אורית נולדה בקיבוץ רוחמה כבכורה מבין שלושה אחים.
היא למדה בבי"ס לעיצוב ויטל בת"א – שהפך למחלקה לעיצוב בשנקר, והתמחתה באיור. יש לה תואר ראשון מאוניברסיטת מידלסקס באנגליה.
במשך שנים עבדה כפרילנסרית באיור עיתונות ומגזינים.
בעשור האחרון היא עוסקת בעיקר בקומיקס, ומתמחה בקומיקס אוטוביוגרפי – קומיקס המבוסס על חוויות אישיות וזכרונות שמקורם בחיים האישיים של המאייר\ת.
עם תום הלימודים, החלה לאייר לעיתונים ובהזמנת משרדי עיצוב ומשרדי פרסום שונים.
עריף זכתה לראשונה לפרסום ככותבת, עם פרסום הבלוג שלה "היי, מישהו שומע אותי", ב-2006 תחת אתר "רשימות", במסגרתו היא פרסמה רצועות קומיקס אוטוביוגרפיות הדנות בחיים שלה, בלבטים ובקשיים שהיא מתמודדת איתם בחיי היומיום.
את היומן הגרפי ״היי, מישהו שומע אותי״ הוציאה לאור ב-בהוצאת אנאעארף, שהקימה עריף ובמימון עצמי ב-2019. זהו ספר קומיקס אוטוביוגרפי למבוגרים, שעוסק בתכנים שהרבה פעמים אנחנו לא מדברים או מדברות עליהם באופן פומבי: טיפולי פוריות, ילדות בקיבוץ (לינה משותפת וכל השאר…), התמודדות עם דיכאון ודיכאון לאחר לידה, הורות, קשיים יצירתיים בדרך ועוד. כל הספר כתוב ומאוייר בגוף ראשון, תוך טיפול כן ועמוק בנושאים הלא פשוטים האלו, אבל יחד עם זאת גם עם הרבה הומור.
הספר התקבל בחום רב ע"י קהל הקוראים שלה וע"י המבקרים.
ב-2011 פרסמה חוברת קומיקס, "פעם אחרונה ודי", שכוללת שלושה סיפורים קצרים: "שלוש משאלות" מאת דרור פויר, "ככל שהאשה יותר יפה ככה הלב שלך יותר כואב" מאת שהם סמיט וו"מי אוהב את השבת" פרי עטה. סיפורים אלו פורסמו לראשונה בכתב העת מסמרים.
בשנים 2005–2013 שימשה כמרצה לאיור וקומיקס ב"גורן" שבמכללת עמק יזרעאל, החל מ-2015 מנחת סדנאות קומיקס למבוגרים בחנות הספרים "המגדלור" בתל אביב.
היא מתארת את טיפולי הפוריות שאליהם צללה לאחר שלא הצליחה להיכנס להריון ("הביוץ שלך מתחיל. אני מציעה שתקיימוּ", מודיעה לה האחות בטלפון) ומזמינה את הקוראים לחדר הניתוח שאליו הובהלה לניתוח קיסרי.
ב–150 העמודים של "היי, מישהו שומע אותי", הדיכאון שעריף מתמודדת אתו כבר שנים ארוכות נפרט לאיורים, לצבעים, למלים ולדימויים.
היא מגייסת את הקומיקס כדי לספר על ההתמודדות היום־יומית, הסיזיפית, עם המחלה הזאת שרבים מעדיפים דווקא להצניע. ועם הכנות הזאת היא הולכת עד הסוף. היא מספרת כיצד לאחר שנים של דיכאון הציעה לה הפסיכולוגית להתחיל בטיפול תרופתי ("זה כמו לתת צ'וק לאוטו ביום סגריר", הסבירה לה); מתארת את תלאות טיפולי הפוריות שאליהם נאלצה לצלול לאחר שלא הצליחה להיכנס להריון ("הביוץ שלך מתחיל. אני מציעה שתקיימוּ", מודיעה לה האחות בטלפון); מזמינה את הקוראים להיכנס יחד איתה לחדר הניתוח שאליו הובהלה לצורך ניתוח קיסרי ("אני מוצאת את עצמי בסוג של סוטול מחויך, צופה בתיאטרון צלליות המשחק את הצגת חיי"); והיא גם לא חוששת לתאר את מה שעבר עליה לאחר מכן, כשמצאה עצמה צוללת לחודשים ארוכים ומפרכים של דיכאון לאחר לידה ("אהבתי את התינוקת הרכה ושמחתי בבואה, אבל רציתי שמישהו אחר יטפל בה").
"היי, מישהו שומע אותי" החל את דרכו כבלוג קומיקס אינטרנטי שעריף, בת 47, החלה לפרסם ב–2006 באתר "רשימות". בראיון היא מספרת שהכל התחיל בתקופת מלחמת לבנון השנייה. עריף היתה בביתה עם תינוקת חדשה שהיא כל כך ציפתה לבואה, ציפייה שנבנתה לאורך טיפולי פוריות מתישים, ובכל זאת שקעה בדיכאון לאחר לידה. למרות הדכדוך שבפנים והמלחמה שבחוץ, ואולי בגללם, החליטה לחדש את שיתוף הפעולה בינה לבין הסופרת שהם סמיט, שיחד איתה כבר יצרה בעבר סיפור קומיקס. היא פנתה לסמיט, אבל נתקלה בסירוב. "שהם אמרה לי שהיא עסוקה והציעה לי, 'בואי, תכתבי בעצמך'", מספרת עריף. "עניתי שאני מאיירת, לא כותבת, ומעולם לא התנסיתי בזה, אבל היא אמרה לי: 'אל תחשבי דוסטויבסקי. תכתבי יומן'. ועם הדבר הזה הלכתי".
רצועות הקומיקס הקצרות שהעלתה לבלוג צברו בתוך זמן קצר קהל גדול של אוהדים נאמנים.
השילוב של חשיפה אישית, כאב נפשי, איורים ססגוניים ולא מעט הומור, הצליח למשוך לא מעט מזדהות ומזדהים, מתעניינות ומתעניינים. קוראי הבלוג הגיבו, החמיאו, עודדו ושלחו חיבוקים וירטואליים מחזקים.
עריף מצדה, התמסרה, נפתחה והמשיכה לפרסם עוד ועוד פרקים קצרצרים של הממואר המאויר שלה. כשמסת הקומיקס האוטוביוגרפי שלה הלכה ותפחה, החלה להשתעשע ברעיון לקבץ אותם יחד לספר של ממש, עם דפים במקום פיקסלים. כשזכתה לפני שלוש שנים במענק של מפעל הפיס, הבינה שהחלום שלה הולך סוף סוף לקרום עור וגידים. או מלים ואיורים.
אורית עריף חיברה, איירה והוציאה בהוצאה עצמית את הספר המדהים "היי, מישהו שומע אותי?" העוסק בזכרונות וחוויות מחיי המחברת כגון: התמודדות עם דיכאון ודיכאון אחרי לידה וטיפולי פוריות.
13 שנים הקדישה אורית עריף לעבודה על היומן הגרפי "היי, מישהו שומע אותי". ב-150 עמודיו היא פורטת את הדיכאון הקליני לאיורים ולמלים עם דימויים חזקים וסיפורים מורכבים – ולהפתעתה, גם משעשעים.
"היה בזה פן תרפויטי, ברור", היא מודה.
"אני עושה מה שצריך. יוצאת, הולכת, מקשקשת, קונה, חוזרת, מסיעה. מתפקדת היטב במרחב הציבורי". היא כותבת בתחילת הספר.
כשחברה נתקלת בה בסופרמרקט ושואלת לשלומה, היא עונה שמצוין. למכר שנתקל בה ברחוב היא מבהירה שהכל סבבה. היא יושבת ומקשקשת בעליצות עם חברות בבית קפה, לוקחת את הילדה לבדיקה מחויכת אצל הרופא, מפטפטת עם אנשים בקומה זקופה וקלילה. כל הדמויות הסובבות אותה מחייכות מאוזן לאוזן, ועריף משיבה להן בחיוך רחב.
ואולם בדלת אמותיה, היא מבהירה, הסיפור היה אחר לגמרי. כלפי חוץ היא תיפקדה נהדר, עשתה כל מה שצריך, אבל בבית, לבדה, הרשתה לעצמה לקרוס.
"רציתי רק לישון, לשקוע, להיעלם. פעולות פשוטות ומוכרות לוו במלמול פנימי מטריד", היא כותבת.
בת דמותה המאוירת נראית שם שמוטה, רפויה, אפופה בעננה אפורה, מעיקה וחונקת. היא קורסת על הספה בסלון, או מוטלת במיטה, תשושה. "פינטזתי על אשפוז, על התמסרות מוחלטת לכאב, על עזרה רפואית ממוסדת", היא מודה. "זמן רב התנדנדתי בין אורית המתפקדת, היצירתית, הרהוטה לבין אורית החלשה כעלה נידף, שאינה מצליחה לאסוף את עצמה להתקלח, לקפל כביסה".
עריף כותבת על הפנטזיה להיות מוכשת על ידי נחש: "אני רוצה שיכיש אותי נחש. זה יהיה פשוט, כואב ומובן מאוד לי ולכל השאר, מההתחלה ועד הסוף. ויהיה סוף לתהליך הזה. אבל לפני זה כאב: חותך, מדויק ומזקק... כמה טוב לתת סופסוף שם לכאב שעד עכשיו הטריף ביתמותו" (עמוד 57).
מחלת הסרטן שתקפה אותה דווקא בתקופה הנלהבת הזאת בחייה אמנם טרפה לרגע את הקלפים, עיכבה את יציאתו של הספר, אבל גם הוכיחה לעריף שהקומיקס שלה — כפי שהיא מסבירה בהמשך — בא קומפלט עם שיעור לחיים.
בימים אלה, כשהרומן הגרפי, או כפי שהיא מכנה אותו "יומן גרפי", מגיע סוף סוף אל החנויות, עריף לגמרי מרשה לעצמה להתרגש. מבחינתה זה לא רק פרי של 13 שנות עבודה, אלא גם שמחה של "היי, עכשיו המעגל הזה של 'מישהו שומע אותי' לגמרי הולך להתרחב".
"גיליתי עולם"
עריף נולדה ב–1971 בקיבוץ רוחמה שבנגב, הבכורה בין שלושה ילדים, שעוד הספיקו לחוות על בשרם את החוויה הקיבוצית המפוקפקת של בית ילדים וחינוך משותף. היא מתארת בספרה איך הכריחו אותם לישון בצהריים גם כשכבר היו בני שמונה ("ראש לקיר", מצווה עליהם המטפלת), איך ילדה פגיעה ורגישה כמוה התקשתה להשתלב בקבוצת הילדים ("בעייתית הבת של עדנה ואביגדור, אה?!" מתלחשים המבוגרים כשהיא נוסעת לטיפול אצל פסיכולוגית ילדים), וכיצד פעמיים בשנה ציידו כל אחד מהם בבגדים משומשים, ללא אפשרות בחירה של ממש ("סוודר נהדר! קצת מגרד אבל מתרגלים", מבהירה לה אחראית הקומונה בחדר המדידה).
באמצע שנות ה–90 עזבה את הקיבוץ כדי ללמוד עיצוב במכללת ויטל בתל אביב, ולאחר מכן עבדה לאורך שנים כמאיירת, בעיקר לעיתונות. קומיקס בכלל לא היה חלק מהתפריט שלה. את בן זוגה ינון — דמות מרכזית ברומן הגרפי שלה, מהנדס ב"אינטל" שנמצא שם לצדה בכל המשברים, האתגרים וגם ברגעים הנינוחים יותר — הכירה בימי שירותה הצבאי. ב–15 השנים האחרונות הם מתגוררים בקרית טבעון, ומגדלים שני ילדים.
רומן גרפי מעלף שמתאר בכנות מהפנטת את הדיכאון, את הבדידות ואת טיפולי ההפריה של אורית עריף – עם כל השלושה יכולתי להזדהות בענק.
אשה מטבעון, בדיכאון, סובלת מבעיית פריון - נשמע כמו אחת מאותן בדיחות קטנות שאורית עריף נוטעת בנדיבות בקומיקסים שלה. אבל זו לא בדיחה, והאשה הזאת איננה יציר דמיון .היא בשר ודם, חצוצרות ונפש, והיא היוצרת המוסרת בידי הקורא לא רק את סיפור חייה אלא את עצמה, ברגעיה הלא הרואיים ובזוויות בלתי מחמיאות.
לרכישת הספר ניתן להתקשר: 052-3938015
למעריציה הוותיקים של עריף, העוקבים בדריכות אחר פרסומיה, אין צורך להציג את נושאי עבודתה, את סגנונה הוויזואלי המובחן שהשתכלל והתעדן עם השנים. ההומור העצמי שלה מסייע לה להתמודד עם בעיות כבדות משקל, להציג אותן בדרך שובת לב ומעוררת הזדהות, ובין השורות – וריבועי הקומיקס – לבקר אורחות חברתיות.
ההומור נוכח בעיקר בבועות הדיבור, בבימוי הסצינות המצוירות ובפרטים קטנים ומענגים הנקלטים פתאום בעין. הוא מגיע לשיאו ברגעים של המראה מן המציאות אל מחוזות הפנטזיה והאבסורד, כמו למשל באיור הנפלא 'משוך ברגל' שבו שורת הפסיכולוגים-פסיכיאטרים ושאר מטפלים אוחזים זה בזה, ומנסים – לשווא – לעקור את המטופלת (בתפקיד 'הגזר') ממיטתה.
אם הקומיקס החל את דרכו כסוגה המגוללת את עלילותיהם של גיבורי-על, אצל עריף, כמו גם אצל רבים מן הקומיקסאים בני זמננו, הגיבורים הם חלשי-על, ואת המלחמות הבין-גלקטיות מחליפות מלחמת השגרה ומצוקות החיים.
קניתי את הספר הזה בהתקף קניות מפחיד בשיא המאניה שלי, תוך כדי שאני אוספת המוני ספרים, ונהדפת באהבה מודאגת על ידי בן זוגי האומלל.
הספר המופלא הזה מכיל גם פוסטר של אישה מזילת דמעות, שאותו תליתי בסלון.
שכולם יראו.
כזאת המאניה. קבלה עצמית מלאה, גם של החלקים השחורים.
נרשמתי ללימודי עיצוב גרפי. זה היה נראה לי מגניב.
בשנה א׳, כשלמדתי את הקורס הבסיסי באיור, מיד הבנתי שזה מה שאני רוצה ללמוד בהרחבה ובזה אני רוצה לעסוק ״כשאהיה גדולה״.
העיסוק בטקסטים שונים ויצירת פרשנות חזותית עבורם שבה את לבי.
בדיעבד אני מבינה שתמיד ידעתי שזה יהיה המקצוע שלי. או לפחות זה מה שתמיד עשיתי.
ראשיתו הייתה בבלוג, בו העלתי לרשת סטריפים של קומיקס אוטוביוגרפי – בלי לקוח, בלי בריף וכמובן בלי תשלום, רק מתוך מצוקה נפשית גדולה ורצון, כמעט הכרח, לספר את הסיפור שלי.
מיד אח"כ הצטרפו למצוקה הזאת גילוי עולם חדש (עולם הקומיקס האוטוביוגרפי ועולם הבלוגים, האפשרות לתקשורת וחשיפה אמנותית באופן עצמאי) וחדוות יצירה פראית ומענגת.
מהר מאוד התגבש סביב הקומיקסים שלי קהל קוראים נאמן ומפרגן שחיכה למעבר מסקרין לפרינט, כלומר הפיכת הבלוג האינטרנטי לספר מודפס, תמך ועודד אותי לכל אורך הדרך. הדרך כאמור, הייתה ארוכה: את כל חומרי הבלוג ערכתי טקסטואלית וציירתי מחדש (על מנת שיתאימו לפורמט של ספר), עליהם הוספתי עוד פרקים חדשים רבים. עבדתי יחד עם העורכות רחלה זנדבנק וריקה ליכטמן, ועם העורך הגרפי נעם שכטר (שגם מרצה בבצלאל) כדי להגיע לתוצאה מקצועית ואף יותר מכך.
בנוסף, אחרי שקיבלתי תשובות שליליות מכמה הוצאות ספרים לגבי הוצאת הספר לאור, החלטתי להפיק את הספר באופן עצמאי. קיבלתי לשם כך מענק נאה ממפעל הפיס, הוספתי לא מעט כספי חסכונות משפחתיים וקפצתי למים עמוקים.
הספר – מה שהוא מספר, איך שהוא נראה והאופן בו התקבל – היו שווים את כל ההשקעה המטורפת הזו. וכמעט מיותר לציין כמה אני אוהבת אותו וגאה בו.
דברים שהם קרקע נוחה עבורי לגידול רעיונות וחשק להתיישב לעבוד:
# נקודת התייחסות – אני לא יכולה ליצור מתוך ריק. אני חייבת נקודת התייחסות רעיונית. אם אני מאיירת טקסט של אחרים (נגיד באיור כתבת מגזין) אני אקרא שוב ושוב את הטקסט. אשאל לגביו שאלות, אמצא בו את אחד הרעיונות המרכזיים ואתייחס אליו. אם זו יצירה עצמאית, אכתוב טקסט, אפילו מבולבל, על משהו שמעסיק אותי בחיי המשפחה, בחיי הנפש שלי וכד', ומשם כבר יצמח הרעיון. # אזורי דמדומים – מקלחת, שכיבה במיטה טרום הירדמות או הליכה במסלול מוכר מזמנים חשיבה זורמת והרבה פעמים תוך כדי יצוץ רעיון. לפעמים גם סרט, ספר או הרצאה עושים את העבודה. # סטודיו מסודר – במצב של תקיעות, כשגם ככה הראש מוצף ברעיונות שנפסלים או מחשבות מייאשות, אני צריכה שיהיה מסודר ומזמין מסביבי.
טיפ קטן ממך לסטודנטים שעושים צעדים ראשונים בעולם האמנות והעיצוב?
ממליצה לתחזק פרויקט אמנותי אישי (או קבוצתי) שתקיימו כי…
בא לכם.
בלי קשר לרווח כספי, לקוחות פוטנציאלים ואיזשהו סטנדרט שצריך לעמוד בו. פרוייקט שתוכלו להמשיך לחקור בו ולהעז, להשתולל, לפרוץ גבולות – דברים שבדיי ג'וב של רובנו לא ממש מתאפשרים. רוב הזמן זה ממש כיף. לפעמים זה אשכרה צינור חמצן נפשי-יצירתי שאין להקל ראש במשמעותו.
המפגש הראשון שלה עם קומיקס, היא מספרת, התרחש לאחר שהבחינה שבכתב העת הספרותי "מסמרים" (שחדל לצאת לאור ב–2013) מפרסמים סיפור קומיקס בכל גיליון. "ב–2005 התקשרתי לעורך ואמרתי לו שאני רוצה לעשות להם קומיקס, אבל שאני לא כותבת אז ביקשתי שישדך לי כותבת", היא מספרת. "הוא שידך לי את שהם סמיט, ובאמת היא כתבה את הסיפור, שהיה מונולוג של אשה שנרצחה, ואני יצרתי את הקומיקס וגיליתי עולם. במבט לאחור, הבנתי שגם ברבים מאיורי העיתונות שעשיתי עד אז, פריים אחד לא הספיק לי והרבה פעמים ניסיתי להכניס בו תנועה או אלמנטים סיפוריים של התחלה אמצע וסוף. ואז, בסיפור עם שהם, פתאום זו היתה השפה — וזה היה נהדר. אחרי כמה חודשים כבר רציתי לעשות עוד אחד כזה".
שנה לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השנייה, עריף כאמור צללה לדיכאון אחרי לידה, והיתה זו סמיט ששיגרה אותה לדרך כיוצרת עצמאית. עריף התחילה ללוש את החוויות הכי אינטימיות, פרטיות וכואבות שלה — וגם אחרות, קלילות יותר — לכדי רצף של איורים וטקסט, והשילוב של היצירה והתגובות שקיבלה היה מתגמל במיוחד.
"בבלוג ובקומיקסים שפירסמתי היה פן תרפויטי, ברור", היא אומרת.
"אפשר לשאול אם אלמנט תרפויטי זה בילט־אין בכל מעשה אמנות, אבל לי בכל אופן היה ברור מאוד שזה חלק מן העניין. אני חושבת שזה בעיקר לימד אותי לדבר על הדברים, לחשוף אותם לאור השמש. הבנתי שזה מה שטוב לי". החשיפה האינטימית לא היתה לה קשה. להיפך. מבחינתה לשמור סוד זה מאמץ גדול בהרבה, היא מבהירה. אמנם היא גדלה בסביבה שקידשה חזות של נורמליות והסתרת חולשות, אבל היא תמיד רצתה שישמעו אותה. גם כשציירה את חייה ב"היי, מישהו שומע אותי", וגם כשבשנה שעברה, בעיצומה של העבודה על הספר, התגלה לה גוש בשד.
"זו היתה שנה של טיפולים מסיביים, כימותרפיה, הקרנות וגם ניתוח קטן. וההתמודדות היחסית קלה שלי אתו היתה בין היתר בגלל שהחלטתי לא להסתיר דבר. היה ברור לי, וגם לינון, שזה לא סוד. שזה מדובר. שאני לא חובשת פאה אלא מסתובבת עם קרחת אונקולוגית, כי זה מה שיש עכשיו וכי אין לי במה להתבייש ואין לי מה להסתיר. והיה ברור שאני שמחה לקבל עזרה. אני שייכת לקהילה אנתרופוסופית בטבעון, שלוש פעמים בשבוע נחתו אצלנו סירים, וזה היה מדהים. אבל בשביל לקבל עזרה, את צריכה להיות נכונה לבקש אותה, ובשביל לבקש את צריכה להיות נכונה לדבר על זה ולהגיד 'אני חולה'. אין לי ספק שההחלטה לדבר על זה, ולא להשקיע טיפת אנרגיה בהסתרה ובמראית עין שהכל בסדר — תרמה להחלמה שלי. ואין לי ספק שזו תולדה של הניסיון עם הדיבור החופשי והפתוח בבלוג, שגרם לי להבין שזה מה שנכון לי ומה שנכון לנו כמשפחה".
בכל פעם שאני מקבלת בפייסבוק את האימוג'י הצוחק, אני אומרת, לא יכול להיות שמפנים את זה אלי. אם תשאלי נגיד את בני הקבוצה שלי בקיבוץ, אני העצית, הכבדה, הדיכאונית לפעמים, זאת שמדברת לאט. אני מצחיקה? זה מעולם לא היה טייטל שהסתובבתי אתו
אורית עריף
הממואר האינטימי של עריף מציע בכל זאת חוויית קריאה מהנה ויוצאת דופן. דימויים חזקים, סיפורים מורכבים, ודמות ראשית רבת רבדים, כזאת שמציעה מבט מעניין על האופן שבו הנפש המסוכסכת שבפנים מתנפצת לא פעם אל מול המוסכמות החברתיות שבחוץ. ובתור רומן גרפי של אשה דיכאונית, כמויות ההומור שיש ב"היי, מישהו שומע אותי" עשויות להפתיע. גם כשהיא מספרת על הרגעים הכי קשים, או מתארת רגעים נטולי תקווה ואופק, מצליחה עריף לשלב בדיחות קטנות, טקסטואליות או ויזואליות, שהופכות את הקריאה לקלילה יותר, מהנה יותר, גם אם לא פחות מורכבת.
גם אם היא עושה את זה כבר שנים ארוכות, עריף עדיין מופתעת לגלות שאנשים צוחקים מהקומיקס שלה: "בכל פעם שאני מקבלת בפייסבוק את האימוג'י הצוחק, אני אומרת, לא יכול להיות שמפנים את זה אלי. אם תשאלי נגיד את בני הקבוצה שלי בקיבוץ, אני העצית, הכבדה, הדיכאונית לפעמים, זאת שמדברת לאט. אני מצחיקה? זה מעולם לא היה טייטל שהסתובבתי אתו. ועדיין אם מבקשים ממני איור, ואומרים לי 'תעשי את זה קליל, תעשי את זה מצחיק כמו שאת יודעת', זה אחד הדברים שהכי מלחיצים אותי. אם היו אומרים לי תעשי איורים טובים, או קומיקס אינטליגנטי, אני עומדת מאחורי זה. אני יודעת לעשות את זה. אבל מצחיק? כתבתי את הספר כפי שאני מסתכלת על הדברים. אני לא מתכחשת לכך שזה מצחיק, אבל זה לא משהו שכיוונתי אליו. ככה יצא".
"היי, מישהו שומע אותי": שימוש חכם בקומיקס כדי להעביר מצבי רוח
אורית עריף משתייכת לגל העולמי של יוצרות קומיקס, המציעות דרך חדשה לספר סיפור אישי. ספרה "היי, מישהו שומע אותי" אמנם אינו אחיד ברמתו, אך מעניק הצצה יוצאת דופן להתמודדותה עם דיכאון מתמשך
השנים האחרונות מסמנות דרך אחרת בקומיקס האוטוביוגרפי.
רבות מן היוצרות החדשות מביאות עמן אתוס שונה לגמרי לדרך שבה אדם מספר את סיפורו. הן לא פועלות מתוך סצינה שחסרה את הביטחון העצמי של מדיום חדש — ספרי קומיקס כיום נעשו מקובלים יותר כסוגה תרבותית ואין צורך להוכיח לקורא את חשיבותם שוב ושוב. רומנים גרפיים גם כבר אינם נכתבים מתוך אותה מידת כעס ושנאה עצמית, או לפחות אינם מביעים כעס ושנאה עצמית באותן דרכים מיושנות.
יוצרות כמו לוסי ניסלי ("Something Fresh"), איימי לנוקס ("Emitown") וגבריאלה בל ("The Voyeurs") מביאות מידה שקולה יותר לדיאלוגים שלהן עם העולם. היחס ביניהן לבין הקוראים אישי יותר ממה שהיה בעבר. רבות מהיצירות הללו זכו לפרסום ברשת לפני שנאספו לספר וכתוצאה מכך הן קרובות יותר לקהל שלהן מהיצירות האוטוביוגרפית הקלאסיות, שפנו לקהל בלי שהקהל יוכל לפנות אליהן בחזרה. ספרה החדש של אורית עריף, "היי, מישהו שומע אותי", משתייך לגל החדש הזה ויכול לשבת על אותו מדף עם היוצרות המוזכרות לעיל.
איך מציירים דיכאון אחרי לידה?
ניתן לראות את זה כבר מהאמנות: הקווים העבים והמעוגלים נותנים תחושה של נעימות. גם עיצובי הדמויות משדרים רכות בכל מעשה שלהן — הזרועות של כל הדמויות בספר ארוכות במיוחד, ומעבר לממד הקומי הטמון בהגזמה, נדמה כי עריף יוצרת עולם שבו קל יותר לאנשים לתקשר ולהגיע אחד לשני. סצינות רבות בספר מציגות אנשים שמנסים לגעת אחד בשני — חבריה ומשפחתה של אורית מנסים למשוך אותה מהבידוד, אורית עצמה מרימה ומחזיקה את התינוקת שלה שוב ושוב. רבים מן המגעים האלה רכים ואינטימיים, ברגש אם לא במעשה. מעטים מהם שליליים.
האמנות נשארת זהה לאורך מרבית הספר. אין טעם לפתח ציפיות ללהטוטנות סגנונית, אך היוצרת משתמשת בחוכמה בצבעים כדי להעביר את מצב הרוח המשתנה של הדמות והסצינה. זה לא כלי עדין במיוחד — אדום, ירוק וצהוב משתלטים על הרקע ועל אובייקטים שונים ברגעים מתאימים — אך קשה להכחיש את האימפקט הרגשי שלו. בניגוד לשחור ולבן החדים והברורים של דודו גבע, שמפנים מדי פעם את הדרך לצבעי פאלפ דהויים, מדובר פה במנער רגשי גבוה יותר.
הספר כולו אינו נופת צופים. המספרת סובלת מעצבות ומדיכאון מתמשכים, בלי קשר לכמה המצב נראה טוב כלפי חוץ. יש לה ילדה חדשה, בעל עם הכנסה מובטחת, מגורים איכותיים בקיבוץ — ובכל זאת העצבות לא עוזבת.
לא רחמים מחפשת המחברת, אלא הבנה — הבנה שדיכאון הוא לא בהכרח משהו שאפשר לנפנף עם דולרים או דירה חדשה או אפילו חיים חדשים. זה משהו לא רק בנפש, אלא גם בגוף.
החלק החזק ביותר בספר הוא זה שסוקר את השינויים הפיזיים שעוברת אורית בניסיונותיה הרבים להיכנס להריון. מה שמוצג בקומדיות רומנטיות כשורה של מקרים משעשעים שבהם הפרוטגוניסטים מחפשים את רגע הביוץ המושלם, הופך פה לאקט של טרטור שבו אורית ובן זוגה רודפים שוב ושוב אחר זנבם.
נוסף על אקט האהבה שהופך במהרה למעשה מכני ודורשני, שורה של בדיקות וטיפולי פוריות נעשים יותר ויותר חודרניים וכואבים — מקצוען אחר חובבן מופיעים על העמוד והופכים את הלידה מאיזה פלא טבעי להליך שהוא בעיקר עייפות.
אפילו הלידה עצמה לא מעניקה לספר ולמספרת גלגל הצלה, איזה קליימקס של ניצחון. במקום שהתינוקת תשפר מיידית את מצב הרוח, היא נעשית רק עוד גורם שצריך לתחזק בחיים שגם ככה נראים בלתי אפשריים. המסר החוזר ונשנה לאורך "היי, מישהו שומע אותי" הוא שאין פתרונות קסם, הארה קוסמית או טיפול בודד שיכול פתאום להביא את האושר. הדיכאון הוא חלק מהחיים, משהו שאורית תצטרך לשאת איתה לכל מקום כפי שהיא נושאת את התינוקת שלה. לפעמים זה יהיה רק מכאוב קטן ולפעמים זה יהיה בלתי נתפש, אבל זה תמיד יהיה.
