מקורות:  פוסט של אבי הרטמן | יונה וולך - כתיבה במהירות הביוגרפיה | יונה וולך - נשים מפלנטה אחרת | הסרט שבעת הסלילים של יונה וולך | הביוגרפיה של יונה וולך מאת יגאל סרנה | ויקיפדיה | אנחנו בשירי יונה וולך | 24 שעות עם יונה וולך

בליל 24 בספטמבר 1956 חלמה יונה וולך כי בעוד שלושה ימים תמות.

היא הייתה בת עשרים ואחת, ארבעה חודשים אחרי אשפוזה, ובמגירת ארונה כבר נצברו שירים
שיציבו אותה בלבה הפראי של השירה הישראלית.

יונה האמינה שהכתיבה מסוכנת כמו חומרים רדיואקטיביים, אך לא היססה להקריב את גופה למדע הכתיבה, לצלול אל תהומות ולרדות דבש ודם.

בסרט "7 הסלילים של יונה וולך" יונה מספרת שהאמינה כי חומרי החיים שבהם עסקה הם כמו חומרים רדיואקטיביים מסוכנים, וההתעסקות בהם מסוכנת כשם שהרדיום היה מסוכן למאדאם קירי.



בסתיו 1985, עשרים שנה אחרי אותו חלום, נפטרה בייסורים והותירה אחריה שישה ספרי שירה, הערצה וזעם.

יונה וולך ואלוהים

פגשתי את אלוהים בבית. ערום.

יונה האמינה שהיא מדיום, סוג של נביאה, שכדרך הנביאים היא מעבירה את קולו המתוק של אלוהים (ראו ב- 7 הסלילים של יונה וולך):

"כל השנים היה קול מתוך שינה, שהיה קורא לי. יונה, יונה, יונה. כל השנים".

"יש ישו, ואחריו הייתה צריכה לבוא יונה.
הייתה צריכה לבוא איזו אישה ולהיות קורבן. אני די בטוחה שהוא סובב את כל העניין הזה בדיוק איך שהוא רצה".
 

מסע LSD עם הפסיכיאטר המוזר

הפסיכיאטר שקיבל את וולך למוסד (ד"ר מרסל עשהאל), הוקסם ממנה, שקע עמה בשיחות על אמנות וציור, סידר לה תנאים מיוחדים וחדר לכתיבה ואף העניק לה טיפול חדשני באמצעות הסם LSD - טיפול שהיה נהוג בשנות השישים של המאה הקודמת, והביא את יונה להתמכרות.


ד"ר עשהאל סיפר לימים כי זיהה מאחורי העיניים החולמניות וההופעה המרושלת של הצעירה בת ה-21 שישבה לפניו כוחות יצירתיים אדירים שחשש להרגיע באמצעות הטיפול המקובל שעמד לרשותו, תרופות פסיכיאטריות. בתום הפגישה הראשונה שלהם הורה לאח במחלקה לפנות עבורה חדר, בו תוכל להתבודד וליצור ללא הפרעה.

במקום להלעיט את וולך בכדורים מרגיעים, סיפק לה הד"ר אל.סי.די, מסקלין וסמים פסיכדליים נוספים.

הטיפול הלא אחראי החמיר את המצב

הטיפול הניסיוני הזה, שנוסה כבר באירופה אך טרם הגיע לארץ, החמיר את הדיכאונות והניתוק מהמציאות שבגינם התאשפזה וולך מלכתחילה.
הרעש הבלתי פוסק שבראשה התעצם והתחדד.

בתום השבוע הראשון שלה בבית החולים, סיפרה וולך לד"ר עשהאל כי היחס המיוחד לו זכתה, והעובדה שלא הוצבו בפניה שום גבולות דווקא בתקופה של מצוקה נפשית, שכנעו אותה ש"הפסדתי את האפשרות להשתגע".

סכרי היצירה של המשוררת נפרצו, אך מכריה התקשו לזהות את יונה החיה והאנרגטית שהכירו. היא נראתה להם עתה כבויה ומבולבלת. בסוף מאי 65' השתחררה מהמוסד. סיכום המחלה המפורט להפליא הכיל שש אבחנות שונות. "הטבה חלקית", כתב ד"ר עשהאל בסעיף 'המצב בעת שחרור'.

"היה לי רופא שהלך לקראתי כל הזמן ועשה איתי את כל הניסויים בסמים וכל הדברים שרק רציתי", היא מספרת בסרט שבעת הסלילים של יונה וולך. "והוא לא ניסה את זה אף פעם, הוא בכלל לא ידע מה זה. ולא היה לו בכלל שום ניסיון עם זה.
כמעט מתתי מזה שמה".


לימים כתב הפסיכיאטר:
"את הסם נתתי כדי לעזור לה... היא הרי רצתה להשתגע, היא ביקשה".

יונה: "המוח שלי תמיד היה עשיר וייצר תמונות בלי סוף, אבל זה נתן לי להבין כמה דברים על אופני הייצור, ועל אפסות היכולת האנושית, מכיוון שאנחנו אפסים אל מול כמות גדולה של סם"

את אשפוזה מתאר יגאל סרנה בביוגרפיה שכתב עליה. סרנה הגיע בתחקירו אל רישומיו של ד"ר עשהאל, שחושפים את ההתלבטויות והשיקולים המקצועיים שלו:

"התמצאותה תקינה. באה למוסד על מנת להבין את עצמה… לא יכולה להבין את עצמה יותר. מוסרת על פחדים כפייתיים שהבהילו אותה. חרדה…"

מאוחר יותר, בעקבות ההתנסות בסם, כתבה וולך את השיר "אם תלך למסע אל אס די".

בשני שירים הם מספרת שמי שיוצא למסע LSD לא חוזר משם, ומבקשת מן הקוראים הפוטנציאליים לאור ניסיונה לא ללכת למסע זה.

 הפיצול של יונה

שיר המתייחס לדמויות הרבות הקיימות בתוכה של יונה הוא השיר "פיצול באינסוף".
 הקול הדובר בשיר הוא קול בתוך קול - הוא אמר בתוכה. ומה הוא אומר בתוכה? הקול שמדבר מתוכה הוא קול ששואל "כמה נשים יש לי".
השאלה הזאת חוזרת בשיר פעמיים - בבית הראשון ובבית האחרון - והיא אחת השאלות המהותיות. השיר כולו נשמע כמו שיחה בה מחפשות דמויות את זהותן.
חיפוש האני הוא חיפוש אינסופי והוא בא לידי ביטוי באמצעות דו שיח שמנהל הקול הפנימי עם הקול בתוכה. כמו ב-קליידוסקופ מתבוננת הדוברת בפנימיות שלה ומסובבת את הפנים לכל הכיוונים, נוגעת בדפנות הפנים ובדפנות החוץ.

"אינסוף נשים כאינסוף שנים נוכחויות במקומות באינסוף זמנים".

שורת הסיום של השיר אף היא מורכבת משיח "כדי לעשות את זה צריך להיות אחד" אמר האחרון. הגילוי האחרון הוא אחדות הפיצול. האחד הוא המורכב.

לא נפסח על המינוח הפסיכיאטרי שלפנינו שיר המבטא פיצול אישיות אך יש בו גם התבוננות באחרות מנקודת מבט מורכבת, בלא אני מוגדר ובלא אמירה מוגדרת שאפשר להפנים. הכל יש.

השירים שנכתבו לאחר האשפוז בטלביה מלמדים על כאב אישי, על חיפוש עצמי.
לדוברת אין תשובות לשאלות, אך המסע המיסטי שלה עוזר לה  לחלום לברוח ולברוא את עצמה מחדש.
ההזיות והצבעים הפסיכודאליים מוצגים כחלק מן ההתנסות בטיפול הפסיכיאטרי.

להרגשה שלה היא קוראת בשמות שונים, כמו ציפור/ה, שהרי היא יונה (ציפור). ואולי היא מכוונת לציפורה מגן הילדים שחתמה אתה ברית דמים על ידי חיתוך זרת, ושבגיל 12 נפלה עמה קורבן לתקיפה מינית מצד ילדי המעברה.

"עַכְשָׁו אֲנִי מֻכְרָח לְהוֹדוֹת / דִּבַּרְתִּי אֶל עַצְמִי. / לֹא בּוּשָׁה / לְדַבֵּר אֶל עַצְמוֹ כָּל זְמַן / שֶׁאַתָּה קוֹרֵא לְכָל דָּבָר בְּשֵׁם / נָכוֹן. וַעֲדַיִן לֹא קָרָאתִי בְּשֵׁם לְהַרְגָּשָׁה הַזֹּאת הַבִּלְתִּי / רְצוּיָה וְאֶקְרָא לָהּ אֵיךְ שֶׁמִּתְחַשֵּׁק לִי וְהַפַּעַם צִפּוֹרָה".

 

בעיות זהות

מילים: יונה וולך | לחן: אלי אברמוב

ציפור מה את מזמרת
מישהו אחר
מזמר מגרונך
מישהו אחר
חיבר את שירך
שר בבית
דרך גרונך.
ציפור ציפור
מה את שרה
מישהו אחר שר
דרך גרונך.

אוי ציפורה

מילים: יונה וולך | לחן: אילן וירצברג

אוי ציפורה לאן נתקענו
ימים קשים או תאמרי במלעיל
ימים קשים אויוי
כמו לשתות את כל הימים בקשית
באיזה תחבושות נחבש הלילה
פרחוניות ורודות ובסוף צהובות
וביום?
וי ציפורה איפה אנחנו עומדים
איפה אנחנו עומדים.

האשפוזים הבאים כבר היו בכפייה.

ההטבה החלקית שחזה הפסיכיאטר החזיקה מעמד עד קיץ 1972.

בוקר אחד באותו הקיץ החליטה וולך שהיא רוצה למות. יולי של אותה שנה היה התאריך שבחרה לביצוע הגזרה.

בשנים שחלפו מאז שחרורה הספיקה להוציא שני ספרי שירה ולפרסם בכל הבמות החשובות בארץ.

כל זה היה כאין וכאפס לעומת ההתקפים הפסיכוטיים החוזרים והנשנים, והדיכאון שהשתלט על חייה. במוצאי השבת של אחד מערבי סוף יולי דפקה על דלת שכנתה וסיפרה שבלעה כדורים. הדרך חזרה לטלביה נסללה.

ביולי 1972 לא היה עוד ד"ר מרסל עשהאל חבר בסגל המוסד, וכל זכויות היתר שהוענקו לה באשפוז הראשון נשללו ממנה באשפוז השני.

כדורי הרגעה, כדורים אנטי-פסיכוטיים וכדורים נגד תופעות הלוואי של שני הסוגים הקודמים ניתנו לה מדי ערב. בחודשים הראשונים התקשתה לכתוב. ביום הכינה בובות לילדים בחדר הריפוי, בלילות נדדה שנתה.
בחלוף החודשים הרגישה וולך שיפור מסוים. באוקטובר הצליחה לחבר במחברתה שורות ראשונות המעידות במשהו על חוסר האונים שלה לנוכח המצב החדש: 

"מה שיכלתי כבר לא יכולתי לעשות מהתחלה, מה שיכלתי לעשות לפני כן נמחק, שכחה, אפשר לחכות ימים עד שזה יחזור…". 

לימים תשתמש וולך בשורות אלה כבסיס לשיר "לא יכולתי לעשות עם זה כלום". היא שוחררה בסוף חודש נובמבר. ביום שבו שוחררה הזעיקה את העורך מנחם פרי ומסרה לידיו צרור שירים שחיברה באשפוז.
בשנת 1982, שלוש שנים לפני מותה ממחלת הסרטן, הלחין וביצע אילן וירצברג את השיר "לא יכולתי לעשות עם זה כלום". השיר הופיע באלבום שהוציא במשותף עם שמעון גלבץ, אלבום שאת כל מילותיה כתבה יונה וולך.

אחת בצהריים, טלביה, 1965. יונה החרדה אך מנסה לטרוף הכל בטריפים של אל.אס.די. כותבת לריח ארוחת הצהריים המוסדית ומלאת השומן, מתוך כאב הריקנות על מרבי רגליים השורצים בין רגליה.

שאלו לשלום ציפורה / האם עוד בין רגליה / מרבי רגלים שם ישרצו / שאגו לשלום ציפורה / בינות לשיח ההדס / לא עוד תריח פקועים / רחוקות חולמות רחפו / לזרם קר בגוף ימין / חולמי על צלם / ובבוקר נקובים בסכינים / ציפורה לי באוזן / לא לוחשת ניחומים / משי קר ענוג לעין / יצרבני בקפידה / לא לזאת חלמתי / בלבתי מתבוססה / ידמו כזאת ציפורה / רגל תך בתוף הכור / מי המדמנה שאוה / לי אסור שם / לי אסור.

המצב הפנימי, שוולך קוראת לו "סבסטיאן":

"עַל סֶבַּסְטְיָאן / שֶׁלֹּא הָיָה וְלֹא נִבְרָא / גַּם לֹא צוּרָה / סֶבַּסְטְיָאן זֶה מַחֲלָה עֲנֻגָּה בְּחֹם / וּמְרַחֶמֶת / רָצִיתִי לְהָקִים עַל שְׁמוֹ / מַשֶּׁהוּ שֶׁיַּגְשִׁים סֶבַּסְטְיָאן / מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ / בֵּית יוֹרֵי בַּקֶּשֶׁת / שֶׁמֵּחֲרַכָּיו רוֹאִים עִיר וְרֻדָּה / … / הַיּוֹם חָזַרְתִּי מֵעִיר אַחֶרֶת / שֶׁתָּמִיד הָיָה קוֹרָה לִי בָּהּ סֶבַּסְטְיָאן / וְלֹא קָרָה לִי הַיּוֹם / אֲנִי יוֹדַעַת עַל זֶה / יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאֲנִי מַרְגִּישָׁה / אֲנִי יוֹדַעַת גַּם שֶׁסֵּפֶל הַחַרְסִינָה הַנִּפְלָא שֶׁלִּי / נִשְׁבַּר וְלֹא הֲרִימוֹתִי אֶת שְׁבָרָיו / אִם הָיִיתִי מִשְׁתַּגַּעַת הָיִיתִי בּוֹנָה / אַלְפֵי כִּרְכְּרוֹנוֹת קְטִיפָה וּבְכָל אַחַת / הָיִיתִי שָׂמָה שַׁבְרִיר מֵאוֹתָהּ חַרְסִינָה / בֵּינְתַיִם אֲנִי הוֹזָה / עַל הָאֲגַמִּים וְהַחַיּוֹת הַנְּדִירוֹת / וְעַל מַנְהִיג הַמּוּסְטַנְגִּים שֶׁבְּקִרְבָתוֹ / אֶפְשָׁר שׁוּב סֶבַּסְטְיָאן".

בין האישפוזים היא חיה באינטנסיביות תזזיתית והתיידדה עם אנשים משולי החברה, פושעים, זונות ונרקומנים. המשוררים הצעירים של אותה תקופה ראו בה משוררת אמיצה המבקשת לחוות את החיים תוך כדי לקיחת סיכונים ולהפוך אותם לשירה.
 

על חוויותיה המיניות כתבה את 'שיר קדמשנתי' המוכר יותר בשמו 'סקס אחר' וייתכן שהעיד על תסכול.

לאחר אחד מאשפוזיה כתבה את שירה המפורסם 'לא יכולתי לעשות כלום'.

רק באמצע שנת 1976 עם צאת לקט שיריה זכתה להכרה מהממסד הספרותי.
באותה תקופה התגוררה וולך בתל אביב, ברחוב בן-יהודה פינת רחוב גורדון.
במהלך 1978-1977 זכתה בשלושה פרסי ספרות.
באותה תקופה הולחנו חלק משיריה וזמרים ידועים ביצעו אותם (ביניהם דורית ראובני, גידי גוב, נורית גלרון, נינט טייב). חלק מהשירים הפכו לחלק מפס הקול של הדור: 'אדם צובר זיכרונות', 'אני שוב מתאהב', 'זה הגשם', 'זה לא זה', 'שיר קדמשנתי' (הידוע בשם 'סקס אחר'), 'לא יכולתי לעשות כלום', 'שקט' (ידעו בשם 'שלח לי שקט') ועוד.

בשנת 1981 פורסמה ב'ידיעות אחרונות' כתבה שכותרתה "האישה היפה ביותר בעולם" וסיכמה את הדימוי הציבורי של יונה וולך:

"דמות מוזרה, מטורפת למחצה אך נערצת ונפלאה מבחינה שירית, כמין אוצר פרא".

באותה שנה גם פרסמה את השיר 'תפילין'.



_________________________________________________________________

ביוגרפיה מתובלת

יונה וולך נולדה בשנת 1944 בכפר אונו.
הוריה אסתר ומיכאל הגיעו לארץ מבסרביה בתחילת שנות השלושים כחלוצים, והיו ממקימי כפר אונו (לימים קרית אונו), אז ישוב חקלאי בודד בלב אוכלוסייה ערבית.

אחותה היחידה, נירה, נולדה בשנת 1938.

מות אביה

יונה וולך הייתה בת ארבע כשאביה נהרג בתום מלחמת השחרור ב 1948, בקרב על גבעת קולה.

זוהי חווית ילדות שטבעה בה את התפתחותה הנפשית השסועה. העדר דמות אב שעליה תוכל להישען. היא הייתה יתומת מלחמה אף שלא נהרג אביה בקרב אלא מטעות כדור תועה.

בריאיון להלית ישורון בחדרים 4:

"סתם, שעתיים אחרי שביתת הנשק. בגלל טעות בקשר. לא צריך היה להילחם שם. פשוט טעות. פתאום הוא התרומם. לא צריך היה להתרומם. זה בכלל לא צריך היה לקרות".

אַבָּא אֲנִי כּובֶשֶת אֵיפה / אַתָּה מִתְאַבֵּךְ עַכְשָו וְכַמָּה / אֲנָשִים שֶאֲנִי אוֹהֶבֶת בְּעֶצֶם / אֵיפה הֵם מִתְאַבְּכִים עַכְשָו.

יונה התגוררה עם אמה ואחותה ברחוב שנקרא על שם האב, בקרית אונו.

בשיר הבא היא מנסה להעלות את זיכרון האב.

בשיר בכל שנה בקיץ (אור פרא,80) נמצא את תמונת האובדן:

בְּכָל שָנָה בַּקַּיִץ / אָבִי בֶּן שְלֹשִים וְשֵש שָנִים / שוּב מֵת בְּאוֹתָה צוּרָה / נוֹפֵל מְלוֹא קוֹמָתוֹ / עַל הָאָרֶץ / הַצְּחִיחָה / אֲבָנִים וֲעֲשָבִים יְבֵשִים / וְקִלּוּחֵי הַדָּם / זוֹרְמִים / עִם הַחַיִּים.

בְּכָל שָנָה בַּקַּיִץ / אָבִי שוּב צָעִיר / בֶּן שְלֹשִים וְשֵש / פּוֹרֵחַ בְּשִיא חַיָּיו / מֵת שוּב / עַל הָאָרֶץ / בְּכָל שָנָה בַּקַּיִץ / הַיַּתְמוּת פּוֹרֶשֶת כָּנָף / וְצִלָּהּ עַל הָאָרֶץ.

תָּמִיד אָבִי / לֹא מִתְבַּגֵר / נִרְאֶה אוֹתוֹ דָּבָר / שָלֵם וְנָאָה / כְּאוֹת הַחַיִּים.

השיר נכתב שנים לאחר מות האב, אולם ניכר כי השפעת המוות על חייה היא מרכזית. תחושת ההחמצה והאובדן של הבת לא פגה עם השנים, אלא הולכת ומתחדשת מדי שנה בקיץ. כפל משמעות של המלה פורח בבית השני, האחת במובן פריחה-שיא החיים, והשנייה: סלנגית- נפרד מן החיים.
המוות מופיע גם בקובץ שירה בעמ' 38:

"מִשֶּהוּ מֵת בְּצוּרָה מְסֻדֶּרֶת / וְמִשֶּהוּ כְּאִלּוּ עֲבָרוֹ זֶרֶם / אֵינִי יְכוֹלָה לִרְאוֹתִי אַחֶרֶת / מֵאֲשֶר נְמוֹגָה נִרְאֶה שֶזֶּה...."

תמונת העדר האב הפכה לתמונת תשתית בשירתה.

בריאיון להלית ישורון:

"חייתי מיום עצמאות אחד לשני; מבית קברות אחד לשני. פיציתי את עצמי באמצעות התקווה; באמצעות הגאווה  הזאת,  שאבא  מת  בשביל  המדינה;  באמצעות  זה  שהמוות  שלו לא  היה  סתמי.  שיתר  המיתות  הן  סתמיות  לגמרי. 

ודברים  עלובים  שלא קיימים שבעצם אדם מת הוא בכלל לא מת. והסבל הוא לא סבל. בכלל לא היה ברור מה זה מוות.

לא  לא.  זה  לא.  לא;  אני  בנאדם רציונלי בצורה לא רגילה...".

בחורף הראשון של שנות החמישים כוסתה הארץ בשלג.

"אני רוצה למות על השלג של קריית אונו",

היה שם של מחזור שירים שכתבה יונה וולך ובו זכרה את השלג ההוא.
מצד אחד היופי שריגש את כל מי שבא מאירופה והתגעגע אל "המראה הצחור שזכר מילדותו," אבל מצד שני – המוות שהביא עמו: התרנגולות שגידלה אמה האלמנה בלול שליד הבית כדי לפרנס את עצמה ואת שתי בנותיה, יונה ונירה המבוגרת ממנה בכמה שנים, גססו מהקור ונשחטו. "דם ניתז על הנוצות" והשקים השחורים שבהם הובילו אותן הזכירו לאחת השכנות את השקים שבהם הובילו בשעתו את גוויות החללים, ביניהן את זאת של מיכאל וולך, שהרחוב שבו התגורר נקרא על שמו, לאחר שנהרג.

ליונה וולך היה עימות עם מורה בבית ספרה בכפר אונו שהכין את טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל.

המורה ביים מסכת שבה הטיל על כל אחד מהילדים בכיתתו לייצג גלות כלשהי. מיונה בת התשע ביקש להדליק את לפיד יתומי המלחמה.

"כאב של יתום לא מעלים על במה,"

אמרה לו הילדה במבט נוקב, והציעה להדליק את לפיד הנופלים במערכה. את סופו של העשור מסכם סרנה כזמן של "חשבון נפש לאומי," שנמשך לדבריו "עד האופוריה של 1967".

יונה התחילה לכתוב שירים בגיל 8.

על אמה כתבה: "דֻּבָּה גְּרִיזִילִית גִּדְּלַה אוֹתִי / חֲלֵב כּוֹכָבִים הָיָה מְזוֹנִי הָעִקָּרִי ..." (שירה, עמ' 66)

האם כחיה מיתולוגית גדולה – דובה גריזילית. המטאפורה מרמזת על הביטוי" חיבוק דוב", כלומר דאגה יתרה זה לזה עד כדי מחנק והצרת צעדים.
המזון שמעניקה הדובה הגריזילית אינו מזון גשמי, אלא מזון רוחני.
הדובה מעניקה לדוברת חומרים עליונים, אין זה דבר של מה בכך, לכן מתוודה הדוברת כי אין בכוונתה לשכוח את האם המיתולוגית שלה.
אמה של יונה הייתה חולת פרקינסון מגיל צעיר, ויונה נסעה לקרית אונו לטפל בה במשך 20 שנה בכל יום. לאחר האשפוז השני היא עברה להתגורר איתה בקרית אונו.

השיר "אבי ואמי יצאו לציד" מתאר את ההורים במציאות שאולה, ההורים כציידים, המקום שדות נפלאים, הציד מוצג באורח רציני, לא סתם ציד אלא ציד של חיות רציניות.

ההורים מזניחים את ילדם ומותירים אותו בבית.

השפעת ההישארות על הדובר בבית היא שלילית והוא הופך משועמם ועצלן. יש ניגוד בין העולם החיצוני, שאליו יצאו ההורים, לבין העולם שבו נשאר הדובר.
העולם החיצוני הפתוח הוא העולם הרציני, ואילו העולם הביתי הוא עולם עלוב.
בילדותה נהגה יונה לשהות רוב זמנה הפנוי בקולנוע שהיה שייך למשפחה, זנוחה, בלי שהוריה השגיחו עליה.

באופן סמוי אומרת וולך בשיר שלא היה לה בית במובן הנורמאטיבי.

אין לה בית מוחשי להתגעגע אליו, אלא עולם מיתולוגי רחוק אשר מחזיק אותה בחיים.
העולם האחר הוא העולם הטהור שאליו התגעגעה המשוררת.

בשיר אבי אמי יצאו לציד אפשר לראות שההורים לא סיפקו לדוברת  מסגרת משפחתית חמה ותומכת.

ואולי הרצון להשתחרר מחיבוק הדוב של אמה הפך את יונה מתלמידה מצטיינת בבית הספר היסודי למתבגרת פרועה. הקהילה השורשית של הכפר החלה להתייחס אליה כמוקצית מחמת מיאוס.

לאחר מותה אותה קהילה הקימה על שמה גן פסלים של אמנים תושבי קריית אונו וציטוטים משיריה חקוקים על לוחות מתכת ומפוזרים ברחבי הגן, בהם 'אדם צובר זיכרונות' וכמובן 'שקט'.

סילקו אותה מהביצפר בכיתה י'

יונה וולך למדה ב'תיכון חדש' בתל אביב אך הייתה חריגה.

נערה אינטלקטואלית בעלת סקרנות ורצון עז לדעת הכול, ובו זמנית השתעממה בשיעורים ונעדרה מחלק גדול מהם.
יונה החלה לכתוב את שיריה, שעדיין לא הרשימו אף אחד.
היא עישנה בפומבי ולבשה בגדים פרובוקטיביים, עד שסולקה מבית הספר לצמיתות, בכיתה י'.

סמוך לסילוקה נכנסה להיריון ועברה הפלה ראשונה.

את זמנה העבירה בעסק המשפחתי קולנוע 'אור-און' ומיד פעם עבדה בקופת הקולנוע.

משמעת חברתית הייתה עבור וולך ככלוב לציפור דרור.

היא הייתה נערה סוערת וחסרת מנוח, בוגרת מכפי גילה ובעלת נטייה למרדנות ואקסהיביציוניזם. היא סירבה להתנהג על פי המוסכמות המגדריות באותה תקופה ואימצה לעצמה התנהגויות שנחשבו אז לגבריות, ולפיכך גם חריגות לנערה.

למשל, היא קראה בשקיקה את מערבוני קרל מאי, עישנה סיגריות בשרשרת, התהלכה יחפה, לבשה מכנסי ג'ינס גבריים, חולצה פרומת כפתורים, כובע מצחייה ושיער מפוזר ומרושל.

באוניברסיטה אמנם לא למדה אך המשיכה ללמוד בכוחות עצמה.

היא קראה בקדחתנות מִגוון רחב של שירה ופרוזה, ספרות מקורית וספרות מתורגמת.
בגיל 17 נרשמה לבית הספר לאומניות 'מכון אבני' אך גם שם התקשתה להתמיד, אבל הצליחה ליצור קשרים עם המשוררים המורדים של אותה תקופה, ביניהם רוני סומק שאותו אהבה והעריכה.

רוני סומק מתאר את המפגש הראשון עם היצור המרהיב שהייתה וולך: "זה כמו להיכנס לג'ונגל, והחיה הראשונה שאתה רואה היא הנמרה שסיפרו לך עליה כל-כך הרבה. פתאום אתה פוגש את הנמרה, ואתה רואה שהיא יפה כמו שתיארו לך, מטורפת כמו שסיפרו לך, ובכל אופן אתה מרגיש שאתה חייב להיות קרוב אליה. ואתה יודע שאם יש מלכה בג'ונגל הזה, אז זו אותה נמרה. יש חיות שאתה קורא עליהן ולומד אותן, וכשאתה רואה אותן פתאום בתנוחה הפראית שלהן - הן נראות לך פחות מרשימות. במקרה הזה הנמרה הייתה נמרה כפי שדמיינתי, קראתי, רציתי להאמין - ואפילו יותר".

בתחילת שנות השישים התיידדה יונה (וגם שכבה) עם שני משוררים וביחד יצרו מעין משולש או קליקה ספרותית: מאיר ויזלטיר ויאיר הורוביץ.
הם השפיעו זה על זה, עסקו ביחד ביוזמות אמנותיות, כמו ייסוד של כתב עת, הופעות, תרגומים. שיריה התחילו להתפרסם במוספים ובכתבי עת. שמה כבר הלך לפניה בחוגים ספרותיים.

"שנאתי נורא את השירה העברית והספרות העברית. זה נראה לי רמאות גדולה. 

אהבתי את בודלר ואהבתי את וולט ויטמן.

"השירה העברית מחטיאה את העיקר, גם מפני שהיא הסתירה הכול.

"דיברו איתנו על ביאליק, משורר שמן ומדושן  עונג;  שכל האומה מעריצה אותו, והוא משורר לאומי,

אבל לא דיברו איתנו על סבל. לא דיברו  איתנו על שיגעון; 

וכשקראתי את ניטשה ואת מופאסאן ואת כל האנשים האלה; שמתו משיגעון ומסיפיליס; וחקרו והתאבדו וחקרו  את  החיים;  והיו  קרובים לחיים  וקרובים  לכל  התחושות הכל היה הקשות והאיומות ביותר; אז בארץ לא היה לזה שום דבר דומה.  שנאתי את זה שנאת מוות.

"שנאתי את אלתרמן;  שנאתי  את  שלונסקי; שנאתי את כל הספרות העברית; שנאתי את יהודה עמיחי.

"כמו שלמדתי את זה בבית ספר יסודי ובתיכון היה מנותק לגמרי  מהמציאות.
זה היה משהו שלא  היה דומה לשום  דבר בכלל. לא היה קרוב לחיים שלי; לא למדתי מזה על החיים שלי שום דבר.

ומה שהיה לי דחוף  ביותר; דחוף  דחוף  בעניין של חיים ומוות היה להבין את חיי עצמי. וספרות באה לעזור לנו להבין את חיי עצמנו. במקום זה אנחנו מוצאים אותה בוגדנית. חמקמקת. עונה על צרכי הלאום ופוסחת על כל דבר שהוא אישי ופרטי".

לצבא סירבה להתגייס וקיבלה פטור, כי הייתה יתומת צה"ל.

היא צפתה בסרט "הירושימה אהובתי" של אלן רנה שמוטט אותה נפשית אחרי שנטרפה בהזיה שהותיר בה.

כבר בגיל צעיר השתעשעה עם עצמה וכתבה מנקודת מבטו של גבר, כפי שעשתה בשירה 'תותים'.

ב-1964, בחדרה העלוב בבניין נוטרדם, החליפו ביניהם וולך ובן זוגה טדאוש פנטזיות צבעוניות בהן נכנסת בחורה ששדיה מונחים על מגש קש מלא תותי שדה בשלים ולידה שתי נזירות המשלשלות בחורה כלואה בבקבוק הישר על אברו של איש עצבני.

שנים אחר כך תתועד יונה מקריאה את השיר בפני קהל המום במתנ"ס ברמלה (תותים) - ראו בתמונה.

בספרה 'שירים אחרונים' מופיעה סדרת שירים הפותחים במלים "כְּשֶׁתָּבוֹא לִשְׁכַּב אִתִּי".

בסדרה זו מתארת וולך מפגשים מיניים עם שוטר, עם שופט, חוזר בתשובה, אלוהים, ואפילו עם מישהו שיעמיד פנים שהוא אביה.

בשנת 1964 התפרסם במוסף הספרותי של 'ידיעות אחרונות' שירה הראשון.

שיר ללא שם או כותרת שנפתח במילים 'אבנים משתפלות לנהר'.
לא וולך שלחה את השיר לעורך, אלא ידידהּ המשורר יאיר הורביץ:

אֲבָנִים מִשְׁתַּפְּלוֹת לַנָּהָר /נְעָרוֹת נוֹהָרוֹת/ מַשְׁפִּילוֹת שְׁדֵיהֶן אֶל נְעָרִים/ יְרֹקֶת נְחֹשֶׁת בְּשַׁעֲרֵי גַן     
הֵם שׁוֹאֲלִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ / מָה אַתָּה עוֹשֶׂה/ כְּדֵי לִשְׁמֹעַ / אֵיךְ / בְּגָדִים נוֹפְלִים מֵהַשָּׁמַיִם / שְׁחוֹרִים וַאֲדֻמִּים / חוֹזְרִים בְּמַנְעוּלִים שְׁבוּרִים / שׁוֹאֲלִים / אֲבָנִים מִשְׁתַפְּלוֹת לַנָּהָר / נָשִׁים עֲטוּפוֹת / מַשִׁילוֹת עוֹרָן כְּנָחָש/ הַנְּהָרָה אָבְדָה בִּלְבוּשָׁן.

המשורר מקסים גילן הכיר את שיריה לעורך גבריאל מוקד, ובשנת 1964 פרסם את שיריה בכתב העת "עכשיו".
לאחר מכן, באותה שנה, פרסם גילן את שיריה בכתב העת האוונגרדי "קילטרטן".

אדם צובר זכרונות

אדם צובר זיכרונות / כמו נמלים בחדשי הקיץ. / כמו חגב בעת הקיץ / ויש שאדם שר. / ובחורף הנמלים מתכנסים / מתנועעים ברכושם ומכלים לאט / את הרכוש ואת החורף / והחגב בחורף שר לפתחים / לטעום מזיכרונות העונה האהובה / שבשירו חמקה ממנו כליל.

הוא גורם לה לברוח אבל אף פעם לא גורם לה לשמוח. כל מה שקורה לה קורה לה בגללו וזה למה שהיא אוהבת רק אותו

שתיים בצהריים, תל אביב. בשלהי שנות הששים פוגשת יונה את המוסיקאי הצעיר סמי בירנבך. היא דובקת בו, רואה בו איש אמונה אך אינה נותנת בו אמון ואינה משחררת אותו לחופשי, "למה תעזוב אותי בשביל אדם זמני לגמרי" שאלה אותו כאשר רצה לבקר ידיד, והוא שב ללונדון, מותיר אותה לבד. הריקנות והתסכול מפעפעים בה, אז היא כותבת את השיר "גורם לי".

 

חודש לאחר שהתפרסם שירה הראשון "אבנים משתפלות לנהר" התפרסם שירה 'אבשלום'.

עם תחילת ההצלחה החלה ההדרדרות של יונה והיא חווה התנסויות רבות, חלקן קשות, עם מין, סמים ושיגעון, כפי שתיארנו קודם.

ספרה הראשון של יונה וולך, דברים, קודם בביקורת.
כך למשל דוד כרמי – סרנה חושף שזה היה פסבדונים של חוקר הספרות דוד וינפלד − כתב על הספר  שהוא מעורר בקוראים את הצורך להתגונן "בפני הרגשות קיצוניות," בדומה לספריו של קפקא וסרטיו של גודאר "שמוצגים בישראל באולמות ריקים, כי הציבור אינו עומד בעומס הרגשי".

יונה וולך נפטרה בספטמבר 1985 בגיל 41.

זמן קצר לפני מותה ראה אור ספרה 'צורות', וזמן קצר לאחר מותה ראה אור 'מופע'.

בגיל 38, חלתה בסרטן השד אך בחרה להתעלם מהמחלה.

במשך שנתיים לא הסכימה לקבל טיפול, למרות שהשד שלה טפטף דם, בטענה שבזה שהיא סוחטת את הפטמה היא מוציאה את הסרטן.

כפר סבא, 1982. בדיסקרטיות, יונה הולכת לסניף קופת החולים ומתבשרת שהגוש הממאיר בשדה שלח גרורות גם לבית השחי. לא אהבה בתי חולים. לא סיפרה דבר.
כיוון שחזתה את מותה כבר בגיל 21, היא כתבה על מוות בסוג של נבואה סטואית והכניסה ל"אור פרא" (איכות,1983) את שורות האימה והקבלה הבאות:

גופי היה חכם ממני / כוח הסבל שלו היה פחות משלי / הוא אמר די / כשאני אמרתי עוד / גופי / גופי הפסיק / כשאני עוד המשכתי / גופי לא יכל / כשל / ואני קמתי ונאלצתי ללכת / וגופי אחרי

יונה מאוהבת

באותה עת הכירה את יובל ריבלין, גבר צעיר בן 22, נגן קלידים (קלידן להקת אטמוספירה), בן קריית אונו.

יובל ויונה התאהבו אהבה עזה וגרו יחד במשך כ-4 שנים.

ב-1984, יונה החולה טיילה עם יובל ליד הבית בקרית אונו, שעתה התגוררה בו לבדה, ללא אמה שהועברה לבית אבות בגבעתיים.
לראשונה בחייה הרגישה יונה את התחושה המחממת והעוטפת של זוגיות יציבה ותומכת. לאחר כמה חודשים תכניס וולך לספרה "מופע" ("הקיבוץ המאוחד",1985) את השיר האופטימי והנאיבי כל כך לזכר הרגשתה באותו בוקר.

אני שוב מתאהב / ונשבע כבר שלא/ וקורא לה לבוא/ אני שוב מתגנב / רק לראות מרחוק / אם הצער מתוק / שוב להיות כתינוק / אני שוב מתאהב / משחק עם הלב / בלילות בלי שינה / שוב לצאת לגינה / אני שוב מתבזבז / אני שוב מתאכזב / בא הולך ועוזב / אני שוב מסתובב / שם / אהבה מחכה / ואני עובר … / דרך עצמי / דרך עצמך

ב1991, בעת עבודתו על "אין עוד יום", מגלה גידי גוב את השיר, כתוב בלשון זכר כבהזמנה, ושופע אופטימיות ובלבול כובש, בספר "מופע" של וולך שנפטרה מספר שנים לפני כן.

יובל ריבלין חזר בתשובה ואסר על הוצאת שיריה. מאוחר יותר התרכך בדעתו ושירים רבים ולא ידועים נחשפו.
 

קיץ1 / יונה וולך

קיץ בעולמות שלומי ימים / בכל חיים ריגוזים מרצדים / מתחילתם לסיומם כל הנראים / מקומם כהרף מחליפים וזורמים / מסתלסלים אוויר בינות זעירים / וטופחים קלות ברישרושי זהבים / נפשיים כמו, מבריקים ועשירים / מפרפרים רסיסים לעולם שקופים / צפופים ומזדעזעים / אידים כאבקנים / בהירים, כנים ומאוד אדיבים / מלאים ושופעים ריבואות שיבוצים / בעולם הקיצי, מתאימים ומקיימים / נעימים כהלכה מרהיבים וברורים / כלבני עיניים נפוצים בהרים".

לחיה של פסל/ יונה וולך

"אם איה-נוארה לא הולכת בדרכה האחרונה / לבה מציפה את האי / קטורת אדם מפואר רענן. ריח מתוק / עולה כעננת חסד בעד לקיטור. / איה-נוארה מתמסרת לכוחות ככל הדרוש. / הקיטור נפל ללועו ולאחרונה מראה קול / כמחשבה בחלום מעשה חיים. חומר חם. / כזה צלם מקועקע לרגישות שמעבר לאופק / מונח בקצה השביל כפליטת אנושי של איה-נוארה".

 'איפה הקולות שאהב ליבי':

"סואנים מוקטנים ליד אוזני מברכים / ומתפשטת האוזן הפנימית / ואלה מוספים ומסלסלים צורות זהב על צורות זהב / קול שרפים מרישרוש חייהם בתנועתם / ניגון חי ומלכיהם נפרם ונרקם / ומלאכי אדם? נעים דחוסים וחסרי צורה / מחומרים עדינים מלהיות עקרונית מיפלצות / ומייבבים בקולות הפנימיים לקצה חוט המעלות. / והאוזן הפנימית מתעמקת לעומק האחרון / ומראה -קול כרובים שלא לבוא באדם / מנגן צלילים כדם כזיכרון כלֶי".

'בנוף שקודם מים כיסו':

"רציתי שזה יבוא עוד פעם / לא שאלתי מאיפה זה בא / כשזה חזר (…) המכשירים נשארו והזהירות נשתנתה / לפעמים היינו מסתכנים / אבל לא נכנסים לתיגרות ממש / זה היה תמיד איתנו. פעם טיילנו וכוכבים נפלו / לא היה קץ לפליאתנו / ידענו שבזה העיניין / אנחנו היינו אותם ילדים / כמו אני זה שנפל לתוכנו".

 

הִתְחַפַּשְׂתָּ לְחַיָּל

מאת יונה וולך

יָדַעְתָּ שֶׁלֹּא אַתְחִיל אִתְּךָ / כְּשֶׁאַתָּה נִרְאֶה כְּמוֹ חַיָּל / לָבַשְׁתָּ כְּפָפוֹת / כִּי יָדַעְתָּ / שֶׁאֲנִי אַתְחִיל / עִם יָדֶיךָ / אֶת הַגּוּף / הִסְתַּרְתָּ / בְּבִגְדֵי חַיָּל / יָדַעְתָּ / שֶׁלֹּא אֶתְקָרֵב אֵלֶיךָ כָּכָה //
וְאֶת כָּל חַיֶּיךָ הִסְתַּרְתָּ / אֲנִי זוֹכֶרֶת / אֶת אֹדֶם פָּנֶיךָ / וְכוֹבַע גֶּרֶב עַל רֹאשְׁךָ / וְהַכֹּל נָקִי / בְּאֹפֶן מַדְהִים / כַּמָּה נָקִי הִנְּךָ / לֹא הָיָה צֹרֶךְ / אֲפִלּוּ בְּרֶמֶז שֶׁל דָּם / כְּדֵי לְהַרְתִּיעַ אוֹתִי / מִמְּךָ / כְּדֵי לְהַרְחִיק אוֹתִי / מִפָּנֶיךָ / בְּמִסְגֶּרֶת חַיָּל. // איך בלילה /
שָׁמַעְתִּי בַּלַּיְלָה / אֵיךְ יָדֶיךָ / בּוֹנוֹת אֶת חַיֶּיךָ / בְּחֶרֶשׁ הַנְּשָׁמָה, / וַאֲנִי אָהַבְתִּי / לִשְׁמֹעַ / אֵיךְ יָדֶיךָ מְפַלְּסוֹת /
בֵּינוֹת לְשִׂיחֵי הַחַיִּים / פָּנֶיךָ מְפַלְּסוֹת דֶּרֶךְ / בִּכְיָן הָאֹשֶר / וּמַה / שֶּׁטּוֹב בִּשְׁבִילְךָ / וְגַם בִּשְׁבִילִי / חָשַׁבְתִּי /
אֵיךְ יָדַי / תִּבְנֶינָה / אֶת חַיַּי.

הָאֲדָמָה נֶהְפֶּכֶת /

וְזֶה מַצָּב / הַטָּלֶה אוֹמֵר כֵּן / וְזֶה מַצָּב / הָאֵשׁ לֹא מְרֻסֶּנֶת / פְּרָאִית / וְזֶה מַצָּב / הַמַּיִם שׁוֹטְפִים / וְזֶה מַצָּב / וְזוֹ אֵינָהּ מֶטָפוֹרָה / אֵין בִּכְלָל מֶטָפוֹרוֹת / אֵין דִמּוּיִים אֵין כְּמוֹ / אֵין דּוֹמֶה לְ / הוּא נִהְיָה זֶה / מִכּוֹחַ הַמִּבִּפְנִים / שֶׁיֵּשׁ כָּל הַגּוֹרְמִים / כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנִּהְיָה כְּמוֹהֶם / שֶׁיֶּשְׁנָם בָּרֹאשׁ / שֶׁיֵּשׁ לָהֶם תְּכוּנָה שֶׁצָּרִיךְ לְהָבִין / אֹפִי / שֶׁאִם נִהְיִים הֵם / מְשַׂחֲקִים אוֹתָם / מְבִינִים מָהֶם בְּרֶגַע הַהֱיוֹת / גַּם שֶׁל הַשֵּׁנִי הַנִּכְנָס לַמָּקוֹם הָרֵיק / שֶׁשָּׁם מַרְגִּישִׁים אֶת הַרְגָּשׁוֹת שֶׁלּוֹ"

"תַּרְגִּיל אָיוֹם בַּחֲרָדָה יוֹצֶרֶת"

כך וולך מכנה את יצירתה המוקדמת. השבר מופיע כבר בחטיבת השירים האמצעית 'למעלה מזה', שהתפרסמה יחד עם שני הספרים הראשונים בקובץ 'שירה'.

"פִּתְאוֹם אֲנִי אָדָם פַּחְדָּן", היא כותבת ב-1974.

"לְגַבֵּי מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי, שְׁמִי נֶעֱלַם. מִישֶׁהוּ אָחֵר כָּתַב אֶת זֶה אָדָם / אַמִּיץ גִּבּוֹר יָפֶה / וַאֲנִי בֵּינְתַיִם אֱגוֹז קָטָן, צָפָה בְּקַרְקָעִיתִי וְרֻדָּה וַעֲגֻלָּה / מַה שֶּׁנִּשְׁאַר מִמֶּנִּי שֶׁיִּהְיֶה לִבְרָכָה / סְלִיחָה עַל הַטָּעוּת וְלֹא בְּכַוָּנָה, אָז מָה

גורם לי לברוח / אבל אף פעם לא / גורם לי לשמוח / לא גורם לי לשמוח / גורם לי לרצות / גורם לי להרגיש / גורם לי לראות / כל מה שקורה לי / קורה לי בגללו / וזה למה שאני אוהבת רק אותו / גורם לי לשכוח / גורם לי לצרוח / אבל אף פעם לא / גורם לי לפרוח / גורם לי להבין / גורל לי לרצות / גורם לי לראות /כל מה שקורה לי / קורה לי בגללו / וזה למה שאני / אוהבת רק אותו / גורם לי לבכות / גורם לי לחלות /אבל אף פעם לא / גורם לי לעלות / לא גורם לי לעלות / גורם לי להרגיש / גורם לי לראות / כל מה שקורה לי / קורה לי בגללו / וזה למה שאני / אוהבת רק אותו.

החיים שיש לך

מילים: יונה וולך

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ
הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
הַבְּרִיאָה
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ
זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
הַיָּחִיד
שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא
כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ
גַּלֵּה אוֹתוֹ
הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה
הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ
כְּעַל שִׁעוּר רַע
עַל מַה שֶׁהָיָה
כְּעַל עֹנֶשׁ
הַרְחָקָה
עֲמִידָה בַּפִּנָּה
נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן
תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא
כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.

 

על הסרט "יונה": נצחונה של משוררת

ניר ברגמן לקח על עצמו אתגר רגיש: יצירת סרט עלילתי מחייה של יונה וולך, האשה שביגרה את תרבות ישראל

מאת: יובל בן-עמי 8.12.2014

אנחנו לוקחים את המתים כמובנים מאליהם, עד שמזכירים לנו שהם היו חיים, שהם עדיין חיים, שהם יכולים אפילו עדיין להשתנות.

מבחינתי, תמיד היתה יונה וולך. מרגע שהגעתי לגיל בו נכון לקרוא את השירה הזאת (שאינה מיועדת לכל גיל), היא היתה נוכחת סביבי. מורתי לספרות בתיכון לימדה אותנו את "יונתן" ואת "כשבאתי לקחת אותה מן העננים". הראשון נשאר איתי יותר מכל, בעצם עם כולנו. דיברנו עליו בהפסקה, חלמנו עליו בלילה, השתגענו ממנו. מה עוד נתנו לי שנות לימודי שהשפיע עלי ככה?

"יונתן" הוא שיר זב דם ובזה טמון חלק מקסמו עבור קוראים צעירים, שלא ידעו ששירה יכולה להיות כזאת. קסם אחר טמון ביחסי הכוחות שבו, שמוכרים כל כך לכל מי שמצוי במסגרת האכזרית של בית ספר, במחיצת קהילת "ילדים" מגובשת, משדרת בטחון, מסוכנת תמיד.

אֲנִי מַסְכִּים לְחוֹר שֶׁל נַעַץ
אֲבָל הַיְלָדִים רוֹצִים
וְהֵם יְלָדִים
וַאֲנִי יוֹנָתָן.

התרבות הישראלית היתה עד וולך כולה "ילדים". היא האדירה את הכלל, את "הקיבוץ" במובן הרחב של המילה. עם בואה של יונה וולך, השמיע "יונתן" קול מתוך התרבות הזאת: האינדיבידואל הדחוי והחריג. אמנות נוצרת גם על ידי "ילדים", ויש יופי בשירי מקהלת הצבא האדום שעוברתו עבור הגבעטרון, אבל בעידן המודרני שלאחר קפקא, דווקא "יונתן", האנטי גיבור והבודד, הוא הקול המשמעותי ביצירה המערבית. יונה וולך הפנתה את התרבות הישראלית מערבה. היא הכינה את ישראל למעבר שבין הקיום הקולקטיבי של עברה, לבדידות הקפיטליסטית של עתידה.

היא לא היתה לבדה, כמובן. וולך הושפעה מיאיר הורביץ ומדליה הרץ שכתבו לפניה, אבל הרחיקה לכת מהם. היא הרחיקה לכת מכולם. רבות מדובר על נתן זך כמי שהביא את המהפכה המשמעותית ביותר בשירה העברית שלאחר קום המדינה. וזך אכן דובר בקול ראשון יחיד, כמו וולך, אבל הוא לא סובל כמוה ולא משתוקק כמוה ולא פוחד כמוה. בואו נודה בזה. הוא לא כותב כמוה.

שורה וולכית כמו "לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים" מזכירה מאוד את שירת זך המוקדמת, אבל נשמעת אחרת לגמרי כשהיא כתובה בעט הרדוף של יונה-תן, ומובילה למקומות אחרים לחלוטין.

ממלכת שיריה

הנרדפות הזאת היא הציר המרכזי בסרט העלילתי החדש "יונה" שביים ניר ברגמן. הנרדפות – ולא השירה. כמו בספרו של יגאל סרנה, שעליו מבוסס הסרט, סיפור חייה של וולך מוצב במרכז ויצירתה בשוליים. מן הסתם, בספר קל יותר להכיל פרטים מרובים מסיפור חיים, ואילו סרט מוכרח לאמץ מוקד עלילתי ולוותר על אינסוף רבדים, פרטים ומורכבויות.

ברגמן בחר להתמקד בהפרעת האישיות של וולך ובהשפעתה על יכולת הכתיבה שלה – יכולתה, ולאו דווקא תוכן כתיבתה.
אנחנו מלווים את וולך במהלך שני אישפוזים בבית החולים לחולי נפש בטלביה, הראשון – במחלקה הפתוחה, השני – בסגורה. במהלך האשפוז הראשון וולך משתוקקת להתנסות במסע LSD, וזוכה בכך, בשני היא נאבקת במשבר כתיבה. הכח המכלה בנפשה גבר עליה והיא לא מסוגלת להפיק מילים מעצמה.

יש בסרט עוד. יש בו סצינה נהדרת שבה משוחזר קפה "כסית" על אנשיו ועל מדרכת דיזנגוף שמחוץ לו, וסצינה אחרת בה קוראת וולך משירתה בחדר המדרגות של אכסניית נוטרה דאם בירושלים. יש את אנשי התקופה: מוקד, הורביץ… יש את אמא וכפר אונו, יש אהבות ויש סקס אחר ושאינו אחר. יש קריירה:  שירים ראשונים ב-"עכשיו", ספר ראשון, ספר שני. הסרט עוסק ברצינות במאבק של אשה צעירה להלקח ברצינות על ידי הקליקות הספרותיות הגבריות להחריד ולהקים את ממלכת שיריה, אבל בסופו של דבר מה שנותר עם הצופה הוא בעיקר טלביה, המאבק הנפשי.

השפה הקולנועית של ברגמן רומזת בהצלחה על מה שהסרט אינו מצליח להכיל. המצלמה שלו אוהבת תקריבים, וכשמולנו תקריב של פנים, אנחנו יודעים שחדר שלם נסתר מעינינו ושעלינו לדמיין את יתרתו. אהבתו של האיש לתקופה ולארץ ניכרת, ואנחנו מצליחים לחוש בהמשכן של הערים שעל המסך כפי שאנחנו מצליחים לחוש בכל מה שלא מסופר לנו על עולמה של הגיבורה, לתאר בעיני רוחנו את השירים שאינם נקראים בסרט.

סוף האקספוזיציה

כל זה טוב, אבל כדי שסרט כזה יצליח לעשות צדק אמיתי עם אשה אמיתית, ועוד אשה מורכבת כל כך, הוא זקוק לשחקנית נהדרת שתשלים את התמונה. נעמי לבוב עושה את זה. זה התפקיד המשמעותי הראשון שלה, וקשה עדיין לדעת מי היא, אבל המחול שלה עם המצלמה מרהיב, ואותה רמיזה מתרחשת בעשייה שלה: דברים שאינם כתובים בתסריט מתרחשים בתוך ראשה, ניבטים אלינו בשתיקותיה, באצבעותיה המעשנות בשרשרת.

אני לא בטוח שלבוב "משכנעת" כוולך. בעקבות הסרט צפיתי בקטעי ארכיון של וולך עצמה והיא משדרת דברים אחרים. לבוב הפכה את התפקיד לשלה. היא לא עסוקה בחיקוי. היא קראה את שירת וולך ואת ספרו של סרנה ומעניקה לנו פרשנות שלהם. בעיני זה מצא חן בהחלט. כשנחשפים ליצירה שכולה עוסקת בייחודי שבאדם, הדבר הכי נכון וטבעי הוא לצאת ולעשות משהו אישי מאוד. וזה מה שלבוב עושה.

הסרט מסתיים בפתאומיות, כאילו מייד בסוף האקספוזיציה.
השערוריות שליוו את וולך בשנות השמונים נזכרות רק ברמז.
הקשר שלה עם הרוק הישראלי הצעיר – בבית אחד של שיר. אנחנו לא רואים אותה חולה, לא זוכים להיפרד ממנה. נדמה לי שזה אמין, שכך גם הסתיימו חייה, בגיל 41, מסרטן השד.

כגדולי המשוררים, היא היטיבה לנבא את סופה שלה, לפעמים כמתבוננת בו בחלום בלהות שבו היא ועצמה הן שתי דמויות שונות. האיילה בשיר "מפלצת האיילה" מיטיבה לשיר כשהיא מפסיקה להיות מלבבת, ממש כמו שוולך עצמה היטיבה לשורר כשהתמסרה לדימויים המפחידים, המיניים, המחיים בדם והממיתים בזעקה. הסוף מגיע בהפתעה:

וַאֲנִי הָיִיתִי כְּלֹא הָיִיתִי כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה
בָּרֶגַע הָרַךְ הַהוּא הָלְמָה בְּשַׁעֲרִי.
וְכָל הָעוֹפוֹת עָפוּ וְהַחַיּוֹת נָסוּ
וְהָאַיָּלָה נָפְלָה מֵהַגַּג וְשָׁבְרָה אֶת הָרֹאשׁ
וַאֲנִי בָּרַחְתִּי וּבְגַן  אַהֲבָתִי סוֹגֶרֶת מִפְלֶצֶת
גּוֹרִילָה שְׁחֹרָה וְרָעָה כַּשִּׁכְחָה.

"הָלַכְתִּי אֵצֶל מִי שֶׁהִצִּיעַ לִי יוֹתֵר חַיִּים"

"הָלַכְתִּי אֵצֶל מִי שֶׁהִצִּיעַ לִי יוֹתֵר חַיִּים. / הָלַכְתִּי אֵצֶל אֱלֹהִים / הִצִּיעַ לִי אֶת כָּל הַחַיִּים / רָצִיתִי יוֹתֵר רָצִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים".

"כְּבָר פּוֹחֵד אוֹ עֲדַיִן פּוֹחֵד, כְּבָר / פּוֹחֵד אוֹ עֲדַיִן כְּבָר פּוֹחֵד / הַאִם אֲנִי, לְפֶתַע דַּוְקָא בְּגוּף רִאשׁוֹן / בְּלִי כָּלמָקוֹם לְטָעוּת / זוֹ הַשְּׁאֵלָה הַחֲשׁוּבָה יוֹתֵר, הַחֲשׁוּבָה בְּיוֹתֵר / יֵשׁ אֲנָשִׁים, שֶׁאֵין לָהֶם מַה לְהַפְסִיד (…)".

"מַה אֵין לָהֶם?", "מַה / אֵין לָהֶם מַה לְהַפְסִיד?", "מַה יֵשׁ בָּהֶם שֶׁעָתִיד?", "מַה יֵשׁ בָּהֶם לְהַפְסִיד?", "הַדְּפָנוֹת יַעַמְדוּ אוֹ לֹא יַעַמְדוּ?", "יַעַמְדוּ?", "לֹא יַעַמְדוּ?"

"הַקַּיִץ / לֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם. הָאֲדָמָה / מַתְחִילָה לִנְסֹעַ. מָחָר / אֶקַּח אוֹתָךְ לַקִּרְקָס. הַכֹּל / יִסַּע בּוֹ. כֹּל מַעֲטֶפֶת-הָאֲדָמָה / תָּזוּז לְאַט-לְאַט, לְקוֹל צִלְצוּל רָחוֹק, בְּמַאֲמָץ נִפְעָם, בִּמְלוֹא / הָאַחְרָיוּת. לֹא תִּהְיֶה עוֹד / תְּזוּזָה אַחְרָאִית יוֹתֵר. בּוֹאִי, בּוֹאִי".

שני שירים כונסו בשיר "ניסויים בהיסטריה", שני שירים שתוכנם וסגנונם שונה עד כדי כך שאפשר היה לקרוא אותם בנפרד. אבל אם נרשה לעצמנו, בזכות היותנו גם כן בחיים, להתעלם לרגע מפיתוחי הלבה שהתקשתה ולהעמיד רק את שני פרצי ההיסטריה זה לצד זה, כשתי פסגות געשיות, נגלה לפנינו שיר אהבה פשוט בן שתי פעימות: "כְּבָר פּוֹחֵד אוֹ עֲדַיִן פּוֹחֵד" ו-"בּוֹאִי, בּוֹאִי אִתִּי".
ההתאהבות מפחידה. זה מובן לכל אדם שהתאהב בחייו. ובנקודה המובנת הזאת מסתיימת הפרשנות, ורק מנקודה מובנת כל כך עליה להתחיל.

ספרו של עודד כרמלי, ליקום אין אופוזיציה – מחזור שירים, יצא לאחרונה בהוצאת אחוזת בית