"היו כמה פעמים על הבמה שהרגשתי חופש. אגיד לך מהו חופש בשבילי: ללא פחד".
בעלה של נינה סימון נהג להכות אותה כל השנים, בחוזקה, גם ליד בתה, גם בבטנה בעת הריונה.
לאחר שהצטרפה נינה סימון לתנועה למען שוויון זכויות, היא חשה שמצאה את ייעודה, והייתה חברה בה במשך שנים רבות.
בשלב כלשהו בקריירה שלה נינה ניגנה ושרה רק שירים פוליטיים. זה התחיל לפגוע בקריירה שלה, כי המפיקים סירבו להופעות שלה, כי ידעו שהדבר היחיד שיקבלו יהיו מסרים פוליטיים.
כשבעלה התקומם נגד הנזק שהתנועה גורמת לקריירה שלה בפעילותה וכשהחריף את אלימותו כלפיה - אפילו בנוכחות בתם הקטנה - עזבה סימון את הבית, את הבעל ואת הבת.
בלי להסביר לילדה מאום, ניתקה האם כל קשר ונעדרה במשך שנה תמימה.
"ידעתי שהלכנו לאיבוד. הרגשתי רדופה כל הזמן, לא חשוב מה עשיתי או כמה נעצבתי. הרגשתי שלא נותרו לי חיים יותר בארץ הזאת. ידעתי שאני צריכה לפרוש או לעזוב את אנדי או לעשות משהו. אז הסרתי את הטבעת, שמתי אותה על השולחן, ועזבתי את הארץ.
היא כתבה לבעלה: "אין לי מה לתת, אנדרו, ואני עייפה מכדי לדבר על כך. אתה תלך לדרכך, ואני אלך לדרכי. יש לי מעט לעשות עם בני אדם ובאופן מוזר, אני שלווה.
בתה מספרת בסרט: "גרתי אצל אחות הסנדקות שלי כשאמי עזבה, שאמרה שהטלפון היה מצלצל ובכל פעם שהוא צלצל הייתי רצה אליו ושואלת זו אמא שלי בטלפון.
"כשאמא חזרה, עברתי לגור איתה, בבית על החוף.
"כל מה שעשיתי היה לא בסדר. מהדמות המנחמת בחיי היא הפכה למפלצת. עכשיו היא הייתה זו שהרביצה והיא הרביצה לי.
"פעם היינו במקום ציבורי ועשיתי משהו, והיא פשוט... הרביצה לי לעיני כולם. ולא חשפתי את הרגשות שלי כי כשאמא ראתה אותך בוכה, היא ידעה שהיא יכולה להשפיע עליך. זה מה שהיא רצתה,ולא רציתי להכניק לה את הסיפוק הזה. כשהיא הכתה אותי הייתי מסתכלת ישירות בפניה והיא הייתה אומרת כדאי לך לבכות. לא הייתי בוכה.
זאת הייתה תקופה קשה מאוד ושקלתי התאבדות".
בגיל 14, כשלא יכלה עוד להתמודד עם האלימות שספגה מאמה, ניסתה בתה של נינה סימון להתאבד, ועברה להתגורר עם האב.
לימים הסבירה הבת שאמה אובחנה כבִּיפֹּולָרית.
על פי אחד הסיפורים, הביעה סימון זעם לא רק בשירים וביחסה אל בתה: היא הייתה מסוגלת לנהוג באלימות של ממש גם כלפי זרים, עד כדי כך שירתה פעם בשכן שצחוקו הרגיז אותה, ופצעה אותו.
"לו יכולתי לעשות כרצוני, הייתי נעשית רוצחת. הייתי לוקחת נשק ויורדת דרומה ועונה באלימות לאלימות שלהם, ברובה לרובה. אבל בעלי אמר לי שאני לא מבינה כלום ברובים והוא סירב ללמד אותי, והדבר היחיד שהיה לי היה המוזיקה, לכן צייתי לו. אבל לו יכולתי לעשות כרצוני, לא הייתי יושבת כאן היום. בטח הייתי מתה כבר".
אנדי, בעלה: "היא ירדה על הלבנים כמו כלב נובח. אבל היא רצתה גם את כל הדברים הטובים. היא גם רצתה להשתתף בתוכניות בטלוויזיה כמו ארתה פרנקלין, אבל לא הזמינו אותה בגלל המוניטין שיצא לה. לבסוף לא הייתה הרבה עבודה וההוצאות היו גבוהות. היא חיבלה בכל העבודה שהשקעתי".
ביתה של נינה: "אני זוכרת את אבי מתלונן על כך שהיא לא הפסיקה לנאום. אבל זו מי שהיא הייתה. זה בסדר כשאת על הבמה. זה בסדר כי את יכולה להגיד הכול. אבל כשההופעה נגמרת והאורות כבים, בסדר, בואי נכניס את הקוף לכלוב, קחי את הבננה שלך ותתנהגי יפה.
זה היה כאילו שהיא נענשה על שהיא נאמנה לעצמה".
נינה: "זה מקום כואב ובודד מאוד להיות בו. אני חושבת שהאמנים שלא מעורבים בהעברת מסרים כנראה מאושרים יותר, אבל אני צריכה לחיות עם נינה וזה קשה מאוד".
כשנינה עזבה את אנדי וטסה לאפריקה ולאחר מכן לשווייץ ואז לצרפת, לא היה לה כסף. הוא הפסיק לחלוטין להזרים לה כספים.
לכן, כדי להתפרנס, היא עבדה בצרפת בכל לילה בבית קפה קטן תמורת 300 דולר.
"הייתי נואשת. הייתי גדולה מדי בשביל המקום הזה. אף אחד לא האמין שאני שם. אף אחד לא בא לראות אותי. נפלתי מגדולתי.
"אני מצטערת שלא נעשית הפסנתרנית השחורה הגדולה ביותר. אולי זה היה עושה אותי מאושרת. אני לא מאושרת במיוחד עכשיו.
"לא הייתי משנה את החברות שלי בתנועה לזכויות האזרח. אבל כמה מהשירים ששרתי אז פגעו בקריירה שלי. כל השירים השנויים במחלוקת שהתעשייה החליטה להעניש אותי בגללם, והם החרימו את כל התקליטים שלי, וזה קשה לי להתחבר לשירים האלה שוב כי הם לא רלוונטיים לתקופה הזאת. אין תנועה לזכויות האזרח. כולם נעלמו/מתו.
בתה של נינה מספרת: "רק בגיל 20, כשבאתי לבקר אותה בניימכן בהולנד, שמעתי את המונח מאניה דיפרסיה. פתאום הבנתי למה רגע אחד היא הייתה שמח. ורגע לאחר מכן עמדתי מול מישהי שלא הייתה בחדר 5 דקות לפני כן. פתאום זה נעשה הגיוני.
אחיה מספר: "היא שקעה עמוק כל כך בחרא בסוף והבינה שעליה למות או להיכנע. היא נכנעה.
היא לקחה טרילאפון שפגע ביכולת המוטורית שלה. אחרת, אמרו הרופאים, היא תהווה סכנה לעצמה ולאחרים.
נינה: "החיים האישיים שלי הרוסים. היו לי כמה רומאנים והייתי שמחה להיות נשואה, אך היה עליי להקריב הכול למען המוזיקה".
"19 אנשים תלויים בי לפרנסתם, זה הרבה אנשים. אני יודעת שאם אגיד תראו אני עייפה ולא יכולה לעבוד הערב". אני אחטוף משני הצדדים.
"איש לא יבין או יהיה אכפת לו שאני עייפה, וזה לא יעניין אף אחד.
"הייתי רוצה חופש, היכן שהוא, איפה שלא ארגיש את הלחצים האלה.
"בכל לילה, בחורים הרקובים שנקראים חדרי הלבשה, במשך השנים בזבזתי הכול עד שלא נשאר ממני כלום.
"מעמידה פנים שאת שמחה כשאת עצובה.
"בפנים אני צורחת: "תעזרו לי, מישהו!"
"אך אי אפשר לשמוע אותי. כמו לצרוח בלי קול".
אחיה: "בשנות השישים הבנתי שנינה נלחמת בשדים שעלולים להגיח בכל רגע בלי שתדע על כך בכלל. היא יכלה להיות אלימה, להיות תוקפנית מאוד והשינוי היה דרמטי. הבתי שאני לא עם אחותי אלא עם ההיא וההיא הייתה מאיימת.
"אלוהים, יכולתי להרוג את כולם. אני שונאת אותם, כן, אך שונאת את עצמי יותר, אין לי שום תירוץ. הם לא יודעים שאני מתה והרוח שלי ממשיכה."
בעלה לשעבר: "ברגעי השפיות שלה היא הייתה מוטרדת מאוד מהתקפי הדיכאון והזעם האלה. אפילו פנינו לבית החולים בקולומביה. אני חושב שאשפזנו אותה ל4 או 5 ימים. אומר בעלה. ערכו את כל הבדיקות ולא הצליחו למצוא דבר".
נינה: "אנדרו ואני דיברנו על אפשרות של התאבדות מצדי. הוא אמר שלא רק שהוא לא יסבול, אלא יחוש הקלה. אני שונאת אותו. יש לי כוונה לעזוב אותו, אם אחיה. המכות, אנדי, אותן לא אוכל לסבול. הן הורסות הכול בתוכי.
אנדרו: "ההתדרדרות שלה נעשתה חמורה יותר ויותר. יצאנו לסיבוב הופעות עם ביל קוסבי ובלילה האחרון היא הייתה לא יציבה. הייתה לה פחית של משחת נעליים, היא מרחה את זה בשיערה והתחילה לדבר ג'יבריש. היא הייתה לא מובנת. נדמה היה שהיא עוברת התמוטטות עצבים.
"כשהגיע הזמן לעלות לבמה ליוויתי אותה, אחזתי בידה והושבתי אותה ליד הפסנתר. ונעמדתי מיד בצד השני של הבמה כדי שנוכל לראות זה את זו. לא הייתה לה כל שליטה על הרגשות שלה ומתחת לכל זה המין שלט בה. היו תקופות שפעם או פעמיים בשבוע היא תקפה אותי מינית והייתה נתקפת זעם מטורף. היה מוכרח להיות מין, זה הניע אותה".
נינה: "הגישה שלי כלפי מין הייתה שצריך לעשות את זה כל הזמן. רציתי שאנדרו ירגש אותי מינית והוא מעולם לא הצליח. הוא לא ידע איך לגעת בי ואף פעם לא היה לו זמן. הוא היה בא אליי מאוחר בלילה, נשאר שעתיים ומסתלק.
אנדרו: "ידעתי שהיא יוצאת עם אחרים. הסכמנו שלשנינו יוכלו להיות בני זוג מחוץ ליחסים, אבל שנעבוד יחד למען העסק והילדה".
____________________________________________________________
הייעוד: פסנתרנית קלאסית
נינה סימון, שנולדה ב-1933 בצפון קרוליינה, ייעדה עצמה מילדות להיות פסנתרנית קלאסית.
חרף כישרונה הרב, ולמרות העובדה שלמדה בג'וליארד, לא התקבלה לבית ספר גבוה למוזיקה (באחרית ימיה העניק לה אותו בית ספר תואר לשם כבוד). לא היה לה ספק שהסיבה לדחייה הייתה צבע עורה.
את הקריירה שלה כזמרת החלה במקרה.
כדי להתפרנס, ניגנה בבארים, ונאמר לה שאם גם תשיר, תקבל עוד כמה דולרים. היא שבתה את לבבות המאזינים, אבל דווקא בשיא הצלחתה חשה שחייה ריקים מתוכן: היה לה צורך למצוא פשר לאמנותה. חלום חייה היה לנגן באך בקרנגי הול, לא לשיר כדי לבדר אנשים. ואז הכירה את מלקום אקס ואת שאר פעילי התנועה לזכויות האזרח, אלה שנאבקו למען שוויון זכויות לשחורים באמריקה.
בעלה, שתכנן את הצלחתה המסחרית, לא הבין את הצורך שלה לשיר כדי לצעוק את הכאב והמרי, כדי להתסיס, כדי להניע את הצופים לפעול, להילחם (להרוג!).
Lilac wine is sweet and heady, like my love Lilac wine, I feel unsteady, like my love Listen to me I cannot see clearly Isn't that he coming to me nearly here?
Lilac wine is sweet and heady, where's my love? Lilac wine, I feel unsteady, where's my love? Listen to me, why is everything so hazy? Isn't that he, or am I going crazy, dear?
Lilac wine, I feel unready for my love Feel unready for my love
נינה סימון השליכה את המוזיקה שיצרה עד אז, וסחפה את הלב עם שיר הערש "התינוק החום" - שנכתב על ידי אוסקר בראון ג'וניור אודות משפחתה.
בתחילת אוגוסט 1963 היא שרה את "בראון בייבי" לפני שהקהל התאסף באיצטדיון הכדורגל של מכללה שחורה מחוץ לברמינגהם - הקונצרט המשולב הראשון שניתן אי פעם באזור - בזמן ששומרים עם אקדחים וכלבים משרטטים על המגרש.
סימון צפתה בטלוויזיה במצעד בוושינגטון, מאוחר יותר באותו אוגוסט, בזמן שהתכוננה לדייט במועדון. היא עדיין התאמנה כאשר ב- 15 בספטמבר התפרסמה ידיעה על הפצצת הכנסייה הבפטיסטית ברחוב השש עשרה ברחוב בירמינגהם, והרגה ארבע נערות אפרו-אמריקאיות צעירות שזה עתה יצאו משיעור התנ"ך.
המעשה האימפולסיבי הראשון של סימון, נזכרה, היה לנסות להכין אקדח רוכסן עם כלים מהמוסך שלה.
"היה לי בראש לצאת ולהרוג מישהו", כתבה. "עוד לא ידעתי מי..."
דחף זה לאלימות לא היה דחף סוטה לחלוטין אלא דבר שהתבשל בקנה מידה לאומי, אולם נבלם.
בעלה של סימון, איש עסקים חכם, אמר לה לשכוח את האקדח ולהכניס את זעמה למוזיקה שלה.
ב-1963 כתבה והקליטה את שיר הזעם "Mississippi Goddam" בתגובה לרצח של שחורים, ביניהם ילדים, באלבמה ובמיסיסיפי.
אחרי צעדת וושינגטון ב-1963 לקח לה שעה לכתוב "מיסיסיפי גודדם".
"אלבמה הרגיזה אותי כל כך, טנסי גרמה לי לאבד את מנוחתי" - שנבע מעוולות כל כך מוכרות שהם בקושי היה צריך לומר: "וכולם יודעים על מיסיסיפי, לעזאזל!"
היא לעגה להעלבות סטריאוטיפיות ("עצלן ארור מדי!"), הבטחות ממשלתיות ("ביטול הפרדה / השתתפות המונית"), ובעיקר לייעוץ המתמשך של מנהיגי הציבור "לך לאט", קו שגרם למוזיקאים הגיבויים שלה להתקשר יוצא שוב ושוב, כניקוד, "איטי מדי!"
זה שיר של אישה שלא הייתה לה תקווה לעתיד האמריקאי:
"אה אבל כל המדינה הזאת מלאה שקרים", היא שרה. "כולכם תמותו כמו זבובים."
את השיר ביצעה בקרנגי הול במרץ 1964 בפני קהל צופים לבנים, והוא נהפך להמנונה של התנועה לשוויון זכויות.
בחלק ממדינות הדרום אסרו להשמיע אותו.
בתום אחת הצעדות המפורסמות מהעיר סלמה, אלבמה, לבירת המדינה, מונטגומרי, שבהן תבעו השחורים זכות בחירה, שרה סימון את השיר בפני קהל של עשרת אלפים פעילים.
"מיסיסיפי גודדם" היה השיר של אותה העת: נועז ודחוף וקל לשירה.
הוא אומץ על ידי מפגינים שהוקעו במדינה עצמה חודשים ספורים לאחר הקונצרט של סימון, במהלך מה שכינו פרויקט הקיץ של מיסיסיפי, או חופש קיץ, ו מה שכינה הנשיא ג'ונסון "קיץ שביעות הרצון שלנו".
לא הייתה שום מבט לאחור בזמן שהיא ביצעה את השיר מחוץ למונטגומרי, אלבמה, במרץ 1965, כאשר כשלושת אלפים צועדים עשו את דרכם בדרך של חמישים וארבעה קילומטר מסלמה; שבועיים קודם לכן, המפגינים שעשו את אותו ניסיון הונחו על ידי חיילים של המדינה עם מועדונים, שוטים וגז מדמיע.
הקונצרט המנצח, בלילה הרביעי של הצעדה, התקיים על במה מאולתרת שנבנתה על גבי ערימות של ארונות קבורה ריקים שהושאלו על ידי בתי לוויות מקומיים, ומול קהל שהתנפח עם עשרים וחמישה אלף אנשים נוספים, שנמשכו על ידי הסיבה או על ידי מערך כוכבים שנע בין טוני בנט וג'וני מתיס לג'ואן באז.
סימון, מלווה רק בגיטריסט הוותיק שלה, אל שקמן, עוררה קריאות עידוד: "סלמה גרמה לי לאבד את מנוחתי." במהלך האירועים באותו לילה, היא הוצגה בפני קינג, ושקמן נזכר שהיא הושיטה את ידה והזהירה אותו, "אני לא אלימה!" רק כאשר קינג ענה, בעדינות, "אל תדאגי, אחות," היא נרגעה.
ארבע נשים
אחריו כתבה את "ארבע נשים", כאן בתרגומה של ננו שבתאי (התפרסם לראשונה במוסף התרבות של "הארץ"):
השיר מתאר את ייסוריהן ואת זעמן של ארבע נשים "צבעוניות" שנאלצות למכור את גופן כדי להתפרנס: "שחורה", "צהובה", "שזופה", "חומה". ארבע הנשים מרות נפש ושטופות שנאה. אף אחת מהן אינה זוכה להיקרא בשמה האמיתי. הן נושאות כינויים מתנשאים, מקטינים, שלא בחרו לעצמן, כאלה שאמורים לסכם את דמותן וכמו לצייר אותן בפנינו: ה"דודה" השחורה ולמודת הסבל; "ספרוניה", שכינויה נובע מהמילה saffron, כלומר כורכום, תבלין צהוב; "מותק", הדומה לילדה חמודה ומיותמת, שכל גבר יכול לקנות את גופה; ו"פיצ'ס", שכינויה נובע מהמילה "אפרסק" באנגלית – שוב רמז לצבע העור.
ארבע הנשים מתארות את כאבי הגוף והנפש: גבה המיוסר של הראשונה; האונס שבעקבותיו נולדה השנייה - אביה העשיר והלבן כפה את עצמו על אמה; השלישית, זאת שאין לה אבא, היא הילדה האבודה של כל מי שמשלם; והרביעית, שהחיים הקשיחו אותה, כבר מוכנה להרוג את מי שפוגע בה, לנקום במי שהפך את הוריה לעבדים.
אם השיר "ארבע נשים" של סימון מציע היסטוריה של נשים שחורות באמריקה, זו גם היסטוריה של כעס מדוכא זמן רב, ולבסוף בלתי נשלט.
באופן אירוני, "ארבע נשים" הואשם בהעלבת נשים שחורות ונאסר על כמה תחנות רדיו בניו יורק ובפילדלפיה, זמן קצר לאחר פרסום ההקלטה, בשנת 1966.
אולם האיסור הוסר כאשר הוא עורר זעם רב יותר. מהשיר.
בעלה של סימון, אנדרו סטרוד, שהיה גם המנהל שלה, דאג מהסכנות שיש לוויכוח לקריירה שלה, אם כי זו כמעט לא הייתה בעיה חדשה.
שיר נוסף שקט בשם "Images", על חוסר יכולתה של אישה שחורה לראות את יופייה שלה ("היא חושבת שלגופה החום אין שום תהילה").
נטייתה של סימון להתפוצץ הייתה ידועה
בקונצרטים היא מיהרה לקרוא לכל מי שהיא שמה לב אליו, לעצור ולהביט או לזרוק כמה עלבונות או אפילו לעזוב את הבמה.
עם זאת, הופעותיה, העשירות באילתורים, היו גם אינטימיות להפליא - היא נזקקה לקשר עם הקהל שלה - ולעתים קרובות מרתקת.
גם בשנותיה הטובות ביותר סימון מעולם לא הציגה תקליטים רבים במצעדים, אך אנשים נהרו להופעותיה. בשנת 1966 הסביר מבקר העיתון האפרו-אמריקני של פילדלפיה טריביון כי לשמוע את סימון שרה "יש להביא קשר חזק עם הלב השחור ולהרגיש את הכוח והיופי שמכה שם במשך מאות שנים."
היא הוכרזה כקול התנועה לא על ידי מרטין לותר קינג אלא על ידי סטוקלי קרמייקל וה 'ראפ בראון, שפילוסופיית הכוח השחור ענתה לחוויה ולנטיות שלה.
עם התקדמות שנות השישים, התחושות שהפגינה - כאב, כעס מתפוצץ, הרצון לשרוף ערים שלמות כנקמה - גרמו לה להיראות לפעמים מוטרדת רגשית ולעיתים פשוט לאישה השחורה הכי כנה באמריקה.
היא נזכרה שכעס גזעי התעורר בה לראשונה כשהייתה בת אחת עשרה.
היא נולדה כיוניס ווימון, בשנת 1933, השישית מתוך שמונה ילדיהם של ג'ון וקייט ווימון, שהיו צאצאים של עבדים ועמודים של הקהילה השחורה הקטנה טריון, צפון קרוליינה.
אמה הייתה מטיפה למתודיסטים, אישה דתייה קשות שעשתה כסף נוסף על ידי ניקיון בית למשפחת טריון לבנה; אביה, שהחל לבדרן, עבד בכל הנסיבות הנדרשות. גם במהלך השפל, הוומונים יצרו בית טוב.
הזיכרונות המוקדמים ביותר של סימון היו מאמה ששרה פזמונים, וגם הבית וגם הכנסייה התמלאו כל כך במוזיקה, שאיש לא הבחין ביוניס הקטנה מטפסת אל ספסל העוגב עד שבגיל שנתיים וחצי היא ניגנה "אלוהים יהי איתך עד שנפגש שוב, "ישר דרך.
היא החלה לנגן בדרשותיה של אמה לפני שרגליה יכלו להגיע לדוושות, ועד מהרה ליוותה את מקהלת הכנסייה ואת שירותי יום ראשון, ונהנתה מההתלהבות שגילתה שהיא יכולה להשתחרר בקהל עם מוזיקה.
בקצה השני של הספקטרום היא הייתה בת חמש כאשר האישה שאמה ניקה את ביתה הציעה לשלם עבור שיעורים אצל מורה מקומי לפסנתר, מוריאל מאזנוביץ '.
מיז מזי, ילידת בריטניה, כפי שכינה אותה יוניס - וגם, בהמשך, "אמא הלבנה שלי" - אישרה את אהבתה לבאך ואת תוכניותיה להפוך לפסנתרנית קלאסית גדולה ומפורסמת.
כשהעניקה רסיטל בספרייה המקומית יוניס ראתה את הוריה מורידים ממקומם בשורה הראשונה כדי לפנות מקום לזוג לבן.
היא קמה והודיעה שאם אנשים רוצים לשמוע אותה מנגנת, מוטב שהם יתנו להוריה לשבת בשורה הראשונה.
היו כמה צחוקים, אבל הוריה הוחזרו למקומותיהם.
למחרת, היא נזכרה, היא הרגישה "כאילו נזרקתי... אבל, העור צמח קצת יותר קשה, קצת פחות תמים, וקצת יותר שחור. "
עורה היה שחור מאוד, והיא הייתה מאוד מודעת לכך, יחד עם העובדה שאפה גדול מדי.
האסתטיקה של הגזע - והתיעוב והסלידה העצמית המופעלים על אלה השונים מסטנדרטים מקובלים של יופי - הם אחד ההיבטים הנפוצים ביותר בגזענות, אך עם זאת לא דנים בה לעתים קרובות.
הסטנדרטים נאכפו על ידי שחורים וגם על ידי לבנים.
אפילו הארי בלפונטה כתב, בזכרונותיו, על עצתה הכוונה של אמו "להינשא לאישה עם שיער טוב", והוא הוסיף, בהבהרה מיותרת, "שיער טוב פירושו שיער חלק." (קורא, הוא התחתן איתה.)
אבל נינה סימון, נינה סימון חזקה ועזה וגאה?
"אני לא יכולה להיות לבנה ואני מסוג הבחורות הצבעוניות שנראית כמו כל מה שאנשים לבנים בזים או שלימדו אותם לבוז",
כתבה לעצמה בפתק, לא במהלך גיל ההתבגרות שלה אלא בשנים בהן הייתה כבר זמרת מצליחה.
"אם הייתי ילד, זה לא היה משנה כל כך הרבה, אבל אני ילדה וכל הזמן פתוחה לרווחה לציבור בשביל להתלוצץ ולאשר או להסתייג."
בהתמודדות עם מטען הנחיתות הפיזית, בצעירותה, היה הכישרון שאמה הבטיחה לה שהוא מתנה מאלוהים. המוסיקה הייתה הישועה שלה, זהותה.
בזכות קרן שהוקמה על ידי זוג פטרונים לבנים נדיבים בטריון, היא נשלחה לעלות לבית ספר תיכון פרטי - היא התאמנה בפסנתר חמש שעות ביום וסיימה את לימודיה בוולדיקטוריאנית - ואז לתכנית קיץ בג'וליארד, כולם עם מטרה בלתי מעורערת להיכנס למכון קרטיס למוזיקה, בפילדלפיה, שם הכניסה הייתה תחרותית להפליא אך שכר הלימוד היה בחינם.
ייעודה נראה כה בטוח כי הוריה עברו לפילדלפיה לפני שניגשה לבחינת קרטיס. העובדה שהיא נדחתה, והאמינה שזה בגלל הגזע שלה, הייתה מקור למרירות בלתי פוסקת. זו הייתה גם נקודת מפנה.
בקיץ 1954, כשהייתה זקוקה לכסף, לקחה יוניס ווימון עבודה בנגינת פסנתר בצלילה באטלנטיק סיטי - הבעלים דרש ממנה גם לשיר - ובתקווה לשמור על הידיעה על העסקה הזו מאמה, הסבה את עצמה לתוך נינה סימון, חשה כל זכות לכעס שנינה סימון הציגה לנצח אחריה.
לפעמים נראה היה שהיא יכולה לחרוג מהרגשות שלה.
בשנת 1961, לאחר נישואין קצרים למתלה לבן במועדון אטלנטיק סיטי, היא נישאה לסטראוד, בלש משטרתי קשוח במכות הארלם, שאותו התאימה בתחילה כ"גבר בהיר "," בנוי היטב ". ו"מאוד בטוח בעצמו. "
בשנה שלאחר מכן היא ילדה בת, ליסה סלסטה, וסטרוד עזב את עבודתו כדי לנהל את הקריירה של סימון; הם גרו בבית גדול בפרבר ווסטצ'סטר העלים של הר ורנון, עם גנן ועוזרת.
אף על פי שהיא התלוננה על עבודה קשה מדי וסיורים רבים מדי - על התשה קשה - חייה לא היו חומר הבלוז. ואז, לפני קונצרט בתחילת 1967, סטרוד מצא אותה בחדר ההלבשה כשהיא מתאפרת בשיער.
היא לא ידעה מי הוא; היא לא ידעה בדיוק מי היא. מאוחר יותר היא נזכרה שניסתה לגרום לשיער להתאים לעורה: "היו לי חזונות של קרני לייזר ושמים, עם עור - תמיד עור - שהיה מעורב שם איפשהו."
העובדות הרפואיות המלאות של מחלת הנפש של סימון התפרסמו רק לאחר מותה, בשנת 2003, הודות לשני מייסדי מועדוני האוהדים הבריטיים וחבריהם של סימון, סילביה המפטון ודייוויד נתן, אשר סיפורם על הקריירה של הזמרת נקרא כראוי, על שם אחת שיריה של סימון, "נינה סימון: Break Down & Let It All Out" (2004).
הביוגרפיות שלאחר מכן - "נינה סימון", המוגזמת יתר על המידה על ידי דייוויד ברון-למברט (2009), ו"הנסיכה נואר "המוקפדת בקור רוח מאת נדין קוהודאס (2010) - מילאו פרטים איומים של דיכאון ואלימות.
אבחנה לא ודאית: "הפרעה דו קוטבית" נראית כהסבר העכשווי הטוב ביותר.
קטעים מיומניו ומכתביו של סימון משנות התשע עשרה והשישים, שפרסם ג'ו האגן (שקיבל אותם מאנדרו סטרוד) ב"המאמין ", בשנת 2010, הוסיפו את הידיעה כי הגיהינום האישי של סימון הורכב ממכות קבועות מסטרוד.
הנישואין התפרקו בשנת 1970, אך עברו שנים רבות נוספות עד שקיבלה תרופה מועילה כלשהי.
לא יהיה זה נכון להתרשם ששיריה עוסקים בעיקר בזכויות אזרח. סטראוד, בעיניו בשורה התחתונה, תמיד היה שם כדי למנוע ממנה ללכת רחוק מדי בכיוון הזה.
למרות שהיא הקליטה את הבלדה הקלאסית נגד הלינץ '"Strange Fruit", בשנת 1965, והיא יכלה לתת לשירים הכי לא צפויים יתרון של מחאה גזעית (האזינו לגרסתה המחרידה של "פירט ג'ני" של ברכט-וויל), היא הייתה תיאבון מוזיקלי עצום ולעתים קרובות מפתיע.
בסוף שנות השישים היא כל כך פחדה להתאושש בזמנים שהרחיבה את הרפרטואר שלה לכלול את בוב דילן, לאונרד ברנשטיין, וכיסוי כל הבסיסים, את בי ג'יז. אחד הלהיטים הגדולים שלה בעידן היה "Ain't Got No - I Got Life", התמים, על פי המחזמר "Hair" - שהפך, בידיה, לשיר חופש קלאסי.
אבל כוח נשי היה בכל מה שהיא שרה: בעומק של קולה - יש אנשים שחושבים שסימון נשמע כמו גבר - בעוצמתה, בדרמה שלה, בנחישות שלה.
בשיר האהבה המטורף "I Put aSpell on you", היא משחזרת את הצרכים המשתקים של האהבה ("כי אתה שלי!") לפקודה שאי אפשר להכחיש.
בסיבוב ההופעות שלה צעקה "כוח!" כמו מטיף דרומי והנגנים שלה צעקו בחזרה "כוח לאדון!", והיא לקחה את קולו של האל המסתייג בעצמה: "איפה היית כשהיית צריך להתפלל?"
אם מעולם לא היית חושב על האדון כאישה שחורה, עשית זאת עכשיו.
שירי זכויות האזרח היו בכל זאת מה שהיא כינתה "החשובים". והתנועה היא המקום בו צברה את כוחה.
זה גם המקום שבו הכעס הפרטי שלה קיבל ממדים ציבוריים, בשנים שבהן הסבלנות נעלמה לחלוטין ואת הכעס בקהילות שחורות רבות כבר לא היה ניתן להרגיע.
על הבמה בדטרויט, ב- 13 באוגוסט 1967 - שבועיים לאחר שהתפרעות של חמישה ימים הותירה ארבעים ושלושה אנשים הרוגים, מאות פצועים והעיר חורבה - סימון, שרה "בדיוק בזמן", הוסיפה מסר לקהל : “דטרויט, עשית את זה. . . . אני אוהבת אותך, דטרויט - עשית את זה! "
היא נתקלה בשאגות אישור.
האם היא הייתה הקול של הטרגדיה הלאומית או של המהפכה האמריקאית הבאה?
חלקים מוושינגטון, שיקגו, בולטימור ויותר ממאה ערים קטנות יותר השתוללו.
למרות הרטוריקה שלה, סימון נענעה עמוקות, והשקפותיה לגבי מה שאפשר להשיג במדינה זו רק הלכה וגוברה יותר.
בקונצרט חוצות בהארלם, היא פתחה ב"ארבע נשים ", שרה עכשיו בפני קהל שבו אפרו היה הנורמה.
אחרי כמה שירים מסעירים וממוקדים פוליטיים - "מהפכה", "בלק בלאש" - היא נסגרה במשהו כל כך חדש שלא הספיקה ללמוד את זה, שיר של דייוויד נלסון, שהיה אז חלק מקבוצה שנקראה האחרונה משוררים וכעת הוא בין הקסמים הנערצים של הראפ.
היא קראה את המילים מגיליון נייר, עברה על הבמה ומטיעה שוב ושוב את הקהל לענות על השאלה "האם אתם מוכנים, אנשים שחורים? . . . האם אתה מוכן לעשות את מה שצריך? "
הקהל הגיב לצו המעורפל למדי הזה בקול תרועה רמה, שהניעו הבונגואים מאחוריה והדרישה בקולה.
ואז: "האם את/ה מוכן/ה להרוג, אם יש צורך?"
עכשיו עליצות גדולה יותר, אם לא מתאימה משהו, עלתה מהקהל המחייך שמילא ילדים קטנים שרוקדים לקצב אחר צהריים שטוף שמש.
עברו חמש שנים מאז התפרעות הארלם בשנת 1964 וניו יורק ברחה במידה רבה מהריסות 1967 ו- 1968.
"האם את.ה מוכן/ה לרסק דברים לבנים, לשרוף בניינים, את.ה מוכן.ה?" היא בכתה.
"את.ה מוכן.ה לבנות דברים שחורים?"
למרות מאמציה, סימון לא הצליחה להסית מהומה בהארלם באותו יום בשנת 1969.
הקהל קיבל את השיר כפי שקיבל את שיריה: באישור רועש, אלא רק במסגרת הופעה. אנשים מחאו כפיים והמשיכו לדרכם. ישנן סיבות רבות אפשריות: שום אירוע אכזרי מהסוג שהביא לעתים קרובות לפרעות, עייפות עצומה, הידע של אנשים במקומות אחרים שנלכדו בערים הרוסות מהומות, אולי אפילו תקווה.
To Be Young, Gifted and Black
סימון זכתה ללהיט באותה שנה עם פזמון הבטחה פשוט, "To Be Young, Gifted and Black", על בסיס הכותרת של מחזה שהורכב מכתביה שלא נאספו של לוריין הנסברי.
הנסברי, שנפטר בשנת 1965, השתמש בביטוי בנאום בפני קבוצת סטודנטים שחורים עטורי פרסים, וסימון ביקשה מעמית מוזיקאי, וולדון אירווין, להמציא מילים ש"יגרמו לילדים שחורים בכל רחבי העולם להרגיש טוב עם עצמם".
" ואכן, זהו שיר ילדים (או שהיה, עד שארתה השתלטה עליו). ההופעה המרגשת ביותר של סימון הייתה אולי ב"רחוב סומסום ", שם ישבה על מדרגות הדירה של הסט כשהיא לבושה בשמלה אפריקאית וסינטה את הקלטתה לארבעה ילדים שחורים קסומים אם מעט מיסטיים, שהרימו את זרועותיהם בניצחון לקראת הסוף.
זה לא היה ניצחון שהיא יכולה להאמין בו או מצב רוח שהיא יכולה לקיים.
בסוף שנות השישים, גם הקריירה של סימון וגם הנישואין שלה היו בצרות קשות.
פופ-רוק לא ממש התאים לה, ושווקי הג'אז והפולק הצטמצמו בצורה קיצונית; בימת הקונצרט עדיין הבטיחה את הכנסותיה ואת קומתה.
ואם התמוטטות נישואיה הייתה במובנים מסוימים שחרור היא הייתה גם עכשיו ללא האדם שניהל את כספה ולוח הזמנים שלה, ושמר על שלוותה לפני שעלתה על הבמה (בין היתר על ידי איסור על האלכוהול שלה), והוריד אותה מחוץ לבמה כשהשקט נכשל.
היא נותרה לשלוט בעצמה בעולם שלפתע לא היו לו כללים, ומפחיד באותה מידה, התרוקן מתכליתו הגדולה והיציבה.
"אנדי נעלם..." היא כתבה, "והשאירה אותי כמו תלמידת בית ספר מפתה, אבודה."
בשנת 1970, כאשר ג'יימס בולדווין כתב על "חייו ומותו של מה שאנו מכנים תנועת זכויות האזרח", כישלונו נראה לו מעבר למחלוקת.
באשר למנהיגים השחורים ש"יצאו "על סימון, הם היו בבתי קברות (מלקולם אקס, מדגר אברס, קינג, פרד המפטון), בכלא (יוי ניוטון, בובי סיל), או באפריקה (סטוקלי קרמייקל), או "בתוכניות קהילתיות או אקדמיות."
ליברלים לבנים הסיטו את מאמציהם לויאטנם; זו הייתה כעת המלחמה שמתנהלת בטלוויזיות בחדרי המגורים מדי לילה.
לדברי סימון, "הימים שבהם המהפכה באמת נראתה אפשרית נעלמו לנצח."
היא עזבה את הארץ בשנת 1974.
כשנסעה לליבריה עם בתה בת ה -12, היא נשארה שנתיים, שבמהלכן כמעט ולא הופיעה.
היא עזבה את ליבריה לשוויץ על מנת להכניס שם את בתה לבית הספר.
בסופו של דבר היא עברה לצרפת, לבדה.
נראה שזה היה רק הצורך החוזר בכסף שדרבן אותה להופיע שוב בארצות הברית, אם כי התגאה מאוד בדוקטורט של כבוד שקיבלה מאמהרסט, בשנת 1977, והתעקשה מאז לקרוא לה "דוקטור נינה סימון".
בינתיים, הקונצרטים שלה נטו יותר ויותר לאסון. כשהיא שרה עכשיו ב"מיסיסיפי גודדם "," כל העולם הארור גרם לי לאבד את מנוחתי. "
שארית חייה, כעשרים וחמש שנים, היא סיפור על עליית מדרגה של סבל.
כשבעלה התקומם נגד הנזק שהחברות בתנועה למען שוויון זכויות גורמת לקריירה שלה וכשנעשה אלים כלפיה - אפילו בנוכחות בתם הקטנה - עזבה סימון את הבית, את הבעל ואת הבת.
עד אז חיה המשפחה בשכנות ובידידות עמוקה, כמעט במעין קומונה, עם מלקולם אקס, שהיה נשוי ואב לילדים רבים.
בתה של סימון התארחה אצלם ביום שאמה הסתלקה: בלי להסביר לילדה מאומה, ניתקה האם כל קשר ונעדרה במשך שנה תמימה. אחרי שנה שבה סימון ולקחה אליה את בתה, אלא שאז, כך העידה הבת, החל גיהינום אחר בחייה.
בגיל 14, כשלא יכלה עוד להתמודד עם האלימות שספגה מאמה, בתה ניסתה להתאבד. לאחר שניצלה, נסה הבת מהבית ולא שבה עוד.
לימים הסבירה הבת שאמה אובחנה כבִּי-פֹּולָרית – כלומר, כמי שלקתה במאניה-דיפרסיה. על פי אחד הסיפורים, הביעה סימון זעם לא רק בשירים וביחסה אל בתה: היא הייתה מסוגלת לנהוג באלימות של ממש גם כלפי זרים, עד כדי כך שירתה פעם בשכן שצחוקו הרגיז אותה, ופצעה אותו.
היא נמצאה משוטטת עירומה במסדרון המלון מנופפת בסכין; היא הציתה את ביתה בצרפת, ופעם אחת, גם בצרפת, ירתה בילד בגיל העשרה (ברגלו, אך ייתכן שהיה מטרה גרועה) בחצר האחורית של השכן בגלל שהרעיש יותר מדי - ועל כך שהוא ענה על התלונות שלה במה שהיא הבינה כעלבונות גזעיים.
עם זאת עליות חייה היו סוערות כמעט כמו הירידות.
ב -1987, שנה בלבד לאחר שנשלחה לבית חולים במעלית צווארון, בחרו בשאנל בהקלטה האופטימלית והמקסימה שלה מ"My baby just cares about me "משנת 1959 לקמפיין המודעות הבינלאומי שלהם בטלוויזיה.
השיר הישן ששוחרר מחדש זכה בזהב בצרפת ופלטינה באנגליה.
היא סיירה רבות במהלך שנותיה האחרונות.
בסיאטל, בקיץ 2001, היא פיתחה טירוף נגד ג'ורג 'וו. בוש ועודדה את הקהל "ללכת ולעשות משהו בקשר לאיש הזה".
היא כבר סבלה מסרטן השד, אך זו לא הייתה המחלה הקשה ביותר שידעה.
היא נתפסה כשריד מעידן זכויות האזרח, ולעתים אף הובילה את הקהל בשירה עגומה של "אנחנו נתגבר", אם כי לא האמינה שמדינתה התגברה כמעט מספיק.
ברגע שהייתה חולה מכדי להופיע, היא לא חזרה למה שכינתה "הנחשים המאוחדים של אמריקה".
היא נפטרה בצרפת באפריל 2003; אפרה פוזר בכמה מדינות אפריקאיות.
הדימוי הבלתי מחיק ביותר שלה לקראת הסוף הוא כגברת זקנה כפופה ומגיבה לתרועות הנלהבות שקיבלו את פניה בהצדעה של כוח שחור ואגרוף מורם.
מעבר לחוויה החושית בשיריה, היא נהגה לעסוק גם בסוגיות חברתיות. במשך שנים רבות היא נחשבה המשוררת היחידה שהכניסה נושאים חברתיים לשירת ילדים. מרים עשתה לשירת הילדים את מה שדילן עשה לתרבות המוזיקה הפופולרית ונגעה בשיריה בנושאים מהותיים כגון: מלחמה, סקסיזם, גזענות והתמכרות לטלוויזיה.
ייתכן כי נקודה זו היתה נקודת החיבור בין נינה סימון לבינה.
בסרט התיעודי "מה קרה גברת סימון?" מתוארת המשיכה ההרסנית של סימון למחאה חברתית. במשך שנים היא נאבקה כדי להגיע ללב הקונצנזוס וכשהצליחה בחרה דווקא לשנות כיוון ולהצטרף באופן פעיל למאבק השחורים בארצות הברית לשוויון זכויות. שיריה הפכו לקודרים ונוקשים יותר והציבו בפרצופה של האומה האמריקאית מראה לא מחמיאה. סימון הצטרפה להפגנות של מרטין לותר קינג, כתבה שירת מחאה (לדוגמא "Mississippi Goddam"), והלכה והקצינה בקריאה למאבק אלים וחסר פשרו…
____________________________________________
שלושים וארבע שנים לאחר שסימון הוציאה את "צעיר, מחונן ושחור", ג'יי זי עשה שימוש חוזר בתואר לשיר המתאר את גורלם של רבים מאותם ילדים מחוננים - "שמע את כל הצרחות מהגטו כל בני הנוער מתכופפים" אמריקה של המאה העשרים ואחת היא המקום שבו שוכן כעת בגלוי כעס שחור.
סימון לא אהבה את הראפ שהכירה, עם זאת, בין השאר על כך שהעבירה כעס כה רב על נשים - או, כלשונה, על כך שהיא "נתנה לאנשים להאמין שנשים הן מחלקה שנייה, וקראה להן כלבות ודברים כאלה."
ב -1996, לורין היל התייחסה כמתנה כלשהי שאתה יכול לעשות למקבילה גברית, "אז בזמן שאתה מחקה את אל קפונה / אני אהיה נינה סימון".
האקלקטיות של סימון הרחיבה את ההגדרה של שירת ג'אז.
ומאז שאובמה הציג את גרסתה ל"סינרמן "כאחד מעשרת השירים האהובים עליו בכל הזמנים, בשנת 2008, הכת הפכה למיינסטרים.
כיום יש תחום מתפתח של מה שאפשר לכנות מחקרי סימון - "איך זה מרגיש להיות חופשי" של רות פלדשטיין ו"נינה סימון "של ריצ'רד אליוט מציעים שתי דוגמאות אינטליגנטיות ביותר - וכרך סמכותי עוד יותר של פרידוולד משנת 2010," מדריך ביוגרפי ל זמרי הג'אז והפופ הגדולים ", כולל ערך ארוך על סימון שמבטא אותה" חשובה מכולם "בהשפעתה על שירת הג'אז של המאה העשרים ואחת.
בשנה שעברה שתי הצגות בברודווי תיארו את סימון כהשראה לזוג דמויות בלתי צפויות:
בסרט "לילה עם ג'ניס ג'ופלין", היא עזרה לספק לאחותה הנשמה הלבנה את מתנת האש, ואף זר יותר, בגס אך אך גס.
"דוקטור הנשמה" הנלהב - שנפתח מחדש מחוץ לברודווי בחורף הנוכחי - היא הייתה הכוח מאחורי "רב הרוקנרול" שלמה קרליבך.
ככל שזה נראה על הבמה, נראה שלהיכרותה של סימון עם הרב יש בסיס כלשהו למעשה, ועוזר להסביר את השירים העבריים שהיא ביצעה בשער הוילייג' (שם גם הופיע) בראשית שנות השישים.
עוד בשנת 1979, בקונצרט בפילדלפיה, סימון שגערה בנשים השחורות בקהל על שינויי הסגנון שלהן: "פעם דיברת על להיות טבעיות ולבוש סגנונות שיער טבעיים. עכשיו אתן מחליקות את השיער, מחליקות את הלחיים ומתלבשות מ"ווג "."
האם אפשר, מותר, צריך, לסלוח ליוצרת שהעשירה חיים של רבים כל כך ברחבי העולם, על מה שעוללה לבתה, או על שהטיפה למעשה לרצח, רק משום שאפשר להבין את מקורות הזעם שחשה?
בשנים האחרונות, זמן רב אחרי מותה ב-2003, זוכה סימון למעין תחייה. שירים שלה מופיעים בפסי קול של סרטי קולנוע רבים, ולמעשה מעולם לא נעלמו מהלב. אוהביה זוכרים לה לטובה את ביצועיה המופלאים כזמרת וכפסנתרנית וגם את השירים שכתבה בעצמה, כמו למשל "ארבע נשים".
אחייניתה: "נינה סימון הייתה פרי ספיריט בעידן שלא ידע להעריך גאונות נשית".
