"כל מה שעשיתי בחיי – יין, נשים, שירה, דת ומדיטציה – היה במסגרת המאבק בדיכאון"

"...חשבתי פעם על התאבדות, אולם הגעתי למסקנה כי יהיה זה לא הוגן כלפי אנשים שיוותרו בחיים אחרי. משום שמה קורה? אדם מסיים את חייו במו ידיו ומותיר אחריו את כל ידידיו ובני משפחתו, אחוזים רגשי אשמה לכל חייהם".

לאונרד כהן

כהן סבל מנעוריו מהתקפי דיכאון קליני ומסבל נפשי קבוע לצד פרצי יצירתיות.

מקורות: מתוך: הבלוג של דליה וירצברג למען זכויות מתמודדי נפש | 28 באפריל 2018 | מתוך כתבה מאת יובל לוי וד"ר חופית כהן | YNET | 08.10.19 03:23 | ויקיפדיה

מראיינת חצופה וחסרת רגישות – ששאלה אותו בבוטות על בעיותיו הנפשיות – חילצה ממנו תשובות כנות ורציניות. הוא התוודה שסבל מדיכאון רוב חייו: "אני יוצא מהארון", אמר. אמנותו, כך סיפר, הייתה סיפור הכיסוי.

כשהמראיינת קבעה שהוא סובל ממאניה דפרסיה, הסביר שכל אחד סובל ממשהו. 

הביוגרפית שלו מספרת על התקף מאני שלו.

בספר "החיים של לאונרד כהן" מאת סילבי סימונס (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013), סימונס מתארת את חלומו מילדות להפוך לאיש צבא בעקבות אביו, שהיה אחד מקציני המילואים היהודים הראשונים של צבא קנדה. כהן נסע לקובה "לחפש מלחמה" זמן מה לפני הפלישה האמריקאית הכושלת למפרץ החזירים.

"האמת לאמיתה היא שרציתי להרוג או להיהרג", סיפר לסימונס על הלך רוחו ביום הפלישה.

סימונס אינה מגדירה את מצבו, אך ברור שהיה נתון בהלך רוח מאני.

הוא מצוטט: "הרגשתי שאני מגן על האי מפני פלישה אמריקנית, ובה בעת מתכנן את הפלישה הזאת. אני הייתי המניע של הכל. לא יכולתי לראות את המגלומניה שבפרספקטיבה שלי באותה תקופה" (עמ' 83 ו-84 בביוגרפיה). כהן גם תכנן להתגייס לצה"ל במלחמת יום הכיפור, ולבסוף צורף לצוות הווי.
רק בחמש השנים עד 2013, במהלך 387 הופעות, נהנה ליישם בחייו סוג של סדר ומשמעת צבאית שהסדירו את נטיותיו הכאוטיות.

בראיון אחד נשאל מדוע הוא מסיים כל הופעה בהצדעה צבאית. כהן אמר שזה משום שהוא לא מחשיב את עצמו אזרח, אלא חייל. וחיילים מצדיעים.

(מתוך ראיון שערך ז'ורדי סיירה עם כהן בברצלונה ב-1974).

כהן סבל מדיכאון קליני מגיל צעיר, שלדבריו השפיע על מהלך חייו במידה ניכרת.

כהן תיאר את האפלה והחרדה המשתקת שחווה כך:

"כשאני אומר דיכאון אני לא מתכוון לדכדוך או לעצבות… זו מעין אלימות נפשית שמפריעה לך לתפקד כמו שצריך מרגע אחד למשנהו" (מהביוגרפיה עמ' 59).

בן 34 סירב לקבל פרס ספרותי יוקרתי במילים: "העולם הוא מקום חסר רחמים, ולא אקח ממנו שום מתת". ראיון זה נפתח בדבריו כי מ-1975 עד 1985 לא היה בו עניין מיוחד.

"למעשה, שמי הפך לבדיחה", הוא אמר, "כשרצו לתאר מישהו מיואש, מלנכולי, דיכאוני ואובדני הזכירו אותי."

בראיונות שונים הוא פירט את התרופות הרבות, נוגדות הדיכאון, שאותן נטל במהלך השנים, וסיפר על התמודדותו עם תופעות הלוואי שלהן.

כהן סיפר: "ניסיתי את כל מה שהיה להם לתת לי, והרוב גרם לי להרגיש גרוע יותר מאשר לפני כן". הביוגרפית סילבי סימונס שאלה: "אז אתה מומחה לנוגדי דיכאון?" כהן ענה: "אני חושב שכן. אבל שום דבר לא עבד".^[12]

לדברי הפסיכיאטר ד"ר אלן שואוולטר, המנהל את אתר המעריצים כהנצנטריק שלאונרד אהב, "ללא תצפיות מפורטות שאפשר לבסס עליהן דיאגנוזה, נראה לי שבמקרה הטוב נוכל לשער שהדיאגנוזה הבסיסית של ליאונרד כהן היא הפרעה דו-קוטבית ולא דיכאון מז'ורי" (מהביוגרפיה עמ' 110). כהן סיפר שהדיכאון בא "במחזוריות" (מהביוגרפיה, עמ' 269).

שנה לאחר מלחמת יום כיפור סיפר כהן בראיון למוסף "7 ימים" שמלבד הופעות מול חיילים באותן שנים הוא גם עשה לעצמו הרגל להופיע ברחבי העולם בבתי חולים לחולי נפש. תחת הכותרת, "לאונרד כהן: מדוע החלטתי לא להתאבד", חושף כהן:

"מצאתי שאותם אנשים שאנחנו מכנים מוכי-גורל, הם הקהל האידיאלי להבין את השירים שלי", כך אמר אז הזמר שבקלות אפשר להגדירו כדיכאוני, "בעיקר משום ניסיון החיים שלהם, שהוביל אותם לבין קירות המוסד הסגור. גם אני חשבתי פעם על התאבדות, אולם הגעתי למסקנה כי יהיה זה לא הוגן כלפי אנשים שיוותרו בחיים אחרי. משום שמה קורה? אדם מסיים את חייו במו ידיו ומותיר אחריו את כל ידידיו ובני משפחתו, אחוזים רגשי אשמה לכל חייהם".

השיר "מי באש", Who by Fire, נכתב ב-1974 בעקבות חוויותיו ממלחמת יום כיפור (שהה בארץ כחודשיים) ובהשראת הפיוט "ונתנה תוקף" מתפילות ראש השנה ויום הכיפורים.
_________________

ב-1999 אמר כי חלה הטבה משמעותית במצבו, ו"צעיף הדיכאון הוסר".

לאונרד כהן אהב להופיע במוסדות פסיכיאטריים

מתוך הביוגרפיה של לאונרד כהן:

בוב ג'ונסטון המפיק של כהן בתחילת דרכו סיפר שכהן אמר לו: "אני רוצה לנגן בבתי חולים פסיכיאטריים", והוא אכן ארגן עבור כהן הופעות כאלה […]

המוזיקאי רון קורנליוס (שתיעד את הדברים ביומניו. דליה) נזכר בפעם הראשונה שלאונרד סיפר לחברי הלהקה על הכוונה שלו לנגן בבתי חולים פסיכיאטריים. "היינו במלון מייפר והוא אמר, 'אנחנו הולכים ליהנות מהסיבוב הזה. אנחנו הולכים לראות כל מיני ערים, ולפעמים גם לבלות בהן יומיים-שלושה. וכשלא נופיע אני רוצה להופיע במוסדות לחולי נפש.'  אמרתי לו, 'מה? אני לא הולך להופיע בשום מוסד של פסיכים. כן, אני אופיע באלברט הול, אבל אל תביא אותי בחשבון לבית למשוגעים'. ואז הם דיברו ודיברו ודיברו עד שבסוף לאונרד אמר, 'רון, תבוא רק בפעם הזאת'. אחרי שראיתי מה המוזיקה עשתה לאנשים האלה, בסופו של דבר נהניתי מהרבה הופעות מהסוג הזה, והופענו בהרבה מוסדות כאלה בכל אירופה, בקנדה, אפילו בארה'ב".

לאונרד לא אמר מדוע הוא רוצה לנגן במוסדות לחולי נפש, וחברי הלהקה לא שאלו. […]

ב-1974 סיפר לאונרד לעיתונאי סטיב טרנר, שהוא נמשך לבתי חולים פסיכיאטריים כי הוא "מרגיש שניסיון החיים של אנשים רבים במוסדות לחולי נפש עושה אותם קהל אוהד ליצירתי. במובן מסוים כשמישהו מתאשפז בבית חולים לחולי נפש מרצונו או בכפייה, הוא כבר הכיר בתבוסה אדירה. במילים אחרות, הוא כבר עשה בחירה.

הרגשתי שמרכיבים של בחירה ותבוסה אלה תואמים מרכיבים מסוימים שמהם עשויים שיריי, ושתשרור הזדהות רגשית בין אנשים שחוו חוויות אלה לבין החוויות שתועדו בשיריי."

בראיון שהעניק בשנת 1969 אמר לאונרד, "תמיד אהבתי את האנשים שהעולם נוהג לכנות 'מטורפים'. נהגתי להסתובב ולדבר עם זקנים כאלה או עם מכורים לסמים. הייתי בסך הכל בן 13 או 14 ואף פעם לא הבנתי למה אני נמשך אליהם פרט לכך שהרגשתי איתם בנוח".

היה בזה גם אלמנט של גורל לאור ההיסטוריה הפרטית שלו ושל אמו. […]

ב-28 באוגוסט 1970 הופיע ליאונרד כהן ולהקתו בבית חולים הנדרסון בסאטון  בדרום לונדון, יומיים לפני הופעתו בפסטיבל האי וייט ב-1970 שבו נכחו 600 אלף צופים […] בניגוד לג'וני קאש, שהוציא שני אלבומי כלא (מהופעותיו בבתי כלא. דליה) שזכו להצלחה, לאונרד לא הוציא אלבום מההופעה בבית החולים הדרסון, אבל קיימת הקלטה של ההופעה והיא טובה. איאן מילן, שהיה גם טכנאי הקלטות חובב, הקליט את המופע על טייפ סלילים בעל ארבעה ערוצים.

הקונצרט התחיל בסביבות שבע בערב בעלייה גבוהת התקרה של המגדל. בחדר הייתה במה, אלא שהיא הייתה קטנה כל כך שלאונרד נאלץ לעמוד על הרצפה. הוא עמד מתחת לאחד החלונות הגבוהים והצרים שהקנו לחלל חזות של אולם תפילה. […]

לקהל אמר לאונרד, "אתמול בלילה דיברתי עם מישהו. רופא. אמרתי לו שאני בא לכאן. הוא אמר, 'יש כאן חבורה קשוחה של משוגעים צעירים'. לאונרד ניגן את צלילי הפתיחה של 'ציפור על תיל' והפסיק.

"מתחשק לי לדבר. כשהיינו למטה מישהו הזהיר אותי שאתם לא מפסיקים לדבר. שזה פסיכוטי. שזה מידבק."

נראה שכך היה. לאונרד דיבר הרבה בין 11 השירים ששר והשיר שהקריא בהופעה שנמשכה 80 דקות. ובדרך כלל נשמע הרבה יותר חופשי מאשר בקונצרטים הרגילים. הוא סיפר שהרומן שלו ושל מריאן דעך בהדרגה וגווע, וסיפר את סיפורי הרקע של השירים. […]

בסרט התיעודי מ-1965 (ר' בהמשך) כהן רשם על מראה: "caveat emptor", שפירושו "ייזהר הקונה" (כלל בדיני חוזים שלפיו המוכר אינו ערב לטיב הסחורה אלא אם התחייב במפורש) ואמר: "יידע אדם הצופה בי שאין זה נטול הונאה לגמרי".

במהלך ההופעה היה הקהל דומם, מרותק. כאשר לאונרד והלהקה סיימו שיר, היו מחיאות הכפיים נלהבות.

"באמת רציתי לומר שזה הקהל שחיפשנו", אמר ליאונרד, ונשמע נרגש ומאושר, "אף פעם לא הרגשתי כל כך טוב בזמן הופעה מול קהל."

נראה שפגועי נפש גרמו לליאונרד ולשירים שלו להרגיש בבית.

בהמשך אותה שנה הופיעו ליאונרד והלהקה במוסדות אחרים לחולי נפש. "ההופעות האלה", אומר דונובן, "כל אחת ואחת מהן, היו אחד הדברים הכי טובים שקרו במהלך סיבוב ההופעות, עם הדרך שבה המאזינים התבייתו על מה שליאונרד עשה והאינטראקציה שלו איתם".

בתחילת נובמבר 1970 הם ניגנו בבית החולים הפסיכיאטרי נאפּה – צבר עצום של בניינים ניאו-גותיים מהמאה ה-19 שהתפרסו על שטח של 750 דונם במחוז היין של קליפורניה. בקליפורניה הייתה ללהקה זמרת ליווי זמני מישל פיליפס מלהקת האימהות והאבות. כמה ימים קודם לכן, בערב כל הקדושים, פיליפס נישאה לשחקן דניס הופר. ליאונרד שהופר ראה בו חבר היה בטקס. "אז גררנו גם את הופר לבית החולים, אומר ביל דונובן. "בדרך הוא לקח אסיד". החומר התחיל לפעול בדיוק כשהלימוזינה הגיע למוסד. כאשר התחילו להוריד את הציוד, הם ראו את אנשי הצוות מכניסים את המטופלים לבניין שבו הייתה ההופעה. רבים מהמטופלים היו בכיסאות גלגלים; אחרים הלכו כפופים וגררו רגליים. רבים מהמטופלים בבית החולים סבלו מפגיעות קשות וקיבלו טיפול תרופתי מסיבי; היה גם אגף לפושעים פסיכופתים. "כאשר הופר ראה את זה", מספר דונובן, "הוא התחרפן כאילו ראה את 'ליל המתים החיים' או משהו. הוא זינק בחזרה ללימוזינה, נעל את הדלת מבפנים ולא הסכים לצאת". ליאונרד, שהופיע לפני המטופלים, שר וניגן ודיבר קצת, ואחר כך ירד בקפיצה מהבמה והסתובב ביניהם עם הגיטרה, "וכל מי שהיה יכול לעמוד על רגליו הלך בעקבותיו סביב החדר וכולם עלו לבמה וירדו ממנה". […]

"נער אחד קם על רגליו והתחיל לצרוח על ליאונרד באמצע שיר עד כדי כך שהפסקנו לנגן. הצעיר אמר, 'יופי, אתה משורר גדול, אמן גדול, אתה בא לכאן, הלהקה שלך איתך, יש איתך בחורות יפות, אתה שר את כל המילים היפות וכל זה, אבל מה שאני רוצה לשאול אותך, חבר, זה מה אתה חושב עליי?

וליאונרד פשוט ירד מהבמה והחזיק את הבחור בזרועותיו, וחיבק אותו".

הקטעים הנ"ל מהביוגרפיה "החיים של לאונרד כהן"/ סילבי סימונס, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013 (עמ' 232 – 236).

הלהיט הראשון: סוזאן

לאונרד כהן נולד ב-1934 במונטריאול, קנדה, למשפחה יהודית מבוססת. כשהיה בן תשע, נפטר אביו והותיר לו קרן שאפשרה לו לממן את לימודיו בשנות ה-50.

את חינוכו התורני קיבל עוד בגיל ההתבגרות מסבו, שהיה רב.
בתחילת דרכו עסק בכתיבת שירה וזכה להצלחה כמשורר; רק ב-1967 התחיל להקליט שירים ולהופיע.

האלבום הראשון שהוציא, "שירים של לאונרד כהן", הפגיש את העולם עם השיר "סוזאן", שנהפך ללהיט גדול, והציג לקהל יהודי חכם, יודע ספר ושירה, שמבקש לבטא את עצמו באמצעות סגנון מוזיקלי נוח לעיכול.

השירה שלו מעולם לא הצטיינה בקול אדיר, אבל הוא שכלל את הבאס הדרמטי שלו ויצר שירה דיקלומית – יש אומרים, מונוטונית – לעיתים מכעיסה, לפרקים מעייפת – שרוב מעריציו ראו בה תפילה שליוותה את החיים הסבוכים ומלאי המהמורות של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21.

 תקופה קשה של עליות ומורדות

עוד בראשית שנות ה-60, כשהוא עוד לא היה מוכר בכלל, קיים כהן ביקורים בארץ, וב-1972, כשכבר היה כוכב ענק, הגיע לשתי הופעות בלתי נשכחות, שחלקים מהן הונצחו בסרט התיעודי "ציפור על תיל" בבימויו של טוני פאלמר. זו הייתה תקופה קשה ופריכה בחייו, שגם כך ידעו עליות ומורדות אינספור. כהן סיים סיבוב הופעות באירופה, שבסופו חשב לא להופיע יותר. הופעתו הראשונה בישראל נערכה בהיכל הספורט ביד אליהו, שזה עתה כוסה בפרקט חדש, ועל כן נאסר על הקהל להתקרב לבמה. כהן, שנודע ביחסו הקרוב לקהל, ביקש מהצופים לחלוץ נעליים ולהתקרב, מה שגרם לעימותים אלימים עם הסדרנים.

התקף חרדה לפני הופעה בבנייני האומה

בהופעה הבאה, שנערכה בבנייני האומה בירושלים, נתקף האורח בחרדה, ושמועות טענו שהוא היה נתון להשפעת סמים (מה שהוכחש נמרצות על ידי פאלמר). זמן קצר אחרי שההופעה התחילה, הוא נטש את הבמה במפתיע, ירד אל מאחורי הקלעים כדי לעשות מדיטציה, ואחר כך חזר להופעה מרגשת במיוחד, שהותירה אותו ורבים מהצופים ממררים בבכי:

כהן והבוהמה הישראלית

שנה לאחר מכן היה הביקור שלו שונה לחלוטין. כהן בא לישראל במהלך מלחמת יום כיפור, באוקטובר 1973: בתחילה הוא הסתובב חסר מעש בתל אביב, בין מעוזי הבוהמה של אותה תקופה – בתי הקפה כסית וקליפורניה (של אייבי נתן); כשנתקל בזמרים ישראלים שגויסו כדי להופיע בפני חיילים והיו בדרכם לחזיתות, החליט להצטרף אליהם. הוא מצא את עצמו בצוות פלאי שבו היו חברים אושיק לוי, אילנה רובינא, פופיק ארנון ומי שליווה אותו כל אותם ימים בגיטרה – מתי כספי. שנים לאחר מכן סיפר כספי על השבועות שעשו ביחד בדרכים ובבסיסי חיל האוויר, איך היו מקבלים את החיילים שירדו ממטוסי ההרקולס בדרכם לחזית, שרים להם שיר או שניים ומחכים לסבב הבא. הוא גם סיפר שכהן התעקש לחיות כמילואימניק מגויס לכל דבר: ישן בשק שינה, לא ניצל כלל את מעמדו המכובד ככוכב בינלאומי. במהלך אותה תקופה, הוסיף כספי, חיבר כהן כמה משירי אלבומו הבא, ובהם "Lover, Lover, Lover". כהן עצמו סיפר שהוא התחבט קשות אם להצטרף למלחמה: בתור פציפיסט, ביקש להימנע מלקחת חלק בעימות מדמם, אבל כיהודי היה לו חשוב להיחלץ לעזרת עמו בעת צרה. לאחר שחזר לפעילות ולאולפני ההקלטה, הנציח את חוויותיו בשיר "Who by Fire" (מי באש), שמבוסס על קטע מהפיוט לימים הנוראים "ונתנה תוקף":

כהן היה איש של נשים, מאהב, רומנטיקן. הוא מעולם לא ניסה למסד את הזוגיות שלו, אבל לפי עדותה של הרקדנית סוזאן אלרוד, אם שני ילדיו, היה אב תומך ואוהב, אם כי לא תמיד נוכח.

ב-1994 החליט לפרוש מפעילות מוזיקלית ולהתמסר לחיים של נזיר זן בודהיסטי במנזר בקליפורניה.

אחרי חמש שנים עזב את המנזר, חזר ליהדות וגם חזר בגדול להקלטות ולהופעות. המבקרים קיבלו את פני הטרובדור המזדקן בכבוד הראוי לו, ותחילת שנות האלפיים הציגו לעולם פרסונה של אדם חכם, זקן העדה, שרמנטולוג אולטימטיבי עם מגבעת וחליפה מחויטת. באותה תקופה נסעו ישראלים רבים להופעות שקיים באירופה, והופצו עצומות למען הבאתו לארץ. הוא בא לפני עשר שנים בדיוק: בספטמבר 2009 ערך הופעה מרהיבה באצטדיון רמת גן מול 50 אלף מעריצים נרגשים, אמר משפטים שלמים בעברית, בירך ברכת כוהנים וזכה לסופרלטיבים נדירים ממבקרי מוזיקה מכל הגילאים והז'אנרים.

מחלתו ומותו

בשנותיו האחרונות לקה בלוקמיה, וב-7 בנובמבר 2016, בגיל 82, נפטר באופן פתאומי בביתו בלוס אנג'לס.

הוא מת בשנתו אחרי שנפל ונחבל, ונטמן בבית הקברות שערי שמיים במונטריאול בטקס יהודי הלכתי. רב הקהילה מסר כי "בקשתו של לאונרד-אליעזר הייתה להיטמן באורח יהודי לצד הוריו, סביו והורי סביו". עיתונאים רבים הביעו תמיהה על כך שבהודעה הרשמית על מותו לא נמסר כי הוא עבר טיפול כלשהו אחרי הנפילה או שהיה ניסיון לבצע בו החייאה. נראה שכהן עצמו לא רצה בכל אלה. "אני מוכן למוות, ואני מקווה שזה לא יהיה כרוך באי-נוחות רבה", כך הוא אמר פעם בראיון. "הגיע זמני".

 

 

כבר בלהיט הגדול הראשון שלו "סוזאן" יש שורה המעידה על היקסמות משיגעון:

You know that she's half-crazy but that's why you want to be there.

נעמי שמר תרגמה שורה זאת כך: "דעתה טרופה עליה ולכן תרצה אליה". אבל לא יהיה מופרך לומר שבצעירותו תפס לאונרד כהן גם את עצמו כאדם שהוא half-crazy. הביוגרפית סימונס כותבת כי כאשר ראיינה אותו פרופ' לספרות סנדרה דג'ווא ב-1967 על דמיון מסוים בין כתיבתו לזו של ז'אן-פול סארטר, ענה לה כהן שההבדל ביניהם הוא שסארטר מעולם לא יצא מדעתו, וכי היום אנשים נוטים יותר לכתיבה של "סכיזופרנים כמוני".  מאחר שדעתי לא נוחה מהתרגום אפשר לקרוא כאן את השאלה והתשובה המלאות במקור מספרה של החוקרת.

סכיזופרני?

גם אם הביטוי "סכיזופרנים כמוני" הוא חסר כל משמעות קלינית, וכהן השתמש בו כמעין מטפורה תרבותית ותו לא, יש לכך משמעות פסיכולוגית אדירה. פירוש הדבר שלאונרד כהן  ראה עצמו, לפחות בשלב כלשהו בחייו, כשייך לקבוצת מתמודדי הנפש.

"מחול המצורעים" The Ballet of Lepers היה הרומן הראשון שלו (1957) שלא ראה אור מעולם. 91  עמודים מודפסים במכונת כתיבה שנמצאים היום בארכיון באוניברסיטת טורונטו. היצירה נדחתה על-ידי המו"לים, וכהן האמין שהיא טובה יותר מ"המשחק האהוב", הרומן הראשון שפורסם ב-1963. הרומן השני, "מפסידנים יפים", יצא לאור שלוש שנים אחר כך ועורר תגובות חזקות מסוגים שונים. כהן עשה לא מעט ניסיונות להמשיך בכתיבת רומנים, אך הם לא צלחו. פעם אמר: "ידעתי שזה הספר האחרון שאכתוב, כי הכנסתי אליו את כל מה שהיה לי" (מהביוגרפיה, עמ' 152).

השינוי הגדול שעשה כהן בשנות השלושים לחייו, כשהפך ממשורר וסופר מוערך למלחין וזמר, נבע מכורח כלכלי, לאחר שהבין שלא יצליח להתפרנס מכתיבה בלבד.

ב-1993 החליט לפרוש מהופעות ועבר להתגורר במנזר זן במאונט בולדי ליד לוס אנג'לס עד 1999. במהלך שש שנים אלה כיהן כעוזר אישי וכנהג של מורהו הוותיק ראש המנזר רושי ג'ושו סאסאקי שהיה בשנות ה-90 לחייו. בשנותיו האחרונות של הרושי, שמת בן 107, דבקה בו שערורייה בדבר הטרדות מיניות ממושכות של נזירים ונזירות מאז שנות ה-70. ב-1996 הוסמך כהן לנזיר בודהיסטי, והוענק לו שֵם דהרמה – ג'יקאן (Jikan 自閑 בסנסקריט – השקט שבין שתי מחשבות, לפי אחד הפירושים). רבים מהשירים שכתב בעת שהותו במנזר התפרסמו ב"ספר הכמיהה" בתרגומו של קובי מידן. לתפיסתו לימודי הזן לא סתרו את יהדותו, והוא אף המשיך לשמור שבת, וזאת לצד אהבתו המוצהרת לישו מילדותו, אז נהג להתלוות לאומנת הקתולית בביקוריה בכנסייה.

כהן לא נישא מעולם והיה ידוע כ-Ladies' man למרות הכחשותיו.

לדבריו ניהל חיים של מתבודד, נמנע מאכילת בשר, הרבה בצומות לסיגוף הגוף (אך גם כדי "לשמור על רזון ועל פנים גרומות וחמורות סבר", לדברי הביוגרפית), ובילה את רוב ימיו בעבודה בישיבה מול שולחן. עם זאת, מריאן אילן, אהובתו המיתולוגית, העידה עליו כרבות אחרות, שהיה "רודף שמלות".

בהיותו בן 75 נשאל בראיון אם הוא מתחרט על כך שלא הייתה לו מערכת יחסית ממושכת אחת. במקום להשיב שר את "לא, אינני מתחרטת על דבר" של אדית פיאף, ואמר שבורך באמנזיה ושאינו בוחן את חייו כספר שניתן לעיין בו לאחור.

פה סיפר גם על התמודדותו המתמדת עם דיכאון קליני בפרט וסבל נפשי בכלל. בהמשך הראיון אמר שבהשוואה לייסוריהם הקשים של בני האדם ברחבי העולם בתקופתנו, הסבל שלו הוא כאין וכאפס.
בסוף כבו המצלמות, אבל רק לכאורה, והעיתונאי קבל על כך שלא דיברו מספיק על המוות, ומיהר להסביר שהוא עצמו מבועת מהמוות.

ליאונרד גיחך ואמר בקולו המרגיע שאם היו מבטיחים לו שמותו לא יהיה כרוך בסבל רב, הוא אפילו מייחל לו.

 ב-2008 נאלץ כהן בן ה-74 לחזור ולהופיע, לאחר שפרש מהופעות ב-1993. הדבר אירע בעקבות מעילה בכספיו שהתגלתה ב-2004 בסכום של יותר מ-10 מיליון דולר על-ידי המנהלת המוזיקלית שלו. היא רוקנה את חשבונות הפנסיה שלו; הותירה אותו חסר כל ובחובות מס על הכספים שנעלמו. היה עליו למשכן את ביתו כדי לשלם לעורכי דין. במשפט נפסקו לזכותו כ-7 מיליון דולר, אך רק חלק שולם לו בגלל התמשכות ההליכים המשפטיים. תחילה היה מסויג מאוד מהצורך להופיע, אך בהמשך התאהב בהופעות החיות, וחש בחסרונן בהפסקות שביניהן.

בתחילת הווידאו הבא מהופעה בלוס אנג'לס ב-10 באפריל 2009 אומר כהן:

"חלף זמן רב מאז שעמדתי על הבמה הזאת, אולי 14 או 15 שנים. הייתי בן 60 בסיבוב ההופעות הקודם – רק ילד עם חלום משוגע. מאז לקחתי הרבה פרוזק,  פקסיל, אפקסור, וולבוטרין, פוסלין וריטלין. הלכתי ללמוד פילוסופיות ודתות בקפידה ולעומק, אבל 'העליצות' תמיד המשיכה לפרוץ…"

הביוגרפית שלו, סילבי סימונס, סיפרה שצרך כמויות גדולות של סמי מרץ (בצעירותו גם אופיום ולס"ד), וניצל בזכות שילוב של יצר הישרדות מפותח ויכולת התאוששות יוצאת דופן. כשסימונס שאלה אותו מדוע נטל סמי מרץ ענה: "התהליכים שלי, הנפשיים והגופניים, כל כך איטיים, שהספיד הביא אותי למקצב נורמלי" (עמ' 88 בביוגרפיה).

בנושא המאבק חסר התוחלת בדיכאון סיפר כהן: "ניסיתי את כל מה שהיה להם לתת לי, והרוב גרם לי להרגיש גרוע יותר מאשר לפני כן". אז אתה מומחה לנוגדי דיכאון? שאלה סימונס, וכהן ענה: "אני חושב שכן. אבל שום דבר לא עבד" (מהביוגרפיה, עמ' 269).

לבסוף נמצא מה שכן עבד וסילק את הדיכאון, ולא מתחום הכימיקלים – ההקלה הגדולה, שהחיים במנזר הכשירו עבורה את הקרקע, באה דווקא לא מזן בודהיזם אלא מהינדואיזם בסיסי בשנת לימודים מרוכזת במומבאי אצל המורה ההודי ראמֶש בלסֶקאר. והיה דבר נוסף שהביא עמו הקלה: האינטרנט.

כותבת סימונס בביוגרפיה: "לאונרד התאהב באינטרנט בלב שלם… הרשת אפשרה לו לתקשר עם העולם על פי התנאים שלו… כבר עתה הוא חי במעין מציאות וירטואלית… באינטרנט הוא מצא דרך מושלמת מבחינתו: לא להיות שם, ובאותה עת להיות נוכח שם לגמרי" (עמ' 302).

איך זה התחיל? אמא בדיכאון

כהן בא ממשפחה מיוחסת שהייתה בעלת אמצעים בילדותו. המשפחה ישבה בקנדה מצד אביו מ-1869. אביו נתן כהן חזר מהמלחמה בשירות צבא קנדה עטור אותות הצטיינות אך שבר כלי, ונפטר כשהיה בן תשע.

אמו מאשה (מרשה קלוניצקי), ליטאית בעלת מזג נדיב וסוער, שממנה ירש כהן את הנטייה לדיכאון, התאשפזה באגף הפסיכיאטרי של "אלן ממוריאל".

מוסד זה נודע לשמצה בעברו בשל שותפות בפרויקט הסודי ה-MK-Ultra של הסי.איי.איי., שבחן היבטים בשליטה מוחית באמצעות תרופות תוך שימוש בהתעללויות ובחסך חושי. הניסוי שנחשף ב-1977 נערך בין השנים 1956 ל-1964 (בתקופה שבה שהתה שם אמו של כהן) על ידי מנהל המוסד ומייסדו דונלד איוון קמרון. ברומן הראשון שלו "המשחק האהוב", שהיה סוג של אוטוביוגרפיה, סיפר כהן למורת רוחה של משפחתו המורחבת על אשפוזה של מאשה אמו ועל ביקוריו אצלה כשהיה כבן 23. הדבר מסביר את גישתו הטבעית למקומות אלה.
 

[1] ציטוטים מ"המשחק האהוב", הוצאת חרגול 2009

"הוא עמד על המדשאה של בית החולים הפסיכיאטרי אלן ממוריאל והתבונן מטה במונטריאול. לפסיכים יש הנוף הכי יפה בעיר…

בחוץ התנהל ערב ריקודים טיפולי. חולים מפוחדים נאחזים באחיות. מוזיקת פופ מוקלטת, פנטזיות רומנטיות נלעגות מן הרגיל על הרקע הזה… הוא התבונן ברוקדים, והרעיף עליהם – כפי שאנו עושים בכל פגישה עם חסרי האונים – את כל האהבה המבולבלת שלא נמצא לה מקום אחר. הם חיו באימה…"
"ירוק? בז'? באוטובוס ניסה להיזכר בצבע החדר של אמו. ככה היה יכול להתעלם מהמחשבה שהיא שוכבת בו. גוון זהיר כלשהו שנקבע בוועידה רפואית…

בחדר הזה היא מעבירה את זמנה. יש ממנו מראה יפה של מורדותיו הדרומיים של מאונט רויאל. באביב מריחים שם את הלילך. אתה רוצה לפתוח את החלון לרווחה ולשאוף עוד מהניחוח, אבל אינך יכול. החלון נפתח רק עד נקודה מסוימת. הם לא רוצים התאבדויות שילכלכו את המדשאה…

אמו בהתה בתקרה. גם הוא הסתכל לשם. אולי קורה שם משהו ואיש לא יודע…

'את מרגישה יותר טוב, אמא?' נתן את האות.

'אם אני מרגישה יותר טוב? יותר טוב בשביל מה? בשביל לצאת החוצה ולראות מה הוא עושה עם החיים שלו? תודה רבה. בשביל זה אני לא צריכה לצאת החוצה, בשביל זה אני יכולה לשכב כאן, בחדר הזה, ליד המשוגעים, אמא שלך בבית-משוגעים-'

'את יודעת שזה לא בית-משוגעים, אמא. זה פשוט מקום שאת יכולה לנוח-'

'לנוח! איך אני יכולה לנוח עם מה שאני יודעת? בוגד בתור בן, אתה לא חושב שאני יודעת איפה אני נמצאת? עם המחטים שלהם והנימוסים שלהם, אמא כזאת והוא נוסע לשחות-'

'אבל אמא, אף אחד לא מנסה לפגוע-'

מה הוא עושה, מנסה להתווכח איתה? היא הניפה זרוע אחת, חיפשה משהו על שולחן הלילה, אבל את הכל לקחו.

'אל תפסיק את אמא שלך באמצע, לא סבלתי מספיק? בעל חולה חמש-עשרה שנה, אני לא יודעת? אני לא יודעת? אני לא יודעת…?'

'אמא בבקשה אל תצעקי-'

'או! הוא מתבייש באמא שלו, אמא שלו תעיר את השכנים, אמא שלו תבריח את החברות הגויות שלו, בוגד! מה עשיתם לי אתם כולכם!…' (עמ' 122, 141-142)

רומן ראשון זה, כאמור סוג של אוטוביוגרפיה, יצא לאור ב-1963 והוקדש לאמו, שעמה היה לו קשר רגשי חזק. האשפוז  שעליו מדובר אירע ב-1957, כשכהן היה בן 23. מאשה נפטרה מלוקמיה בפברואר 1978 (גם כהן לקה במחלה זו בסוף ימיו) בגיל 73. כשהתאשפזה חזר כהן למונטריאול כדי להיות קרוב אליה בזמן שנותר לה, וביקר אותה בבית החולים בכל יום עד מותה (מהביוגרפיה, עמ' 228). אם שני ילדיו של כהן, סוזן אלרוד (לא סוזן מהשיר) אמרה שאמו מאשה "הייתה מקור ההשראה הרוחנית שלו" (הביוגרפיה, עמ' 174).

בסתיו 1978 פרסם כהן ספר שירה "מותו של איש של אישה" (אישה בלשון יחיד) – 96 שירים ושירים בפרוזה – שגם אותו הקדיש "למאשה כהן, הזיכרון של אמי". גם באלבום המוזיקלי שיצא לאחר מכן, Recent Songs מודה כהן לאמו ברשימת הקרדיטים "על כך שהזכירה לי זמן קצר לפני מותה את סוג המוזיקה שאהבה". מדובר היה בשירים יהודיים-רוסיים סנטימנטליים שנוגנו בדרך כלל בכינור, וכהן שכר נגן כינור ארמני קלאסי להקלטות האלבום.

"ספר הכמיהה" שיצא לאור ב-2006 כולל שיר "אני מתגעגע לאמא שלי" ואת רצונו לומר לה ש"צדקה בקשר לכול". הביוגרפיה של סימונס נחתמת באזכור שיר שאהבה אמו, "סרנדה לחמור". האם אף למדה את צעדי הריקוד שלו. כהן מפזם ומדקלם את השיר; קם ממקומו ורוקד בגפו את "סרנדה לחמור". סוף.