תמיכה, חיבוק. הזיתי שאחי נרצח בדירה ורצתי לשם כמו מטורף. היתה לי התלבטות לילה אחד על חוף ביפו: האם אני ישו או שמשון הגיבור. קיבלתי מסרים דרך נייר שהיה קבור בים. היתה לי הירושימה בראש. בגלל שהמאניה לא טופלה, היא החמירה. המהירות שאתה נע מקוטב לקוטב היא אדירה. שרפתי את הבגדים הישנים שלי, זרקתי לזבל את כל הכתבים והספרים ואחרי רגע הצטערתי. לפעמים אתה שואל: זה קרה לי?"
איך החברה שלך הגיבה?
"היא היתה מרגיעה אותי. היינו יושבים בלילה והייתי מנסה לפרש לה כל מיני חזיונות של יחזקאל וירמיהו. הייתי ממריא. היא היתה אומרת, 'תנוח, תנוח', ואז הייתי קולט שאני לא בסדר והחרדות היו מגיעות. זה היה כמו להמריא ולצנוח בלי מצנח. הגעתי לגבהים שאתה נשרף מהשמש. הגוף שלך לא מכיל, הוא קורס. במצבים כאלו מתחבאים במיטה. מסתגרים. סוגרים חלונות ווילונות. פחדים עצומים ששמרת מילדות צפים".
החברה היתה למשענת שלא היתה לו במאניה הראשונה.
"האהבה העצומה כלפיה רק התעצמה והתעצמה. פעם היא יצאה מהמקלחת ובגלל העוצמה והיופי והאהבה שלי כלפיה לא הייתי מסוגל להסתכל עליה, רק יצאה לי צעקה. מעולם לא אהבתי כך בחורה ולא יהיה אדם שיאהב אותה כמוני".
פחד קהל
שובו של יוצא אלג'יר מלב האופל לבמה, ביום רביעי לפני שבועיים, משך כמה מאות צופים נרגשים לברבי בדרום תל אביב. לקראת ההופעה החזיק בלחסן בקבוק וודקה אבסולוט וגמע אותו. "לוקח לי זמן להיכנס להופעה", הוא הסביר והתחיל לקרוא מהדף:
"דקת דומייה לזונות, לחרא, ליצירות המופת, לנשים המתוחכמות..."
אז התחילו הצלילים והקהל נעלם. בלחסן דיבר עם אלוהים, ובהמשך אף שר פרקי פיוט וחזנות. לפעמים השתחרר לו צחוק פרוע רסן וגם נאום קטן לאומה, וידוי על מכות החשמל, הכדורים והאהבה, שפרחה לה.
הצלילות וההומור השחור הרתיעו מעט מהצופים. לא בכל לילה מקבלים במועדון רוק מנה כזאת של אמת. בהדרן נשכב בלחסן על הבמה והגיטרה פירפרה בין ידיו או להיפך. הקהל היה מהופנט, יללת מיתרים ניסרה את הלב. במקרה או לא התחיל אחד הרמקולים להעלות עשן.
"יש את גבריאל על הבמה ויש את גבריאל בחיים", הוא תיאר אחר כך באותה חדות האופיינית לו בימים אלה.
"אני מכין את עצמי לקראת הופעה, נכנס, מדמיין אותי על הבמה. ככל שמתקרב מועד ההופעה אני טעון. יש משהו בבעירה שנובע מהפחד לחשוף את עצמך מול קהל שיחפש את החור בגרב שלך. הפחד לחשוף אותי לאנושות. פחד שיאהבו אותי יותר מדי, שיאהבו אותי פחות. הפחד מתורגם לזעקה. הזעקה לא נובעת מכאב גדול, זה כמו שכלב נוהם עליך ואז אתה שואג לעברו בחזרה כדי להפחיד אותו. זו מלחמה, זו התגוננות".
זו רק החשיפה שמפחידה, או גם האנשים עצמם?
"אני אוהב לשמוע בני אדם. לא רוצה להרגיש לבד.
לכן אני מחובר לצ'רלס בוקובסקי שחשף על הנייר הכל, בלי לחמול על אף אחד ובמיוחד לא על עצמו. בשירים שלי אני מדבר עם עצמי ומכניס את הקהל לדו-שיח שקיים בראש שלי".
בינתיים אני פה
בתלמי אליהו הוא יושב על מזרן ישן וסדין דהוי בצבע חרדל.
על המיטה ספר שירים של ריימונד קארבר וספרים של בוקובסקי.
המזרן מחורר, עדות לסיגריות בוערות ששכח לכבות כשעיניו נעצמו. מאוורר תעשייתי גדול מכה בפניו. על האסלה בשירותים מראה תלושה של מכונית. דרך חלון ביתו, יחידת דיור בת שני חדרים שהתקין עם אחיו, נראית אמו פוסעת בגינה השוממת של המשפחה. את רוב חייו העביר בבית הזה, מעולם לא היה בחו"ל. הוא עדיין נמצא במשטר תרופתי ופרט למוסיקה אין לו מקור הכנסה אחר.
בחוץ לוהט. איש אינו פוסע בשבילי המושב. כלבים קצוצי פרווה שוכבים חסרי תנועה על מרפסות הבתים. מכונית רנו 4 ישנה עומדת באחת החצרות. מלכודות זבובים, שעליהן קנקלים ישנים, פזורות בכל פינה. צמחי פרא גדלים בחממות, יריעות הפלסטיק קרועות. בעבר התפרנסו מחקלאות, היום עוסקים בני המשפחה בעבודות זמניות. בבית הכנסת מתקיים שיעור. בשנים האחרונות חזרו בתשובה משפחות מסורתיות רבות. בקצה המושב עומדת טירה בודדת, מוקפת בחומה גבוהה, המסתירה, לפי השמועות, בריכה.
בלחסן חזר למושב לפני כחצי שנה, לאחר שנפרד מחברתו. הוא הוסיף שרבוט קטן לקעקוע ברגלו ושמה של החברה, "צוף", הוחלף ל"סוף". "גרנו ביחד ברמת גן, היתה לנו מכונת כביסה, ואז משהו התפוגג אצלה, וזה הפך לבלתי נסבל, קר, נוקשה, זר. היא רצתה לגור לבד ומיאנתי לקבל את זה. נפרדנו, ניסיתי למצוא דירה בתל אביב, נשברתי וחזרתי למושב. בינתיים אני פה. מרים משקולות, קורא וגם לא עושה כלום".
פחדת לחזור?
"זה היה פחד מוות.
אמרתי: שיט, גבריאל, זה אותו הריח מאז של הפרחים שנפתחים בלילה. ריחות מעוררים אותי. ריח הוודקה מזכיר לי את חומר החיטוי בבתי החולים במכות חשמל. המושב הוא בשבילי המקום שמגיעים אליו להחלים. אני נגמרתי וכאן טיפלו בי. היום אני לא מפחד מהמוות, לפעמים אני מצפה לו בכיליון עיניים. אותי מפחיד לחזור למקומות הדיכאון. רשמתי בגדול על הקיר: היכונו לביאת המאניה. למדתי כבר לזהות את הסימנים המוקדמים. כל דיבור על אלוהים יכול להיות מהסימנים הראשונים של המאניה. השבוע באתי לבית של ההורים ואמרתי: 'אמא, אמא, משיח הגיע. הוא יושב אצלי בסלון ורוצה סיגריה'. היא צעקה: 'מה? גבריאל!' ואני צחקתי".
התחסנת?
"היום אני פחות ופחות מאמין בטיפול תרופתי. ההיכרות עם עצמך, ההתחסנות, זה הדבר האמיתי. עם הטיפול אני מאוזן כימיקלית, אבל יש לזה מחיר. קהות חושים. מעט חוסר איזון זה לא רע, אני לא אוהב שהקו במוניטור ישר. הרבה אנשים אומרים שהקבלה הזאת היא התבגרות, ואני אומר, אללה יוסתור".*
______________________________
גבריאל בלחסן היה יוצר מוערך, ובשנת 2010 אף זכה בפרס אקו"ם לעידוד היצירה. שנה אחר כך זכה הסרט "גם כשעיני פקוחות", שנעשה עליו ועל התמודדותו עם מחלתו, בפרס ראשון בפסטיבל “דוקאביב”, וב-2011 הוא הוציא את אלבומו האחרון, הנושא את אותו השם.
בלחסן נחשף בראשונה בפעילותו עם להקת "אלג'יר", שבה היה חבר לצד המוסיקאים אביב גדג' ושלום גד, כולם ילידי היישוב תלמי אליהו. ב-1999 הוציא את אלבומו הראשון, "רכבות", שעסק רובו ככולו באשפוזו הפסיכיאטרי. ב-2002 הוציא את האלבום "השנים היפות של גבריאל" וב-2006 את "בשדות". בשנת 2010 יצא אלבום נוסף, "עתיד".
"יש תחושה שמתקדמים ויש המון מודעות למחלה, אבל זו עדיין תפישה של ניאנדרטלים. אנשים תורמים לבתי חולים רגילים אבל בתי חולים של פגועי נפש זה לא סקסי. באברבנאל הכל שבור, מרוסק. נראה שלאנשים לא נעים להתעסק בזה. כנראה הם מפחדים".
בהמשך הוסיף: "אני לא יודע אם אגיע לגיל זיקנה, אבל באיזשהו שלב אני אוכל להגיד לעצמי, גבריאל, לא שיקרת. דיברת. אמרת. חשפת".
___________________________
גבריאל בלחסן - וידויים של מוח מסוכן
הרוק הישראלי כבר ייצר כמה סיפורים אנושיים חזקים, אבל שום סיפור לא דומה לזה של גבריאל בלחסן, גיטריסט להקת אלג'יר, שהתמוטט נפשית בדיוק על סף ההצלחה, עבר סדרה של אשפוזים פסיכיאטריים וטיפולים בחשמל ומתעד את המשבר במוסיקה בלתי נשכחת
מאת אלון הדר | "הארץ" | 30.8.2006
לפני כשנתיים עלה גבריאל בלחסן על קטנוע ועשה סיבוב במושב מגוריו, תלמי אליהו, במטרה לשרוף עוד כמה רגעים במדבר הקטן שבו התרסקה נפשו.
כמה ימים לפני כן חזר מהטיפול התשיעי בנזעי חשמל, במחלקה הפסיכיאטרית בבי"ח סורוקה, עוד תחנה בטיפול הארוך, המייסר, שנועד לטלטל לו את המוח.
"Deep TMS":
מילים ולחן: גבריאל בלחסן
42 סדרות של פולסים חשמליים למוח.
20 פעם. חמישה ימים בשבוע. הערב הוא מפלצת.
אוטובוסים עירוניים. אוטובוסים בינעירוניים. ד"ר ערן. ד"ר כרמון. ד"ר חיליק.
פרופסור גרינהאוס. ד"ר אובלר. ד"ר צודיקר. TMS. ECT. במבה. חצי במבה.
סיגריות וינסטון. השערים נסגרים.
8 בערב לאן אתה בחור? שואל הבודק העייף. למיון הנני.
למיון מיון ובדיקה. בדיקה וסריקה. סריקה והרכבה. הרכבה ופירוק. פירוק ותשאול.
דמעה וכבוד. סערה וחושך. ילד בן ארבע. תוהה.
עומד נשען קורס על תמרור עצור מחכה לו לאוטובוס שיגיע מבוהל. מבועת.
היציאה מהמחלקה לעולם הרוחש בחוץ כל כך מפחידה.
בני כמה אתם אנשים יקרים? בני כמה אתם חולפים שכמותכם?
אני פה כבר 400 שנה שרוף מגרד את העמוד לאורכו.
מקלף את הצבע הטרי בזעם בחימה בזוהמה הגוף חלש כל כך חלש.
ילד בן כמה אתה? ילד ילד המוח שלך התקלקל ואף אחד לא הכין אותך לזה.
והילד הזה רוצה לרצוח עכשיו את כל מה שחי ומחייך מסביבו.
הם אוכלים חתיכות עוף טבועות בסירופ סויה. הם בולעים פירה בפה גדול.
אני יושב שם על כיסא בסנטר והכיסא דוקר הרגל קופצת בלי שליטה
השולחן מתנדנד אתם מתרחקים ממני מתרחקים רק דמויות והמולה סחרחרה.
אני מטושטש עוד מעט אחזור לבית החולים. צבעים בלי צבע. דמויות בלי עיניים.
אני נוזל שם נוזל ונוזל. שורף כואב אלוהים רחמים רחמים.
הם אוהבים את התקליט שלי הם אומרים שהוא חזק. שהוא עצוב.
שהוא נוגע פוגע רוגע משגע מתפקע. אבל אני פה. פה וזה מכאיב לי עוד יותר.
העיניים הכי יפות בעולם לא יכולות לחדור את המעטה הסמיך שנשפך עליי.
זה חיים זה? זה חרא מזוקק. אורגינל ישר מהתחת של השטן.
המוזיקה אילמת המילים אילמות.
מזרון דק לפצוע שלא זב ממנו טיפת דם ולו אחת קטנה. ששערות ראשו קצוצות במידה.
שידיו מחוטבות שרירים משורגים שרגליו שעירות במידה
שביטנו שטוחה מאין ספור כפיפות בטן
ששפמו דק ומשורטט דבר לא יסגיר את המוח החולה.
את הביולוגיה והביוכימיה והגנטיקה.
שנסדקה סדק דק לאורכם של השנים והבקרים והילקוטים והגיטרות. הדשא הלח.
נסדק הסדק שהפך לשבר והתנפץ בקול ביקוע וקרסה נשמתו וחושמלה ומוגנטה.
והושקתה מליון כדורים ולוטפה ונסתרה תחת השמש וזחלה אט אט החוצה.
ופקחה עין קטנה וזהירה והתרוממה על רגליה ועלתה בסערה השמימה
במרכבתו של אליהו הנביא. ובשיר קטן על הרמח"ל וניבאה נבואת שווא
וחזתה חזיונות אוויליים אבוקות של אש והילת חפצים דוממים
מוקפים זוהר מסתורי.
והעין מחייכת היא מסופקת עד להתפקע.
ידו של אלוהים אוחזת בי.
ואחרי זה הכעס הזעם הזה. והחרדה והרעידות והכל שקר כזבים ורמאויות של תעלול יקומי ושקרי.
ועכשיו אני פה יושב באוטובוס שתקוע בפקק.
קיבלתי חופשה ראשונה מהבית חולים לסוף שבוע רק עכשיו הצלחתי לכתוב כמה מילים את כל זה בעצם.
בבוקר עברתי את הטיפול השביעי שלי בקסדה המגנטית הזאת בתוך מחקר ניסויי בשלוותה.
עכשיו אני בסדר. מרוכז יותר שלו יותר מצפה יותר. בערב תגיע הזוהמה.
אני מצפה לה חסר כוחות. הכנתי תחמושת לשעות קרב שכאלה
ערימת קלונקסים לבנים שקניתי אצל נרקומן בתחנה המרכזית הישנה.
25 שקל לטיובה לקח הבן זונה אצל הרופא אני מקבל קופסא שלמה של שלושים לבנים בהרבה פחות אבל הם לא נותנים לי.
אסור בגלל המחקר והטיפול. אני שם זין על זה.
שיוציאו אותי מהגיהנום הארור הזה ואם לא הם אז סמים חזקים לרגעים חזקים עד יעבור זעם.
אני בדרך למושב עכשיו. אני אנצל כל רגע ורגע של הקלה בשביל להינות מהנוף החולף.
מהבלונדינית החמודה שיושב קרוב אלי. מהמזגן ומהחמלה ששוטפת לי את הגוף.
נוצות של חסד
נוצות של חסד
נוצות של חסד
נוצות של חסד
חסד...
סדום
מילים ולחן: גבריאל בלחסן
ובכלל מי אני
בן תערובת חסר גזע
לא מאמין אפילו לעיני
שנשארות פקוחות ולא רואות דבר
ובכלל מי אני
בן כלאיים שפל רוח
לא מאמין אפילו לרגליי
הצולעות על שלפוחיות
של מים רותחים
של בשר מתכלה
של אובדן דרך תמידי
שמחזיק בי
ששונא אותי
הפרצוף הזה שאתם רואים
הוא לא שלי
השרירים האלה שאתם רואים
הם רק אוויר לא יותר
מדדה מדלת לדלת
אין פתחון פה לעבריינים
גופי מתפורר מכל כך הרבה סמים
מכל כך הרבה כדורים
מכל כך הרבה שעות אבודות
בתוך יקום מבעבע מתבוסס
מדלת לדלת לדלת עירום ועריה
בין ערביים
הלילה יורד
צלליות חולפות על השביל
מתרוצץ מפחד עתיק
שמכה בי ששונא אותי
אני עומד מולו קטן
כל כך קטן וזה לא יאומן
מעיר חטאים אני בורח
דבק בי כבר הפשע
מה רצונך מה עשיתי
לאיזה פשע לא התמכרתי
לול של תינוק עולה באש
והוא מחייך לו ובוער
יש לו כמה זיפים
ושפם ועין אחת זדונית
שינועו הלוחות
ויעלה לו הים
ויוצף העולם
במים מלוחים
וניקבר חיים
זה מה שמגיע לנו
נבלות אדם
כהים כהים
אדישים פוחזים
שקרנים מעלי אובות
והמים... המים... המים... הקדושים
מתוך "גשר בגובה רב"
מילים ולחן: גבריאל בלחסן
בוקר בלי חמצן
בוקר של אדם מעושן
אני יושב וחושב על פרפנאן
האם אפשר לחיות שוב בלי
בלי פרפורים של פחד
בלי חלומות פרועים
כימיקלים פרומים
הזיות שווא
קללת המשיח הצלוב
האם אפשר אחרת
האם אוכל אי פעם
עם כל החריקות והשאגות
הדגים השרופים
אכילת הפגרים
הכלבים המעופפים
השמש שמזוהמת
קופי מדבר פראיים
אני תלוי על חבל בגובה רב
בין ההרים והגאיות
והגשר עשוי פעמונים
יהלומים וזהב מבריק
ובצד אחד שמש מסנוור
ובצד השני חושך צלמוות
ירח ערפל
וכוכבים עתיקים
ולפני עומד שרף ולא אדם
ומה שנשרף שם רחוק
בין הגבעות המטושטשות
אלה הזיכרונות שלי
אלה הילדים שלי
אלה התפילות שלי...
"גם כשעיניי פקוחות" מילים ולחן: גבריאל בלחסן
גם כשעיני פקוחות אינני רואה דבר
גם כשעיני פקוחות אינני רואה דבר
ואני זה שראיתי מרומם גבוה שמעתי
ואני זה שאחזקתי בה כל עוד
חלקיקי אוויר מתפוגגים וצפים דק מעלינו
גם כשרגלי עומדות יש בור שנפער מתחתי
גם כשרגלי עומדות יש בור שנפער מתחתי
ואני זה שהתלקחתי
ואני זה ששאגתי
ואני זה שרדפתי סימנים
חלקיקי ערפל באים עלינו לכסותנו בחושך
שום דבר לא ממלא אותי
אולי אלוהים אולי אישה אולי סמים
האם אחזיק מעמד עוד שבוע עוד שנה
רק כשעיני סגורות עולם נגלה לפני
רק כשעיני סגורות עולם נגלה לפני
והוא לא ורוד ואין בו פיות
והמלאכים שרו חסרי שיניים
אבל מלא ברעיונות
שיש בהם מן האמת הצלולה
שום דבר לא ממלא אותי
אולי בשר אולי שדיים כבדים
אולי שינה נצחית ודי...ודי
אדמה חרבה
מילים ולחן: גבריאל בלחסן
אני מדליק סיגריה בסיגריה
בסיגריה בסיגריה בסיגריה
משלב יד, מקפל רגל, מקפל אגודל.
רקוב בפנים, כוס אמק.
שיער גדל, ציפורנים גדלות, שלולית של בוץ.
התעייפתי, קח אותי.
זו רק תקופה שלחה לי ב-SMS
אני מקווה, אני מקווה כבר שנים.
חסד, חסד, תתקרב אלי, תביט בי.
מלא אותי, אהוב אותי כבד אותי.
כוח כוח, לאן פרחת? יא-בנזונה.
משיח שקר, משיח כלב, כלב עם שניצל בפה.
ריר זולג לו מהחניכיים.
עומד מביט מהקצה, נהר כבד שוצף קוצף.
מתנדנד, מתנדנד, כבר שנים.
אולי דחיפה קטנה, משקולות ברגליים.
ושלום שלום לכל קרובי, ידידי, אחי, הורי, שונאי.
ושלום, שלום אדמה חרבה.
שלום אדמה חרבה
ברוך הבא
מילים ולחן: גבריאל בלחסן
עם כל המילים האלה על הקירות
והשמן הפרחוני שלך, שזלג לו טיפות מהצוואר,
מהשיער, מהעיניים... שלך
נספג בכרית
הנה הוא מגיע עזוז וגיבור, רעב למלחמה
הוד והדר ובעיניו זוהר, ברגליו נחפז
ובדבריו שוטף מילים
נחש לוחש תחת השמיכה
ערמומי ומתחכם
אגדות ילדים
תנומה גדולה
ואם תלך לאן אלך,
ואם אצרח יענו לי השמיים.
גם אם אעוף למרחקים
ואתהלך בלבוש מלכות
לא ארע רע כי אתם עמדי ועיניכם מולי.
וצבאות וקרקסים ותמרות עשן כסוף
יתפוגגו לאבק דק והכל כתמול שלשום.
עם כל המחלה הזאת שהתפשטה בקירות
והלב הזה שדעך לו לאט לאט תחת העץ
נישא על זרועות מוכתמות בפצע
הן מניחות אותי על המיטה
בעדינות מכסות
ומכבות את האור
ברוך הבא, ילד צהוב
ברוך הבא, ילד
ברוך הבא
חלום
מילים ולחן: גבריאל בלחסן
ובחלומי תינוק יפה עיניים וראש מעוות. אוכל ענבים וריר זולג לו מפיו.
רציתי לחבק אותו לא רציתי לספר לו על הימים שיגיעו. על הלעג שיטפטף כמו רעל במורד גרונו,
על החרקים והעצים הגדועים,
על שברון הלב ועל אשה נבזית עם לב חימר שתרצח אותו
שתשאיר אותו שוכב על המדרכה כשהפנסים והמכוניות חולפות מעליו.
רציתי ולא יכולתי לספר לו על הכסף שיחסר, ועל מיטת ברזל של חולים.
בכיתי איתו כשנחנק מענב גדול וממזרי.
ליטפתי לו את הראש המבוקע, הידיים שלי היו רכות.
אהבתי אותו והלכתי משם כבד. כל הדרך לאש הגדולה.
שמעתי את בכיו וסתמתי אוזניים. שמעתי את בכיו וסתמתי אוזניים.
כמה מילים? כמה מילים? כמה גיהוקים? כמה שיהוקים? שאגות של אריה בגוף של עובר.
בואי דממה. בואי כלה.
אז עמדתי ודיברתי ודיברתי ושאגתי השתחוותי ורקדתי.
לקלל אנשים, לקטוף עגבניות זה הדבר, זה הדבר. שבת יום טוב. יום חג. יום צום.
תנו לי יום רגיל לא צריך יותר. הייתי פה הייתי פה הייתי פה הייתי פה הייתי פה פעם.
אז עמדתי ודיברתי ושאגתי ושאגתי וצרחתי עד שנפלתי.
14 אלף סיגריות. 30 קילו גראס. 22 אלף כדורים.
אלקטרודות למוח. קסדה מגנטית אחת. כתר אחד. כתר מלכות.
מספרים לא מדוייקים. מספרים לא מדוייקים. 7 בתים. שלשה בתי חולים. 15 אישפוזים. 20 כלבים. מכות. בעיטות. צרחות. שאגות .פיות. ברכיים. שיניים מצחצחי שיניים.
19 אלף גלילי נייר טואלט. זין אחד. 7 נשים. מספרים לא מדוייקים. מספרים לא מדוייקים.
2 מליון וחצי קילומטר. 100 אלף מיליארד תאי מוח הקילקול גדל ואין תרופה בשבילי.
לילות. בקרים. צהריים. שמשות. ירחים כסופים. נעליים. כבשים. טליתות. זקנים. כיפות. גרביים.
ימים בלי לילות. לילות בלי לילות. בקרים בלי בקרים. אגרוף לפנים.
חולצות לקיץ. לחורף.לסתיו. אוטובוסים אינסופיים, מזדחלים כמו תולעים.
הלב דופק. הלב דופק. מתי ייעצר. מתי ייעצר.
זונות. כסף שחור. שתי תאונות. 6 צלקות. ציפורנים גדלות. חצץ. כמה חצץ. כמה חצץ.
11 אחים. שני הורים. 5 חדרים. 10 עצי אורן. 3000 קרציות. 32 שנה של חיים.
בתי שחי. משקולות. שומן. תפוחי אדמה. סירים. מחבתות. מזלגות. כמה מזלגות. אצבעות מעוותות. כוויות של סיגריות. נחילי זבובים. כמה פחד. כמה פחד. כמה מילים. כמה מילים. חצוצרות בראש. זכוכיות שבורות. רגליים שלי. או רגליים שלי יפות.
לאן לקחתם אותי. לבד. לבד. לבד.
חייך עכשיו
מילים ולחן: גבריאל בלחסן
חייך עכשיו סרק שיער תתלבש יפה תצא החוצה
תגיד שלום תגיד תודה תשתה קפה יש אנשים מסכנים ממך
שנרקבים בחדרים סגורים שאוספים בדלים מהרצפה
ששוכבים עכשיו על איזה מזרון רקוב שלא רואים דבר
שגוססים לאט לאט שמופגזים מידי לילה ויום
שמחרבנים במכנסיים מרוב פחד
שלא יודעים לדבר שימותו בגיל עשרים
תשכב לנוח תתבשם טוב טוב
נשק את הקרובים שלך תן להם כתף
עשן משהו קטן תתרווח לך בניחותא
דמיין שאתה אלוהים תיזהר מזכוכיות
כי אלה ששואגים בלילה בלי קול
שנטרפה עליהם דעתם
שנרקבו להם כל השיניים שלעולם לא יראו אור
שמתהלכים בניינו כמו צל שאיבדו את כל מה שיקר להם
שהקירות בבית סדוקים שחודרים מים מכל עבר
נרות נשמה מהבהבים בחושך
כל כך הרבה מאלה ראיתי ספוגים בשתן מהשמיים
כבולים באזיקים בוהים בתקרה מדברים עם אלוהים
תולשים שיער בצער מתחננים לרופא אדיש
אוספים חרא מפחים מכווצים בלי אישונים
אונס השפלה בגידה מכאוב אפליה
הלם חיים סיוט חרפה סלידה כוויות חולי אימתני
בדלי חלומות המון סמים שיער קרוש
עצמות בלי סידן מוח מקולקל רגליים שבגדו אלוהים שבגד
לכן חייך עכשיו טפח לעצמך על השכם
כי ניצלת מכל זה ואתה לא חייב דבר
רק שתוק תשחק עם האשכים שלך ותלך לישון
השירים האחרונים של גבריאל בלחסן
את אלבומו השביעי לא הספיק גבריאל בלחסן להשלים. כעת, פחות משנה מאז הלך לעולמו, מתפרסמות הסקיצות שהקליט המוזיקאי באלבום "חייך עכשיו"
מתוך: ynet | 02.03.14
בקיץ האחרון הוכה עולם המוזיקה הישראלי בצער ואבל כבד, עם מותו של גבריאל בלחסן. בלחסן, רק בן 37 במותו, היה בעיצומן של הקלטות האלבום הבא שלו, השביעי במספר.
חצי שנה לאחר מותו הוציאה חברת התו השמיני את "חייך עכשיו" - אלבום שמאגד את שמונה הסקיצות שהספיק בלחסן להקליט באולפן הביתי של אחיו ידידיה, בתלמי אליהו.
האזינו בבכורה לשלושה שירים מתוכו: "זהובת השיער", "תתעורר בחור צעיר", ו-"חולם".
חומרי האלבום, שבהחלטת התו השמיני ומשפחתו של בלחסן - לא עברו שינויים מתוך כוונה לשמור על האותנטיות ועל רוחו של יוצרם, כוללים שבעה שירים שגבריאל מבצע. לצידם יכלול האלבום שיר נוסף, אשר מבצע אחיו ידידיה.
האיורים בתוך חוברת השירים צוירו על ידי בלחסן עצמו בתקופות שונות בחייו.
________________________________________
לזכור את גבריאל
ספר חדש שיצא מכיל שירים, קטעי פרוזה, צילומים וציורים של גבריאל בלחסן ז"ל, שמת לפני שנה וחצי בגיל 37
"בכל פעם שאני דואג ליפול/ מתקשר הטלפון ומספר לי/ שהוא שמע את השיר שלי ובכה/ ואני מתרומם./ אין אלוהים/ יש בני אדם/ ובמעשיהם/ ובמילותיהם/ הם עוטפים אותך בטלית"
כך נפתח ספר חדש, דק וחזק, הנושא את שם יוצרו "גבריאל בלחסן". אוסף מילים, פרוזה ושירים, מעט צילומים והרבה ציורים שיצר בלחסן. 112 עמודים עמוסי כאב, סערת נפש, מחלה, כעס על אלוהים ועל בני אדם, ייאוש וחוסר אונים. אך גם, פה ושם, רגעים של אהבה, חמלה, אמונה, תשוקה ואולי אפילו תקווה. 112 עמודים אפורים של מאבק בין השחור והלבן בעיצוב דור כהן ובהפקת חברת התקליטים "התו השמיני" שהוציאה את אלבומיו של בלחסן.
גבריאל מת באוגוסט 2013. בן 37 היה במותו. למרות שאף פעם לא זכה בהצלחה מסחרית גדולה או בהכרה רחבה, הפך עוד בחייו לדמות מיתית בתרבות הישראלית העכשווית. מאז מותו, המודעות לעומק היצירה שלו ולגדולתה רק הולכת ומעמיקה. האיש הזה, שכאב וסבל כל כך בעולם הזה, הופך לאגדה.
"זהו יומי האחרון"
ב־2010, 15 שנים אחרי שהקים את להקת "אלג'יר" עם שותפו אביב גדג' ואחרי שלושה אלבומי סולו חושפניים, הוציא בלחסן את המאסטרפיס שלו: האלבום "עתיד". אחרי השיא הזה באו עוד לא מעט יצירות יפות וסרט מטלטל שתיעד את חייו "גם כשעיניי פקוחות".
אבל ב־20 באוגוסט 2013 המחלה ניצחה.
כארבעה חודשים אחרי מותו יצא אלבום הקלטות גנוזות שלו, שהקליט ביחד עם אחיו ידידיה, "חייך עכשיו". במועדון הבארבי בתל אביב התקיים מופע מיוחד לזכרו עם חבריו ואוהביו, בהם אביב גדג', אביתר בנאי, אהוד בנאי, ברי סחרוף, יוסי בבליקי, יהוא ירון, מיכה שטרית, עמיר לב, ערן צור, שולי רנד, רונה קינן ובראשם חברו של בלחסן, רון בונקר, שהיה אחראי על ההפקה המוסיקלית.
מאז התקיימו עוד אירועים לזכרו, ונדמה שזוהי רק ההתחלה. גבריאל בלחסן האיש הפרטי הופך גם לסמל. שכן הסיפור הכואב של בלחסן אינו רק גדולתו כיוצר אלא גם הגבורה בהתמודדות עם המאניה דיפרסיה. שנים של מאבק במחלת נפש שבתוכה הצליח לבטא את עצמו בשירים נפלאים.
בספר, כמו בכל אלבומיו, מתועדים חיים רצופי אשפוזים, התמכרויות, ניסיונות התאבדות, התמודדות עם שאלות קיומיות, דיכאון ורצון לוותר ולעזוב את הכל. היו גם רגעים טובים, כמו כשקיבל את פרס אקו"ם בקטגוריית עידוד היצירה, בהופעות המעטות המוצלחות, ובעצם היכולת ליצור ולהקליט, למצוא ביצירה איזושהי נחמה.
הספר הוא רק חלק מהסיפור השלם. צריך לשמוע גם את המוסיקה של בלחסן כדי להבין את סיפורו, כדי להרגיש אותו. וכך מסתיים הספר:
"ואין שום דבר שיכול לעצור את המוות/ הכיסא עומד ועליו אני מוטל,/ מחכה לזריחה הגדולה/ בלי משיחים, בלי אלוהים מכוון/ בלי מחיאות כפיים./ ככה בשקט בשקט/ מזדחל לו לאיטו נקלע בנשמה/ ושוכב שם בשקט/ לישון/ שנת תינוק./ פעמונים ברוח, זהו יומי האחרון".
_______________________________________________
שלוש שנים בלעדיו: על האלבום האחרון של גבריאל בלחסן
גבריאל בלחסן איננו, אך המורשת שלו נשמרת, ונפשו המיוסרת שואגת מתוך המילים באלבומו האחרון "חייך עכשיו". שיר געגועים לאדם הממוצע וה"עיוור" שהוא מעולם לא היה
אלה המבקשים למצוא רמזים מקדימים ב"חייך עכשיו", אלבומו האחרון של גבריאל בלחסן שיצא לאחר מותו, להסתלקותו המוקדמת מן העולם, יוכלו לעשות זאת בקלות.
שורות כמו "על נדנדה מברזל חלוד, אני צופה בזמן המתכלה/ ולא מפני שלבי נדם אלא כי כל כך מסוכן להרגיש" ("כל הדברים יגעים") יכולות לספק את הרמזים האלה, אבל זוהי האזנה פשטנית מדי.
יתכן כי גבריאל חזה את מותו, וייתכן אפילו שחש בהילות מסוימת ליצור לפני שיכלו ימיו, אבל הקול שעולה מהאלבום האחרון הוא לא של אדם שמאס בחייו, בוודאי לא של אחד שמבקש את מותו.
גבריאל, בלשון עייפה וכבדה מכדורים פסיכיאטריים, מספק הצצה אחרונה אל נפשו המיוסרת. בהצצה הזאת המאזין יכול למצוא מעין אפילוג מצמרר לסיפור שסופר בכל אלבומיו הקודמים של גבריאל, מעין הסבר שמסופק בדיעבד וחושף עוד טפח קטן מסערת המחשבות שאפיינה את היוצר האמיץ, הבלתי מתפשר והמסקרן הזה.התפייס עם הגורל האכזר שנכפה עליו.
באלבום חוזר עולם הדימויים המוכר של גבריאל (צינורות, סיגריות, לבוש מלכות, גחלים לוחשות), אבל ההקשר והטון מספקים לו פרשנות מעט שונה. באלבומים הקודמים הוא נשמע חד ופוצע, הקול שלו מפלח את האוויר ופוגע בצורה מדויקת, המילים נורות מהפה שלו מלאות כוונה ועוצמה, הוא נשמע כמטיף, כנביא זעם שהגיע לעמת אותנו עם כל הטינופת שאנחנו מייצרים וצורכים. הפעם, אולי בשל העובדה שמדובר בסקיצות ולא בהקלטות מסודרות, אין במילים את אותה התנופה והבהילות.
החיבור של השיר הזה ל"תתעורר בחור צעיר" שמגיע אחריו, מנסה להעביר את המאזין דרך הטלטלה הבלתי נסבלת שהייתה מנת חלקו של גבריאל. הרפרנסים לקהלת וההכרה בסתמיות ובחוסר המשמעות של החיים ("כל הדברים יגעים"), והקסם שברגעי החסד הקטנים ("ידידיה"), ההמתנה לקץ הבלתי נמנע שיגאל מרצף הייסורים ("טעות"), ותחושת הניצחון הקטנה ברגעים בהם הוא מצליח לחוות רגש ממשי ("זהובת השיער") - כל אלה היו לאורך כל דרכו היצירתית אבני הבניין שמהן יצר. המבט שלו עדיין ישיר ומפוכח, האבחנות שלו כואבות ומלאות אמת מצמיתה, הפרשנות שלו מציאותית להחריד ונטולת סנטימנטים, והנפש המיוסרת שלו שואגת מתוך המילים שיר געגועים לאדם הממוצע וה"עיוור" שהוא מעולם לא היה.לרגעים אפילו שמח בחלקו.
היוזמה הזאת, לתת דרור פומבי לשירים האחרונים שכתב וביצע, היא כבוד אחרון. כבוד ליוצר פורץ דרך שנתן למאזיניו חרך הצצה ישיר אל תוככי נפשו, שחשף יותר ממה שרובנו מסוגלים להכיל, שלא הביט אל הצד המסחרי של המוזיקה, שלא איבד את מצפונו המוסרי והיצירתי, שהתעקש לכוון את המבט שלנו אל המקומות אותם אנחנו מתעקשים שלא לראות. האלבום הוא כבוד אחרון לאלפי המאזינים של גבריאל בלחסן, אלה שאימצו אותו אל ליבם, אלה שעדיין ממשיכים לכתוב לו בכל יום מכתבי געגוע קורעי לב, אלה שהפכו לקהילה בזכותו, אלה שחיכו לשמוע ממנו עוד כמה שירים אפילו שהוא כבר לא איתנו, וקיבלו את מבוקשם.
הכתבה פורסמה לראשונה ב-21 במרץ 2014
_________________________________________________________
החדש של גבריאל בלחסן: כנראה אלבום השנה
שילובים קיצוניים של נמוך וגבוה, מילים קשות ומאד ישירות, רגעים של ייאוש מוחלט והארות של גאונות. האלבום החדש של גבריאל עונה על כל הציפיות
רובנו, האנשים הנורמאלים לכאורה, מתים לדעת מה קורה בתוך בית המשוגעים.
לפעמים עוברים ליד מוסד כזה ומקווים להצליח להגניב מבט פנימה ולראות אותם. את הלוקים בנפשם, את אלו שהחברה הרחיקה ממנה כדי לשמור את עצמה נקייה והגונה. אנחנו מלאים סקרנות לדעת איך הם חושבים ומה עובר להם בראש, למה הם צועקים ואיך הם מרגישים כשקוקטייל הכדורים והזריקות מסמיך את הדם שלהם והופך אותם לכבויים, לצלליות אדם. גבריאל בלחסן היה שם בפנים. היה ויצא לספר איך זה נראה שם בפנים, בתוך בית המשוגעים, בתוך הראש שלהם.
אלבומו הרביעי, עתיד, נפתח עם אדמה חרבה, שיר ייאוש מצמרר שמוליך כמעט עד לנקודה בה הוא מאבד עצמו לדעת. בלחסן יורה מילים קצרות. קשות. פוגעות. הכתיבה שלו היא רצף אסוציאטיבי נטול פילטרים שמוליך ישירות את המחשבות מהמקום שבו הן מזמזמות אל הדף. החלק השני של השיר, שמהווה בעצם את רובו, הוא ניסיון מוצלח ביותר להעביר למאזין את הרגעים המסויטים האלה שעוברים עליו. הוא לוחש אל המיקרופון בלילי מחשבות קטועות וערימות קטנות של מילים לעוסות כשברקע הגיטרה של רון בונקר מתפקדת על תקן הזמזום הנוראי והטורדני של חוסר השקט. למרות התחושה הקשה שמייצר השיר אי אפשר לקטוע את הניגון של האלבום. הסקרנות הזו לגלות את מה שנמצא מעבר לחומה של בית המשוגעים מושכת חזק להמשיך.
הטלטלה הגדולה הבאה נמצאת בשיר עתיד. התחכום המילולי בכתיבה של בלחסן הוא היכולת לזגזג בין אלף נושאים ולתפור אותם לסיפור אחד. לזרוק נתונים מספריים יבשים שיחד פותחים פתח לעולם המחשבות שלו. השם של השיר יכול להטעות בגדול. המחשבה של גבריאל על העתיד היא כעל אפוקליפסה ענקית שתשאיר אותו בודד וחסר כל כשלידו קופסת כדורים.
המעבר לקטע הבא, שנושא אם השם שטן, מתכתב באופן יצירתי במיוחד עם גבריאל של פעם. שוב הוא חוזר אל ימיו כבחור דתי ומחבר באופן מצמרר בין תפילת יום הכיפורים לבין הכתיבה האישית שלו. קודש וחול, עולמות עליונים וביבים חשוכים חיים אצלו יחד ומתפרצים החוצה בפיצוץ ענק כשהוא שר "קלקלתי דרכי רשעתי שיחתתי שיקרתי תיעבתי תעיתי ותעתעתי. גנבתי בגדים מחנויות גנבתי אוכל מסופרים שלא היה לי שקל... עמדתי אדיש מול אישה שאהבה אותי וגירשתי אותה הייתי משפריץ לה על הפנים כל יום והיא לא פצתה פה". גבריאל לא משתמש בפסיקים. שטף המחשבות שמטלטל אותו בין פסגת העולם לתהום השאול לא עוצר לרגע וזו הדרך שלו לתרגם את כל זה לשיר.
בלי תכניות לטווח הרחוק. בלי תכניות למחר. בלי רישיון.
השירים ארוכים, מתמשכים, מספרים סיפור שלם ובאותו הזמן מלא חורים. מתגלגלים בלי התחלה, אמצע וסוף. נקטעים כשהם מותירים את המאזין עם שילוב בין תחושת גועל קיצונית וחמלה מחבקת. הלחנים והעיבודים מלווים את המילים מקרוב ומחזקים אותם. התופים של אוהד בולוטין הולמים ברקות יחד עם המחשבות האובדניות, הבאס של אריאל שרבקובסקי מדגיש את הדהודי הפסיעות על הגבול שבין שפיות לאובדן הדעת ויללות הגיטרות של רון בונקר הן האנלוגיה המוזיקלית המושלמת לרעש שחופר בחדר האחורי של המוח.
האלבום נסגר בעיבוד מחודש שגבריאל עושה לשיר של עצמו. כדורי הרגעה בדבש סוגר גם את האלבום השנים היפות של גבריאל אבל העיבוד החדש מלביש אותו בסגנון אחר לגמרי. רצף האירועים הכאוטי הזה נצעק הפעם ממקום של ייאוש מוחלט, של שנאה תהומית לקיום המייסר שטוחן לו את המוח. העיבוד הפעם חשמלי יותר, רועש יותר וארוך יותר. מעבר לזוועות שמתחוללות במחשבה שלו הוא שולח חיצי מילים גם לזוועות שקורות בחוץ. פדופילים וסוטי מין, חברה נגועה בשחיתות שסוגדת לייצוגים חסרי תוכן, הכיבוש, הורים שאדישים לילדים שלהם, העלייה המדאיגה של האלימות ועוד רגעים שכולנו שומעים עליהם בחדשות, מצקצקים בדאגה ומזפזפים לערוץ אחר.
הצעקה של גבריאל היא כנה ומטרידה. היא מטרידה כי אחרי ההצצה שהוא נותן לנו אל מאחורי החומה פתאום כבר לא ברור מאיזה צד של החומה אנחנו עומדים. מי כאן המשוגע? ומי הנורמלי?
כדורי הרגעה בדבש
מילים ולחן: גבריאל בלחסן
זה משחק.
משחק מתוכנן היטב.
שלא כמו בחלומות, אתה צריך לנוע, לנוע ומהר
מאש הצלפים
מאש המחשבות
מהפרשות כאב בתעלות של המוח.
מניאק גדול מי שהמציא אותו באיזה מעבדה שם
בגיהנום של מנכ"ל הקומבינה.
הבשר החי דומם לבסוף כולנו, כולנו נרד לבור
לגינה הגדולה,
עצמות עצמות זכר ונקבה
עצמות לא עושות בלגן
עצמות לא נלחמות
מספידים אותן לפני השינה הגדולה
והולכים הביתה
לראות סרט
עכשיו לחייך
עכשיו לרקוד
זה הזמן לשמוח
כשאין סיבה
רק בגלל זה ובעיקר בגלל זה
עקרבים ונחשים האדמה הזאת מצמיחה
מגדל בבל עזריאלי
קומה 58
שוטף כלים סיני צונח מלמעלה על המדרכה
דפקו לו דו"ח על התאבדות בפומבי
שבועיים לא נרדם אחרי שקיבל מכתב מסין הקטנה
אשתו הפילה בחודש השביעי להריונה
קנו כרטיס הגרלה
קנו כרטיס טיסה בביזנס
ישר לגן עדן
כיסא מזהב ליד הוד מלכותו
מלך מלכי המלכים
אני שוכב לי על הדשא מול נחל הירקון ומעשן סיגריה
כלב אפור מרחרח לי את הרגל שדרכה על חרא של כלבה מיוחמת
ומתקדם אל עבר המים בזהירות
מביט בבבואה שלו שמשתקפת מהמים
עיניים עגולות צהובות ושיער מדובלל
גם אני כמוהו תוהה והולך משם
העשן מסתלסל מאחורי
בדל הסיגריה נשאר
לבד
ערב ראש השנה
אני בולע כדורי הרגעה בדבש
אני נושם את הירח
אני יונק מהפטמות של החיים
איזה גודל! איזה פאר!
אני בולע אותם בהינף יד
אחד כתום
שניים לבנים
ואחד שלא יודע
לשאול
אומרים לי, גבריאל יקר, אתה חייב לעשות משהו עם עצמך
תנסה להקשיב לגוף שלך
אז לקחתי איתי חוברת צבעונית של המון כוס פעור
והרבה שדיים כמגדלות
והלכתי לאונן בשירותים הציבוריים
של התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב.
אתם מכירים את זה
עם כל המשחק המוקדם הזה של לדפדף ולבחור
מבין כל התמונות הצבעוניות המסחררות...
וכל הכוסיות האלה שעושות אותך שפוף ומיואש
ואבא מזדקן והכדורים מנפחים לי את הבטן
הזקן הכתום שלו הפך אפור השיניים נושרות
הגב שלו שבור
לא יודע איך לדבר איתו
לספר לו על השמש הלבנה שמעל אברבנאל
על הימים האלה
על הצבע החדש הארור על הקיר בבית שלי
שהריח שלו גורם לי להקיא מהזכרונות
ריח של מוות מפלסטיק
ימים חלולים של הראש בין הידיים
של תינוק מת בבטן
של שיטוטים בעיניים נפוחות
וגוף כבד מייאוש מבהיל וכדורי הרגעה לסוסים סופניים
אבא מזדקן אמא מזדקנת אחים ואחיות מזדקנים
הזיה
הזיה אחת מטורפת
בינתיים נאכל שווארמה אצל נימר.
דוגמניות דוגמניות שמקיאות את הקוסקוס בלילה מוכרות לנו קרם פנים
נגד קמטים שלא נתכער ככה בפתאומיות באמצע החיים
וילעגו לנו ילדים קטנים באמצע הרחוב
עם MP19 דבוק להם לפי הטבעת
אנסים בחליפות מחייכים חיוך רקוב מתהלכים בינינו זחוחים
בלילה מאוננים על ילדות יפניות וסרטים כחולים זולים...
תוך שנתיים הם בחוץ וכולם שותקים ומחייכים אליהם בסופר...
בוא ניתן להרס הזה להימשך
בוא נמלא את תעלות האוזניים שלנו בשעווה
בוא נחלק אקדחים לכולם
וחרבות וסכינים ואולרים משויפים
בואו נריע למלך החדש שהגיע
עבריין שמגלגל מיליארדים...
אז בואו נמשיך בצעדה הגדולה ונזכור טוב את הבית
את המקלט האטום שלנו קופסאות הבטון
שבו אנחנו יושבים אוכלים מאוננים מזיינים בוכים מקללים נרקבים מסתתרים נחנקים מרכלים זועקים מסתממים בוהים קמים נופלים רופסים מעלים גירה נהנים משטויות מתחבקים מגרדים את הביצים
אוגרים דולרים וקופות חסכון וסותמים את האוזניים טוב טוב הן רגישות מדי לרחשים תת קרקעיים
ללחשים שמרחפים בחלל הבית בין הקירות והארונות והתרופות והשמלות ..."
דשא א
מילים ולחן: גבריאל בלחסן
כי הגיע הרגע
כי בא השרב
נמלטו החיות
ציפורים נפלו כמו אבן
נשבר הלב
נחרך הגרון
נסדק הקיר
התולעים זחלו החוצה
עצים נטושים
שיח קוצני
כי בא מועד
כי הגיע הקץ
כי נפלט מרחם
ונמלט מגן עדן
נסגרו השערים
ממספרים את הידיים
קעקוע כחול
עשן מיתמר
דלקת בעין
צלעות בולטות
שאריות מרק
כינים בראש
טומאה בעיניים
לב של אבן
חרון אפו
מטר של עופרת
מלחמת מינים
שרשרת מזון
קוף מבועת
משוטט בפחד
על אדמה צולעת
אנשים עקומים
רחמים על העולם
פיטום אווזים
שחיטת הכבשים
קציצות חריפות
המולת הפרעות
כי בא מועד
אדמה מקוללת
אישה שרועה
נאנסת חרש
שבעה גברים
בוהים בפגר
סמים מסוכנים
חלב מקולקל
בידור להמונים
נשמה חיוורת
כבר לא נושמת
כסף דמים
כסף דמים
שאננות של מאוננים
אתם הרוצחים
מגרדים את הקירות
חופרים בורות
מחייכים לזהב
לועגים לרפה
מפוטמים בזבל
תאוות בשרים
בשרים נאים
קציצות אדם תלויות על חבל
מקדש של חימר
ואלפי מתפללים
שואגים לטרף
חרושי מזימות
אני בא אליו
לבקש ברכה
אני בא אליו
לבקש מחילה
יהלומים בתחת
קלקול בקיבה
זרע קרוש
שנים של כעס
דשא ב
מילים ולחן: גבריאל בלחסן
דשא גדול
לחות בעצים
ילד קטן מסתתר מעולם
הוא רץ מהר
כשהטיפות מכות
הוא רטוב ומחייך
הוא מסרב לעזוב
הוא חולם שהוא עף
מעל האנשים
יש לו עולם רוחש בראש
וזה הסוד שלו
והאם הוא יזכור
ימים שכאלה
שלעלים היה ריח
והזמן היה הרפתקה
שהטלית הייתה אוהל
והצמר דקר
גילוי השכינה
בעיתון לאישה
רעב בלי שובע
גרגר זוהר באמצע היקום...
דשא גדול
_________________________________
גבריאל בלחסן והפורנוגרפיה של הטירוף
"הייתי מוותר על כל המיתולוגיה המחורבנת הזאת, בשביל בוקר אחד שבו אני מתעורר כמו בנאדם רגיל", אמר פעם גבריאל בלחסן לשי להב. זה כבר לא יקרה. עכשיו הנחמה היחידה היא שאולי אותה מיתולוגיה מקוללת של נפש פצועה וכישרון עצום תחשוף את המוזיקה הנדירה שלו בפני קהל רחב יותר
המפגש הראשון שלי עם גבריאל בלחסן היה אינטימי, אישי ומרגש עד דמעות. למרות שבלחסן לא נכח בו פיזית. השנה היתה 2004. הגיע אלי עותק מתוך "מנועים קדימה", האלבום השני של להקת אלג'יר שעדיין לא יצא אז לחנויות. לחצתי play ואחרי 50 דקות הרגשתי כאילו קיבלתי נוק-אאוט בלב. זה היה חזק, כמעט חזק מדי. זה היה מדמם. זה היה התקליט הישראלי הכי טוב שהאזנתי לו שנים.
מיד ביקשתי לראיין את שני היוצרים המרכזיים שמאחוריו - אביב גדג' וגבריאל בלחסן. אבל לפגישה הגיע רק אביב. "גבריאל מאושפז פשוט", הוא הפטיר בהתנצלות, במה שבמהלך השיחה התבהר לי כמצב של קבע.
בשלוש השעות הבאות זכיתי למנה מרוכזת של סיפורים שלא ייאמנו על חוויית הכתיבה מתוך הביבים, שנשמעה טובה מכדי להיות אמיתית - בעיני העיתונאי תאב הכותרות כמובן. לא אלה של המרואיין, שסיפר באופן נונשלנטי כמעט על ניסיונות התאבדות, התמכרות לסמים, אשפוזים במחלקות סגורות, מכות חשמל, חזרה בתשובה וכל אלמנט אפשרי אחר של חיפוש שהביא בעקבותיו לריסוק. טוטאלי.
גבריאל לא היה שם, כאמור. אבל הוא הצטרף אלינו בכל רגע. אביב נשא אותו על כפיים. דיבר עליו באהבה. בדאגה גדולה. כמו על אח. כמעט הייתי אומר - כמו על חלק בלתי נפרד מעצמו.
אחרי השיחה הלכתי לראות את אלג'יר בבארבי. האירוע הכי קרוב לטקס דתי שאפשר היה לאתר אז - והיום - בתוך מועדון רוק. אבל זה היה ערב יוצא דופן, גם במונחי אלג'יר. כי בערב הזה, גבריאל השתחרר סוף סוף מאברבנאל - ולו לרגע - כדי לעלות על הבמה. הנה טעימה מתוך החוויות שלי מאותו ערב, שפתחו את הכתבה ההיא. הכתבה הראשונה ששמה את אלג'יר על שער של מוסף ארצי, מיינסטרימי לחלוטין:
"הקהל הקבוע והנאמן של אלג'יר קיבל את בלחסן בהתלהבות. הם לא ידעו באמת מדוע הוא צמצם את נוכחותו עלי במות עד למינימום, אבל השמועות דיברו על התמוטטות נפשית, והקהל נתן לו גב. בלחסן דילג אל הבמה בהתלהבות והניף את אגרופיו אל על, משל היה רוקי חמש. איש מהנוכחים לא יכל אז לנחש כיצד היום הזה יסתיים. אף אחד, פרט לחברי הלהקה, גם לא ידע איך הוא החל. איך אביב גדג', סולן ההרכב וחברו של בלחסן מילדות, לקח אותו בבוקר ממקום שבתו הקבוע דאז ב'אברבנאל'. איך הוא ליווה אותו לאורך היום כולו, כדי להביא אותו במצב נפשי סביר להופעה. ואיך בלחסן ישב על מדרגות הבארבי, חמש דקות לפני תחילת ההופעה, כשהוא רועד כולו וממלמל 'אני לא יכול'. אבל הוא יכל, והעפיל אל הבמה במהלך המופע.
"היציבות היתה ממנו והלאה, החל מהאקורד הראשון. בלחסן עלה וירד במדרגות באמצע שירים, צחק במקומות הלא נכונים ובכה בכל יתר המקומות. אבל הוא החזיק מעמד. החזיק בציפורניים, כדי להגיע לשיר שמדבר אליו יותר מכל שיר אחר. 'מיליון כדורים הם נותנים לי הרופאים. שלא אצעק, שלא אצחק, שלא אתעורר יותר', שר בלחסן את עצמו ב'בתוך הצינורות', 'עכשיו מתחילה מוזיקה של מחלה, מוזיקה של גיהנום. זה לא אושר, זה סתם חיוורון'. ואז, כמו בנבואה שהגשימה את עצמה, המוזיקה בראשו של הגיטריסט יצאה משליטה. הוא הפסיק לשיר, תלה מבטו בתקרת המועדון והחל לזעוק.
'אלוהים, אלוהים. תעזור לי! זה לא שיר, אלה החיים האמיתיים שלי! ואני כבר לא יכול לסבול יותר, אלוהים, תעשה שזה ייגמר!'.
למעלה ממאתיים איש עמדו שם, ופשוט בכו כמו ילדים".
אלג'יר - "בתוך הצינורות"
כמה שנים אחר כך, כשפגשתי סוף סוף את גבריאל עצמו, הוא הסכים לגמרי עם התחושות שלי. "הפורנוגרפיה של הטירוף", הוא קרא לזה. והודה שהוא עצמו נהג לחטוא בה, כשהיה צעיר יותר. "אבל אני לא עושה יותר פורנו", הוא שחרר את אחד מהחיוכים הדוביים שלו, הכובשים אותך בשבריר שנייה. "הייתי מוותר על כל המיתולוגיה המחורבנת הזאת, בשביל בוקר אחד שבו אני מתעורר כמו בנאדם רגיל".
הבוקר הזה לא הגיע. לא באמת. והמחלה הארורה נלחמה במוזיקה של בלחסן עד הסוף. ובכל החזיתות. לא רק במובן הפיזי, של ניטרול לאורך ימים כל כך רבים. אלא גם במישור התדמיתי. למרות שגבריאל הוציא חמישה אלבומי סולו - הספק מדהים לכל מוזיקאי ישראלי, כולם נפלאים - וגם זכה בפרס אקו"ם על הטקסטים שלו, תמיד לשמו השתרבב גם הצירוף "חולה נפש". ולא במקרה. כי התחושה היתה שאולי - תמיד מתעורר האולי הארור הזה - אולי בלחסן לא היה מסוגל לייצר מוזיקה כל כך רגישה וכל כך ייחודית, אם נפשו לא הייתה פצועה כל כך. מה שהפך אותנו, המאזינים המתמוגגים, לסוג של טפילים על חשבון הכאב שלו.
המוות של גבריאל סותם את הגולל על קול יוצא דופן במוזיקה שלנו; וגם על הסיכוי לאיחוד של אלג'יר - אולי להקת הרוק הגדולה האחרונה שהיתה כאן. אם יש בכל זאת נחמה ביום העצוב הזה, היא נעוצה בכך שגבריאל בלחסן עשוי להפוך עכשיו למיתולוגיה. יש בסיפור שלו כל הרכיבים הדרושים לכך, בצירוף מוזיקה נדירה בעוצמתה, שוודאי תגיע עתה להרבה יותר אוזניים. נוח בשלום, איש יקר. אולי - איפה שלא תהיה - תוכל להתעורר סוף סוף לבוקר של אדם רגיל.
עתיד
מילים ולחן: גבריאל בלחסן
בלי תוכניות לטווח הרחוק. בלי תוכניות למחר. בלי רישיון. בלי אוטו. בלי כסף.
לישון כמה שיותר. כמה שפחות לעשות. כמה שפחות לראות. כמה שפחות להתחכך.
בלי אמונה. בלי חזון. מעט ערכים. שרירים טלוויזיה ושינה.
10 שנות לימוד, פרופיל 21 , בי-פולר 32 , שנה של חיים שנראים כמו 400 .
אבל בלילה, געגוע ישן שלא מרפה.
ליד חמלתית, עיניים כחולות מביטות בי בתוך העפעפיים.
אני שומע את הקולות: "קום בחור. קום. לך. בעט. תחפור. תשבור.
תתקדם. תתלכלך. תגדל. תבנה".
אבל אני מפחד. מפחד. האדמה הזאת חשודה. אי אפשר לסמוך עליה. קשה שלא להחליק.
ומה זה השאגות האלה שדוחקות בי. אל תעצום עיניים. אל תעצום.
תפוס גיטרה, תפוס משהו. תפוס את הזין. דחוף אותו לאן שהוא שלא יגידו שלא היית כאן.
שפרחת לך כמו בלון הליום. שבזבזת חמצן. שינקת מהחיים. שלקחת ולא החזרת דבר.
קנה לך רכוש. תאיץ, תגמור את המקלחת סוף סוף. בנה תוכנית חיסכון.
שמור על השיניים שלך שלא יפלו בדרך, בדוק את האשכים שלך מדי פעם,
שלא גדל שם משהו בטעות. מצא אישה.
אבל בלילה, געגוע ליד חמלתית.
לשקט, לסדר, להגיון, בתוך מערבולות של זבל דביק.
שלא אשאר ככה בלי כלום. עם קצבה וקופסאות כדורים. ויחלפו השנים וארקב פה לבד.
וכולם יגדלו ויגדלו שפמים וישלחו לי קצת כסף שלא אמות ברעב.
"אתה צריך להתעורר" שואג לו הקול. ואני מהסה אותו ומכסה את הפנים בשמיכת פוך,
"שלא תמצא את עצמך שוב מסתובב במסדרונות ארוכים של בתי חולים עם מוח קרוש ורצון עז למות".
מעלה אבק. נושן. נשכח. תופס טרמפים לקופת חולים,
כשמכוניות חדישות עם פנים שבעות ודשנות בוהות בי וחולפות ביעף. שיער שיבה. כרס גדולה.
"אל תוותר" שואג לו הקול. "תרוץ. סדר את הזקן שלך, תחייך, לך לטקסים, מסיבות.
תעמוד זקוף. נפח את שרירי החזה שלך. תשתול איזה דשא בחוץ. תסיים כבר את הצריף שלך".
אבל אני מפחד, מפחד לגווע ככה עם השנים ועם ימים בלי שמש וזכרונות של אהבות ישנות.
אני בטח אלחם בקורי עכביש מצטברים, ערירי בלי שיניים טוחנות ואחכה מחוץ לבית,
שיחלוף עוד יום, מבלי לדעת דבר. מבלי לדעת דבר...
