"זכרתי גם שבאדי וילארד אמר בנימה ידענית ומאיימת שאחרי שיהיו לי ילדים אני ארגיש אחרת, אני לא ארצה יותר לכתוב שירים. אז התחלתי לחשוב שאולי זה נכון שכשאת נשואה ויש לך ילדים, זה כמו לעבור שטיפת מוח שאחריה את ממשיכה בחייך בערפול חושים כמו שפחה במדינה טוטליטרית משלך."
אסתר גרינווד, אשה צעירה מפרברי בוסטון, זוכה בהתמחות קיץ במגזין מוביל בעיר ניו יורק ולנה במלון נשים בניו יורק.
אך אסתר איננה נלהבת או נרגשת מהעיר הגדולה או מאורח החיים הזוהר אליו נקלעה;
להיפך, האירועים סביבה מאיימים עליה ומוציאים אותה מאיזון.
פעמון הזכוכית הוא הרומן היחיד שפרסמה סילביה פלאת.
התאבדותה יצרה עניין סביב הספר מיד עם צאתו לאור, אך רק ברבות השנים עמדו הקוראים והמבקרים על חשיבותו ומשמעותו והוא הפך לקלאסיקה, ונחשב על ידי רבים לאחד הספרים הטובים ביותר שראו אור במאה העשרים.
אסתר מנהלת את חייה בין ההתמחות בעיתון, תיור בעיר ניו יורק, ארוחות צהריים חגיגיות מטעם העיתון, שיחות נשים ומפגשים ספורדיים עם אהוב נעוריה – באדי ווילארד. אסתר עסוקה, כמו רבות מחברותיה, ברצון לאבד את בתוליה באופן הראוי ביותר, ומהרהרת פעמים רבות בחיי הנישואין שהיא רוצה או לא רוצה לעצמה.
לקראת סיום ההתמחות היא הולכת יחד עם דורין למסיבה בה היא פוגשת גבר בשם מרקו שכמעט ואונס אותה. היא מכה בפניו באגרופה ומצליחה להימלט. למחרת היא עולה לגג המלון בו שיכנו את תריסר הבנות ומשליכה משם את כל בגדיה.
בתום חודש ההתמחות היא חוזרת לבית הוריה בבוסטון ושם מצבה הנפשי מחמיר.
היא מנסה לקבל מלגת כתיבה יוקרתית אך ללא הצלחה. משתוכניותיה משתבשות היא מנסה לכתוב רומן אך מרגישה חוסר ביטחון לאור ניסיונה הדל וכתיבתה הלא משכנעת.
היא חוששת מהיום בו תצטרך לעזוב את לימודיה מכיוון שכמעט כל חייה וזהותה סבבו סביב הישגיה האקדמיים, היא תוהה אילו יכולות רכשה בחייה מלבד לקבל מאיות וזה מעורר בה פחדים.
היא לא מרגישה מסופקת מאף אחת מן האפשרויות המוצעות להמשך חייה, ומגולמות בדמויות של שכנותיה (אימהות וקריירות "נשיות" המוצעות לה כגון קצרנות.)
הדיכאון שהיא חשה מתגבר ומתגבר והיא מתקשה לתפקד, לכן היא נשלחת לדוקטור גורדון, שנדמה לה שלא ממש מקשיב לה ובעיקר עסוק בלהיות מושלם מדי.
הוא מטפל בה בנזעי חשמל ולאחר מכן היא מודיעה לאמה שלא תחזור להמשך טיפול שכזה.
מצבה הנפשי של אסתר מידרדר עד לכדי ניסיונות התאבדות.
לפני ניסיון רציני היא משאירה פתק בו כתבה שהיא יוצאת להליכה כשלמעשה היא זחלה אל תוך חור במרתף ובלעה שם כדורי שינה רבים.
לאחר זמן רב היא נמצאת ושורדת את הניסיון הזה. היא נשלחת למספר בתי חולים לבריאות הנפש עד שהפטרונית שלה (המממנת את לימודיה בקולג') מממנת לה טיפולים בבתי חולים פרטיים טובים יותר.
שם היא מטופלת על ידי דר' נולאן, רופאה שמטפלת בה טוב וקשובה לצרכיה. תחת טיפולה של דר' נולאן, הכולל בין השאר נזעי חשמל וטיפול בהלמי-אינסולין, מצבה של אסתר משתפר. בבית החולים היא פוגשת בג'ואן, חברה לשעבר נוספת של באדי וילארד, הן נעשות חברות עד שג'ואן תולה את עצמה.
היא מתארת את חייה בצל הדיכאון כמי שלכודה תחת פעמון זכוכית ונושמת שוב ושוב את האוויר המעופש של עצמה.
בתקופה הזו אסתר מאבדת את בתוליה והיא משתחררת מהלחץ להינשא (ובמיוחד מן הלחץ להינשא לגבר הלא נכון) ומפחדיה מן ההשלכות של קיום יחסי מין. הספר מסתיים עם כניסתה של אסתר לריאיון שיקבע האם תוכל להשתחרר מן הטיפול ולחזור לאורח חיים רגיל.
אבל באמצע הספר החוויה הכמו-רגילה הזו (אם כי גם החוויה הזו מתוארת בצורה מעניינת וכנה כיאה לכתיבתה של פלאת) משתנה לבלי הכר.
אסתר גרינווד מסיימת את שהותה בניו יורק כשהיא זורקת את כל בגדיה מהחלון אל הרחוב, וחוזרת לבית אמה. היא מנסה לעסוק בכתיבה אך סובלת ממחסום יצירתי.
היא לא מצליחה לישון בלילות (או בימים), ושוקעת במעין איזור דימדומים בין חיים למוות. אישה מתה מהלכת.
היא הולכת לפסיכאטר שלאחר כמה פגישות מודיעה לאמא שאין מנוס מלהעביר אותה טיפול בהלם (לא ברמה המטאפורית – אלא במובן של שוקים חשמליים במוח).
מאותו רגע חדות מחשבותיה של אסתר הולכת ומתקהה, ולאחר נסיון התאבדות כושל היא מתחילה לנדוד בין מוסדות פסיכאטרים שונים.
החלק הזה של הספר מעורר הזדהות וחמלה, לא רק כי מסופר בו על אדם מסכן או אדם שמתקשה לפעול בתוך הנורמות החברתיות; אלא בעיקר כי אסתר מתארת בגוף ראשון כיצד מוחה הולך ומתנוון בעקבות הטיפול שהיא עוברת.
היא לא תמיד מודעת או מבינה עד הסוף מה קורה לה, ומכאן בדיוק מגיע הכוח של כתיבתה.
כתיבתה של פלאת מצליחה לתאר באופן מדויק וחסר פניות את מה שהדמות שלה רואה מבעד לעיניה. לפעמים זה אפילו משעשע.
למשל, כשאסתר שוכבת במיטת בית החולים אחרי שניסתה להתאבד, עוברים על פניה קבוצת רופאים ושואלים אותה שאלות. היא מעט מטושטשת ומתקשה לעקוב אחר השאלות. לאחר שהם מסיימים הם עוברים למיטה שלידה. אסתר לא יודעת מי שוכבת במיטה שלידה, וכך היא מתארת זאת:
“איך את מרגישה היום, מרת…” אמר מישהו, והשם שביטא נשמע ארוך ומלא למ”דים, משהו כמו ‘גברת טומולילו’.
מרת טומולילו ציחקקה. “הו, אני בסדר גמור, דוקטור, בסדר גמור.” היא הנמיכה את קולה ולחשה משהו שלא יכולתי לשמוע. אחד או שניים מאנשי-הקבוצה העיפו מבטא לעברי. מישהו אמר “בסדר גמור, גברת טומולילו!” ועוד מישהו נחלץ מהקבוצה ומשך וסגר את הווילונות שבין מיטותינו, כחומה לבנה.
(מתוך “פעמון הזכוכית” מאת סילביה פלאת, עמ’ 172)
"וברגע זה ממש אני נוטלת לידי את יומנה המבורך של וירג´יניה וולף שקניתי בד בבד עם צרור הרומנים שלה בשבת עם טד. והיא מנסה להסיר מעליה את הדיכאון שנגרם לה כתוצאה מדחיית ה´הרפר´ס´ (לא פחות! - ואני מתקשה להאמין שהגדולים באמת נדחים אף הם!) על ידי ניקוי המטבח. ומבשלת דג בקלה ונקניקיות. תבורך וירג´יניה וולף. אני חשה שחבל כלשהו קושר בין חיי לבינה. אני כל כך אוהבת אותה."
סילביה פלאת
פלאת' נולדה בבוסטון בשנת 1932.
כבר בגיל 8, זמן קצר לאחר מותו בטרם עת של אביה מסיבוך של מחלת הסוכרת, כתבה את שירה הראשון, שהתפרסם במוסף הילדים של העיתון בוסטון הרלד.
היא המשיכה לפרסם שירים בעיתונים ובכתבי-עת בשנים הבאות. לאחר ביקור בקבר אביה, כתבה את אחד משיריה המפורסמים ביותר, "אלקטרה בשביל האזליאות".
פלאת' סבלה מדיכאון קליני במרבית חייה. היא ניסתה להתאבד מספר פעמים, שהראשונה שבהן כשהייתה בת 20, ובעקבות אחד הניסיונות התאשפזה בבית חולים פסיכיאטרי, ואף טופלה מספר פעמים בנזעי חשמל.
ב-1950 החלה ללמוד בסמית' קולג', שם ערכה את עיתון בית הספר וזכתה בפרס מיוחד מטעם כתב העת "מדמווזל" (אנ'), שכלל ביקור בן חודש בניו יורק.
הביקור בניו יורק שימש בסיס לספרה המפורסם "פעמון הזכוכית".
היא סיימה את לימודיה בהצטיינות בשנת 1955 לאחר שהגישה תזה שחקרה את דמות הכפיל ברומנים של דוסטויבסקי. לאחר מכן קיבלה מלגה מלאה ללימודים בקולג' ניוהאם לנשים בלבד באוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה.
ב-1956 נישאה פלאת' למשורר טד יוז, עמו ניהלה זוגיות סוערת, יצרית, דרמטית וכואבת.
הזוג נסע לארצות הברית ב-1957, שם לימדה פלאת' בסמית' קולג' והשתתפה בסדנאות כתיבה, בהן התאמנה על כתיבה וידויית ואישית. הזוג חזר לאנגליה בשנת 1959. שנה לאחר מכן נולדה בתם פרידה, יוצרת ואמנית, וב-1962 נולד בנם ניקולאס (שהתאבד בשנת 2009). פלאת' סבלה ממצבי רוח הפכפכים שהקשו על חייהם המשותפים. בשנת 1961 פגש יוז את אסיה גוטמן, והשניים ניהלו רומן סוער. פלאת' עזבה את יוז ועברה עם ילדיה ללונדון.
בחודשים הבאים אחז בפלאת' פרץ יצירתי, והיא כתבה עשרות משיריה המוכרים, כולל את ספר השירים "אריאל" (אנ'), ובו השירים המפורסמים "צבעונים", "ליידי לזרוס" ו"אבא".
בחורף 1962–1963, שאופיין בקור קיצוני, תקף את פלאת' התקף דיכאון נוסף.
היא ניסתה להתאבד מספר פעמים, ובסופו של דבר התאבדה ב-11 בפברואר 1963 מהרעלת פחמן חד-חמצני באמצעות הפעלת תנור בישול.
לאחר מותה
מכריה של פלאת' האשימו את יוז בכך שיחסיה עימו גרמו לפלאת' להתאבד, והסירו מספר פעמים את השם "יוז" מהמצבה שלה. ב-2017 פורסמו מכתבים של פלאת' שנכתבו לפני מותה, בהם כתבה כי יוז נהג להכות אותה ורצה במותה.
טד יוז השמיד קטעים מסוימים מהיומנים של סילביה וכתבי יד נוספים שלה בטענה ש"לא רצה שילדיו יקראו בו אי פעם", וספג ביקורת חריפה על כך. חלקים רבים מכתבי היד שלה נשארו ברשות משפחת יוז, ואלה לא תמיד שיתפו פעולה עם חלק מהכותבים הרבים שהיו מעוניינים לכתוב את תולדות חייה. למשפחת טד יוז הייתה גרסה משלה על טיב יחסיו עם סילביה פלאת'. הביוגרפית ז'אנט מלקולם הקדישה ספר שלם לתופעת מלחמת הביוגרפיות והאינטרסים סביב חייה ומותה של פלאת'.
רק מקצת מיצירתה של פלאת' ראה אור בחייה. עיקר שירתה פורסם לאחר מותה על ידי טד יוז.
בשנת 1982 הייתה המשוררת הראשונה שזכתה בפרס פוליצר לאחר מותה, על כתיבתה ב-The Collected Poems.
בשנת 2003 יצא לאקרנים סרט עלילתי בשם "סילביה" בכיכובה של גווינת' פאלטרו, המציג את חייה ויחסיה עם יוז.
בשנת 2014 העלתה השחקנית מעין וינשטוק את הצגת היחיד "שמיים עמוקים", המספרת את סיפור חייה של פלאת.
בינואר 2019 פורסמה נובלה של פלאת' בת 48 עמודים שהתגלתה לא מכבר, בשם "מרי והממלכה התשיעית".
____________________________
ספריה שתורגמו לעברית
ג'וני פאניקה ותנ"ך החלומות: סיפורים, מסות וקטעי יומן, תרגום מאנגלית - עידית שורר, הוצאת רסלינג
אלקטרה בשביל האזילאות, תרגום מאנגלית - אורה סגל, עריכה - עידו בסוק, אחרית דבר והערות - שחר ברם, כרמל, ירושלים, 2000.
אריאל, מבוא ותרגום מאנגלית - שמואל רגולנט, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1982.
אריאל ושלוש נשים, תרגמה סבינה מסג, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2002.
חליפת הלא-נורא, איורים - רוטרו סוזאן ברנר, מאנגלית - איתן בן-נתן, תל אביב, 1996.
היומנים של סילביה פלאת, 1962-1950, מאנגלית - אנה הרמן, עריכה - דנה אלעזר-הלוי, משכל, תל אביב, 2002. (לקריאת הפרק הראשון ברשת)
ספר המטה, כתבה - סילביה פלאת, נוסח עברי - אורי סלע, איורים - קונטן בליק, עם עובד, תל אביב, 1983.
מתוך רמצי האפר, שני שירים, מאנגלית - מרדכי עובדיהו, תל אביב, 1965.
מתוך רמצי האפר, הגברת לאזארוס, אבא שלי, מאנגלית - מרדכי עובדיהו, תל אביב, 1965.
סילביה פלאת', משוררת וסופרת אמריקאית, סבלה מדיכאון קליני במרבית חייה. במקורות רבים נכתב שהייתה ביפולרית.
היא ניסתה להתאבד מספר פעמים, שהראשונה שבהן כשהייתה בת 20, ובעקבות אחד הניסיונות התאשפזה בבית חולים פסיכיאטרי, ואף טופלה מספר פעמים בנזעי חשמל.
חוויותיה שימשו בסיס לספרה המפורסם "פעמון הזכוכית".
בסופו של דבר התאבדה בגיל 30, ב-11 בפברואר 1963, מהרעלת פחמן חד-חמצני באמצעות הפעלת תנור בישול, לאחר שהניחה כוס חלב ועוגיות ליד מיטותיהם של ילדיה, אטמה היטב את חדרם כדי שהגז לא יחדור והשאירה מספר טלפון של רופא, במידה שיידרש.
היא מתה ביום הקר ביותר בשנה, בדירה רעועה בה התגורר פעם ייטס, לאחר שעזבה את בעלה, המשורר הבריטי טד יוז, בעקבות בגידותיו הרבות.
43 שנים לאחר מותה התאבד בנה, שגם הוא סבל מדיכאון, בתלייה.
"בכל אשר אהיה – על סיפון-אונייה או בבית-קפה, בפאריס או בבנקוק – תמיד אהיה יושבת תחת אותו פעמון-זכוכית, מתבשלת באותו אוויר חמוץ שלי עצמי. “
סרט עם גווינית' פאלטרו על סילביה פלאת' והרומן הסוער שלה עם ג'ון יוז (הסרט לא הומלץ על ידי המבקרים). סילביה פלאת', משוררת וסופרת אמריקאית שסבלה מדיכאון והתאבדה באמצעות שאיפת גז בגיל 31, חודש אחרי שספר הסיפורת הראשון שלה, "פעמון הזכוכית", יצא לאור.
You do not do, you do not do
Any more, black shoe
In which I have lived like a foot
For thirty years, poor and white,
Barely daring to breathe or Achoo.
Daddy, I have had to kill you.
You died before I had time--
Marble-heavy, a bag full of God,
Ghastly statue with one gray toe
Big as a Frisco seal
And a head in the freakish Atlantic
Where it pours bean green over blue
In the waters off beautiful Nauset.
I used to pray to recover you.
Ach, du.
In the German tongue, in the Polish town
Scraped flat by the roller
Of wars, wars, wars.
But the name of the town is common.
My Polack friend
Says there are a dozen or two.
So I never could tell where you
Put your foot, your root,
I never could talk to you.
The tongue stuck in my jaw.
It stuck in a barb wire snare.
Ich, ich, ich, ich,
I could hardly speak.
I thought every German was you.
And the language obscene
An engine, an engine
Chuffing me off like a Jew.
A Jew to Dachau, Auschwitz, Belsen.
I began to talk like a Jew.
I think I may well be a Jew.
The snows of the Tyrol, the clear beer of Vienna
Are not very pure or true.
With my gipsy ancestress and my weird luck
And my Taroc pack and my Taroc pack
I may be a bit of a Jew.
I have always been scared of you,
With your Luftwaffe, your gobbledygoo.
And your neat mustache
And your Aryan eye, bright blue.
Panzer-man, panzer-man, O You--
Not God but a swastika
So black no sky could squeak through.
Every woman adores a Fascist,
The boot in the face, the brute
Brute heart of a brute like you.
You stand at the blackboard, daddy,
In the picture I have of you,
A cleft in your chin instead of your foot
But no less a devil for that, no not
Any less the black man who
Bit my pretty red heart in two.
I was ten when they buried you.
At twenty I tried to die
And get back, back, back to you.
I thought even the bones would do.
But they pulled me out of the sack,
And they stuck me together with glue.
And then I knew what to do.
I made a model of you,
A man in black with a Meinkampf look
And a love of the rack and the screw.
And I said I do, I do.
So daddy, I'm finally through.
The black telephone's off at the root,
The voices just can't worm through.
If I've killed one man, I've killed two--
The vampire who said he was you
And drank my blood for a year,
Seven years, if you want to know.
Daddy, you can lie back now.
There's a stake in your fat black heart
And the villagers never liked you.
They are dancing and stamping on you.
They always knew it was you.
Daddy, daddy, you bastard, I'm through.
.svg){kind=small}
הזוג נסע ל
