שירי דיכאון

והוא האור | לאה גולדברג

לאה כתבה על הבושה באביה הביפולרי ועל חוויית הגדילה עם אב ביפולרי בספר חצי אוטוביוגרפי.

לאה תיארה את חייה של הגיבורה, נורה, שאביה עבר את אותה חוויה נוראית שעבר אביה שלה, ואמה החליטה להתגרש ממנו, ממש כפי שאירע בחייה שלה.

בקיץ של 1931 חוזרת נורה קריגר בת העשרים משנת לימודים בברלין לחופשת קיץ אצל הוריה. שבים גם שני אחרים: אביה של נורה, הסובל ממחלת-נפש, חוזר מאשפוז, ואמה מנצלת את שובו כדי להשתחרר ולהתגרש ממנו; ואלברט ארין, חברו של האב, מגיע במפתיע מקליפורניה אחרי היעדרות של עשרים-וחמש שנה, וחידה גדולה עוטפת את סיבות בואו. נורה, הבוחלת בעיר וביהודיה, והחוששת שמחלתו של אביה תתגלה גם בה, מגיעה כאורחת שעד מהרה תשוב ותצא מכאן וכמי שמשלה את עצמה שבכוחה להיות חופשייה ואחרת וכבר גמרה את חשבונה עם העבר.

שנת אלף תשע־מאות תשע־עשרה. אנחנו היינו שיירת פליטים החוזרת למולדת. דרך אש וקור וכינים.
דרך הבדידות הראשונה שבילדות. אותו מקרה אווילי: משמר הגבול של הארץ הקטנה, איכרים בּוּרים במדי צבא, שמו את עינם בנעליו הצהובות של האב. אמרו כי סימן מובהק הן, הנעליים הללו, שהוא מרגל בולשביסטי. אחר־כך עצרוהו באורווה ריקה. ויום־יום, עשרה ימים בזה אחר זה, הוציאוהו כביכול להורג. עשרה ימים רצופים נמשך המשחק הזה. והאיש נשבר. אז שמעה אותו נורה לראשונה בוכה בקול דק, נָשִׁיִי, מתייפח. והתחנונים הנואשים בקולה של האם: "למען הילדה ביקשתיךָ, למען הילדה..." ואיזו גברת זרה, שידעה לשמור על הופעתה המצוחצחת אפילו בקרב השיירה הבלויה והרצוצה הזאת: "איך אין הוא מתבייש, גבר בוכה!" וצחוק של בוז - - ובשובם, כלאוהו בבית־הסוהר. משם לא היתה עוד דרך אלא לבית־החולים ההוא.

דרך של שבועיים - מוזר, אך בַּזיכרונות נחרתו לעולמים גם שדות יפים. פרחי הדגניוֹת בקָמָה הגבוהה, ואותו אור זהוב־עמום שבראשית ספטמבר. וצפרדע אחת ירוקה וזעירה שישבה על פי הבאר, בוקר אחד, לאחר גשם, והשמיים היו אפורים ורכים, והירק מבהיק ועמוק.

אומרים שהם רעבו בדרך. אף היא זוכרת: לא אכלה ימים שלמים. אבל הרעב לא הציק. היו מים לשתייה, ומשום־מה נסתפקה בכך. רק זכורה עוד הפגישה הראשונה עם הלחם הלבן, והשמחה לקראתו. לא היה בכך משום עלבון. טוב היה באותה בקתת איכרים מסוידת וחמה. הקש הצהוב על הרצפה, ופרחי האלמוות הוורודים על המוך הזהוב שבין שתי שמשות החלון. והכתלים הצחורים והנקיים כל־כך, לא צינה ולא כינָם. הלחם הלבן היה המבשׂר הראשון של השלום האמיתי, של אותו "לאחר המלחמה", שהובטח לה במשך כל ימי ילדותה. בטוב־לב חייכו האיכרים. האנשים לא הפחידוּה עוד. זו להם הפעם הראשונה שלא היו נוראים, לאחר שבועיים של נדודים בדרך.

והרי הכל היה באותו ערב עצמו: האם הלכה לנסות דבר אל הזקיפים השומרים על האב באורווה, אל אותו קצין טהור־עיניים וּורוד־לחיים, שסיפר בתמימות מלבבת כזאת כיצד הוציא־להורג עשרה קצינים וחיילים מן הצבא האדום: "ירייה אחת, הגברת, והוא נופל כשׂק תבן!" נורה נותרה לבדה על פרשת הדרכים בין שדות - לשמור על גל המטלטלין. ישבה על הצרורות. לבדה. בשדה. על פרשת דרכים. החשיך היום. היה קר. קפאו הידיים והרגליים. עברו חיילים מזוינים. לא נגעו בה. חלפו שעות. היה ברור בתכלית: לעולם לא ישובו ההורים. היא תקפא פה בלילה. ומעט רחמים על עצמה: היא רק בת שמונה, צעירה מכדי למות! אבל הפחד הקפיא את הכל.

ורק בשוב האם, פרץ מפיה בכי סדוק, קצר. אבל אחר־כך היו הבקתה היפה והחמה והלחם הלבן.

נורה פועמת ברומן בחלום רומנטי על חיים אחרים.

את אלברט ארין מעולם לא פגשה פנים-אל-פנים קודם לכן, אך הוא היה לגביה אודיסיאוס אפוף הילה. עוד לפני שהיא פוגשת אותו היא מתאהבת בו, אף שלפי גילו היה יכול להיות אביה.

האהבה לארין, שבעיני נורה היא חלק מן הנהייה לחיות חיים אחרים, אינה שונה מן האהבות הנכזבות החוזרות-ונשנות ביומניה של לאה גולדברג לאורך כל חייה: אהבות חד-צדדיות, שכמו נועדו מראש לא להתממש, המיטלטלות בין ייאוש לליבוי-חוזר, אגב היסוסים מתמידים באשר לרגשותיו של הגבר מושא האהבה, שספק אם הוא מודע לסיטואציה.

מקובל לראות ב'והוא האור' רומאן אוטוביוגרפי. אך נורה, ויותר ממנה לאה גולדברג הכותבת, מבינות את הגורמים לאופי אהבתה של נורה יותר משהבינה אי-פעם לאה גולדברג ביומניה את אהבותיה שלה.

מתוך פרק א, מתוך אתר עברית

הרכבת חוזרת הביתה

"...הרופא השוודי, אשר ישב ממולה נשען במרפקו אל הדלפק הקטן שהוּצא מתחת לחלון, חייך לה והביט חליפות על פניה ועל בבואתן הנרעדת בשמשה השחורה. הוא חייך לצווארה זה הנטוי, ולתנועת מבוכה זעירה של כתפיה הרזות, ולאותן רצינות גדולה והחלטיוּת קיצונית, שהיו משום־מה בעיניה החוּמוֹת ושהן כל־כך נוגעות עד לב בפניהם של אנשים רפים מעט וצעירים מאוד.

ונורה חשה פתאום את מבטו של בן־לווייתה הארעי, שפסק לרגע משיחתו, תחושת מגע של ממש, ובאה בלי־משים במבוכה גדולה וביקשה לכסות את עיניה מפניו, ותוך כדי כך תעה מבטה ונתלה ביהודי בעל הזקן, שישב כבר בהשענת־גב ובהבלטת־כרס והיה מגלגל וממעֵך סיגריה דקה באצבעותיו הצהובות מחמת עישון.

"ומה שמֵך?"
אל־אלוהים! נאנחה נורה בקרבּהּ. ובקול אמרה:
"קְריגֶר".
"קריגר, קריגר", לעס היהודי את תשובתה, "כך, קריגר..." ושקע בהרהורים עמוקים....עוד שאלה אחת והוא יֵדע, חשבה נורה, יֵדע את האמת!

בחֵמה שפוכה החזירה את פניה אל היהודי, ובטרם יספיק מוחהּ לבחון את מוצא־שפתיה, פלטה:

"אין לי אב! אבי מת! השמעת, מת!"

קולה היה חנוק. מנגד נתעוותו בתימהון ופחד פניו של היהודי הטרדן, שנשתתק בבת־אחת בעלבון, בהכנעה, ברחמים גדולים. וממרחק של ת"ק פרסות היבהב אליה - מטושטש ומזדעזע - מבט נבון ומבוגר, מבט של השתתפות־בצער מנומסה, מתוך עיניו הזרות של השוודי. אבל זה היה היינו־הך.

מה עשיתי? מה עשיתי? ריבונו של עולם, מה עשיתי? חשבה בלי הפוגות אותן המלים עצמן. היא לא העלימה עוד מנפשה כי שקר זה, שקר מקרי כביכול, שנפלט מפיה בשגגה מתוך בושה ורוגז, היה בו משום רצח. דווקא מתוך אותו הרצון הסמוי שבלב, אשר מעוֹדה לא היתה נכונה להודות בו גם לעצמה, ועתה, מאחר שנאמרו הדברים, לא יכלה עוד להתעלם ממנו: חֵפץ־שחרוּר מקולל זה! והזוועה היתה בהכרה נוספת אחת, צדדית כביכול, שאמרה לה כי אומנם בשקר זה צפוּנים מפלט ומוצא ונוחות רבה לעתיד־לבוא: האִמרה שנפלטה עכשיו מפּיה לא ייתכן שתהא עקרה וחד־פעמית. ידעה כי תוסיף להשתמש בה, תנצל אותה, תיהנה ממנה, ממש כאדם הנהנה מהון גנוב. ואין להשיב.

רקתה של נורה היתה נשענת על השמשה הקרה והשחורה של חלון־הרכבת. (השוודי לא הורידוֹ, בכל־זאת, וכל־כך קר, אף־על־פי־כן.) הולֶם לבה ושקשוק הפסים המו בה המיה אחת, לא־נפרדת. חשבה בקצב טרטור הגלגלים:
אולי, אולי אראנו בימים הקרובים מאוד. הרכבת חוזרת הביתה. חשבה:

אבל אני גמרתי בלבי להיות אחרת, להיות שקטה, להיות שקטה, להיות חופשית, להיות אחרת. גמרתי בלבי.-

ובהדליקו את הגפרור ובשאתו אותו אל שפתיה, שׂח השוודי, כמדבר אל נפשו:

"אבי מת כשהייתי בן ארבע. אין אני זוכר את פניו".

נורה ידעה, כי היתה בדיבוּר זה נדיבות־לב מיוחדת במינה, וכי אין היא ראויה לה. לתימהונה חשה כי דמעות מתקשרות בעיניה.

"העשן", ביקשה להסביר, "תמיד עולה העשן לעיני. אינני רגילה לעשֵׁן. רק השנה התחלתי"..

כאשר חזרו לעיר המולדת, היה לילה. האב היה בבית־הסוהר, חברתה של אמא, שושנה ברגמן השמנה, הנוחה לבריות, חייכה ובכתה וחיבקה אותה בזרועות חמות. אחר־כך הטילה אותה במיטה הזאת. פרחי הטַפֶּטין נהפכו לחיות־טרף, עטו עליה בלילה. מן הראי הקטן שעל הקיר הגיחו פנים חיוורים ומתעוותים, וקול אביה התחנן באוזניה: "הרפו ממנה, הרפו ממנה, האינכם רואים, הילדה היא גל של עצבים!" אחר־כך נרדמה וחלמה על האשה הקבצנית הנשרפת בתנור. כאן חלמה. במיטה הזאת. למחרת הבוקר בא הרופא וקבע אדמת.

לפתע עמדה לנגד עיניה דמותו החסונה, המרובעת, של אותו פרופסור פרוסי מגולח־המפרקת, המרצה להיסטוריה, שנהג לעתים להתלהב התלהבות יבשה ולהוכיח את "ההיגיון העמוק של ההיסטוריה האנושית". היגיון עמוק! פניה נתעוותו במשטמה. היגיון עמוק, כשגורלו של אדם נחרץ בעבור נעליים צהובות. אם זהו הגיונם של החיים, לֵך והַאמֵן בהגיונה של ההיסטוריה!

אך פתאום נזדקפה וישבה במיטה ואמרה בלחש:

"אני אהיה מאושרת מאוד, על אפם ועל חמתם!"

כל חייה עסקה לאה גולדברג בציור כתחביב. יומנה מעיד שנהגה לצייר יום יום כשהייתה בנופש ב"בית דניאל" בזיכרון יעקב:

"כאן משקיט אותי ביותר הציור. אבל עם זאת יש לי איזו הרגשה של מוסר כליות. זה משנים שהחילותי לראות עצמי כמוכרחה לעשות דברים "בעלי תכלית" כלשהי . והנה, כשאני עושה משהו שאיננו אלא להנאתי, זה נראה לי לא זאת בלבד כגניבת זמן, אלא כמעט כגניבת הדעת ".

מתברר שהכתיבה, ואפילו כתיבת שירים, הייתה עבורה עיסוק "בעל תכלית ," ודווקא הציור היה בעיניה יצירה לשם הנאה בלבד.

התבוננות בתמונה הייתה גורמת לה לעתים חוויה בעלת עוצמה מתמשכת, חזקה יותר מרשמי נוף או מסע. בריאיון לשמואל הופרט שהתקיים ב-1969 סיפרה:

"היו מקרים שתמונה הייתה מלווה אותי במשך חודשים ... לפני כשבע שנים הייתי בהאג, ופתאם נתגלה לי נוף [של] ורמייר, היה כמעט הלם, וכל הנסיעה הייתה בסימן הנוף הזה".

בשנת 1964, שנים אחדות לפני פטירתה, החלה לעסוק ברצינות גוברת והולכת ברישום, באיור, בציור וביצירת קולאז'ים, לדבריה:

"כדי לנוח ממלאכה אחת על ידי מלאכה אחרת..."

זֶה מִכְּבָר |

מאת לאה גולדברג | לחן: מתי כספי

זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם. וְאִם אֵין יָם, הָרֵי אֵין גַּם סְפִינָה. הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחוּג צֻמְצַם.

וּבְכֵן מַה? עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה?
אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם. מִישֶׁהוּ יֹאהַב מִישֶׁהוּ. מִישֶׁהוּ יִשְׂנָא. הַדֶּרֶך קְצָרָה.

הַחֶשְׁבּוֹן לֹא הָשְׁלָם.
וּבְכֵן מַה? עוֹד שָׁבוּעַ? עוֹד חֹדֶשׁ? עוֹד שָׁנָה?

הַטַּל נוֹפֵל. עֶרֶב צוֹנֵן עַל פָּנַי. עַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים הַקְּרוֹבָה אוֹתָהּ תַּחֲנָה. מָחָר אֲנִי אֶתְעוֹרֵר וְאֶפְקַח אֶת עֵינַי – אֱלֹהִים אַדִּירִים, עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה    

וְאִם גַּם לֹא יִקְרֶה הַיּוֹם דָּבָר,
זִכְרִי: אִישׁ לֹא הִבְטִיחַ לָךְ דָּבָר
הַיּוֹם אֵינוֹ עוֹבֵר עַל לֹא דָּבָר
וְטוֹב שֶׁלֹּא יִקְרֶה הַיּוֹם דָּבָר.
 
אִם אֵין מִכְתָּב - אֵין צֹרֶךְ בְּמִכְתָּב.
אִם אֵין פְּגִישָׁה - אֵין צֹרֶךְ בִּפְגִישָׁה.
אִם אֵין אֲפִלּוּ שׁוּם תִּקְוָה בַּלֵּב
וַדַּאי אֵין צֹרֶךְ גַּם בְּשׁוּם תִּקְוָה.
 
הַיּוֹם הַכֹּל הוֹלֵךְ לְמֵישָׁרִין,
גַּם בְּדִידוּתֵךְ תֵּלֵךְ לְמֵישָׁרִין,
וְאִם הַיּוֹם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא תִּזְרַח,
הַגִּידִי לַמָּטָר - כִּי טוֹב מְאֹד.
 
מהספר "השירים הגנוזים", הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים

אֶת אֱ-לֹהַי רָאִיתִי בַּקָּפֶה.

הוּא נִתְגַּלָּה לִי בַּעֲשַׁן סִיגַרְיוֹת.

נְכֵה-רוּחַ, מִסְתַּלֵּחַ וְרָפֶה

רָמַז לִי: "עוֹד אֶפְשָׁר לִחְיוֹת!".

 

הוּא לֹא הָיָה דּוֹמֶה לַאֲהוּבִי:

קָרוֹב מִמֶּנּוּ – וְאֻמְלָל,

כְּצֵל שָׁקוּף שֶׁל אוֹר הַכּוֹכָבִים

הוּא לֹא מִלֵּא אֶת הֶחָלָל.

 

לְאוֹר שְׁקִיעָה חִוֵּר וַאֲדַמְדַּם,

כְּמִתְוַדֶּה עַל חֵטְא לִפְנֵי מוֹתוֹ,

יָרַד לְמַטָּה לְנַשֵּׁק רַגְלֵי אָדָם

וּלְבַקֵּשׁ אֶת סְלִיחָתוֹ.

הֶעֱלִיבַנִי וַיֵּלֵךְ. לוֹ לֹא אִכְפַּת

אִם נוּגָה אֲנִי וּבוֹדְדָה הָעֶרֶב.

כְּבָר פָּתַר לִבּוֹ: יוֹם הַמָּחֳרָת

שְׁעָרִים יִפְתָּח אֶל הָאַחֶרֶת.

רְאִיתִיהָ מְרַחֶפֶת בְּמָחוֹל

צְעִירָה, גְּמִישָׁה וּמְנַצַּחַת

בְּמַבַּט עֵינֶיהָ הַכָּחֹל

צָחֲקָה שְׁמָמָה זוֹרַחַת

בַּמַּרְאָה מוּלִי פֶּה רָחָב וּמַר.

עַל הַמֵּצַח קֶמֶּט דַּק נִמְתָּח.

רַק עַתָּה אָבִין מַדּוּעַ הוּא אָמַר:

"לִי לֹא טוֹב אִתָּךְ".

למחרת

מילים: לאה גולדברג | לחן: יהודית רביץ

הירוק היום ירוק מאוד
והאפור היום אפור מאוד
וקצת שחור ואין לובן בעיר
והנסער היום נסער מאוד
והעבר היום - עבר מאוד
קצת עתיד, ואין הווה באוויר.

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח
ומאוד לא פשוט לחכות
הסערה נוגעת בריסים,
ומשתבר כל רגע לרסיסים
אך הירוק היום ירוק מאוד.

יֵשׁ רַבּוֹת כָּמוֹנִי: בּוֹדְדוֹת וְנוּגוֹת,

הָאַחַת כּוֹתֶבֶת שִׁירִים, הַשְּׁנִיָּה מוֹכֶרֶת בְּשָׂרָהּ,

הַשְּׁלִישִׁית מְרַפְּאָה רֵאָתָהּ בְּדָווֹס,

וְכֻלָּנוּ שׁוֹתוֹת בַּצָּמָא אֶת הַכּוֹס הַמָּרָה.

וְכֻלָּנוּ יוֹדְעוֹת:

בְּקַרְנֵי בֹּקֶר סְתָיו הַנּוֹבְלוֹת

יֵשׁ חֲלוֹם נְשִׁיקָה מִתְאַדֶּה וְעוֹלֶה … לֹא אֵלֵינוּ,

וְכֻלָּנוּ פּוֹתְרוֹת

חֹם עוֹלָם בְּעֵינֵי אִמָּהוֹת

וְתִינוֹק אֵין אִתָּנוּ

וְכֻלָּנוּ פּוֹגְשׁוֹת בְּפִתְחֵי חֲדָרִים עֲזוּבִים

שִׁמָּמוֹן אָפֵל וְקַר.

בֹּקֶר גָּשׁוּם. לֹא לָקוּם. לֹא לְעַשֵּׁן, אֲפִלּוּ

לֹא לְהַרְבּוֹת בִּקְרִיאָה. אֵיזֶה אָבִיב מְשֻׁנֶּה!

אֵיזֶה אָבִיב מְשֻׁנֶּה. חֹשֶׁךְ בַּבֹּקֶר כְּאִלּוּ…

לֹא לְהַרְבּוֹת בִּקְרִיאָה. אֵיזֶה אָבִיב מִתְעַנֵּן!

 

פַּעַם הָיִית מִתְאוֹנֶנֶת. עָזַר לָךְ? הֶחְיָה אֶת מֵתַיִךְ?

הַכְּאֵב שֶׁבַּגּוּף, שֶׁבַּשִּׁיר, בָּעִתּוֹן, בְּשִׁיר-הַשִּׁירִים.

סְיָג לַחָכְמָה? יִתָּכֵן. טוֹב שֶׁלָּמַדְנוּ בֵּינְתַיִם

לֹא לְהָעִיר שְׁכֵנִים, לֹא לְהַטְרִיד חֲבֵרִים.

 

בֹּקֶר גָּשׁוּם. לֹא לָקוּם. לַיְלָה עָבַר בְּשֶׁקֶט.

לַיְלָה עָבַר. וְעַכְשָׁו – אֵיזֶה אָבִיב מִתְעַנֵּן!

בֹּקֶר כְּמוֹ לַיְלָה. זֶה טוֹב. רַק הַדְּמָמָה חוֹנֶקֶת.

אֵיזֶה אָבִיב כָּבֵד! אָמַרְתִּי לָךְ: לֹא לְעַשֵּׁן.

למדני אלוהי

מילים: לאה גולדברג | לחן: ניר כהן

למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל על נוגה פרי בשל
על החירות הזאת
לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
והתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום
לבל יהיה עליי יומי הרגל

הגננים היום עצובים

מילים: לאה גולדברג | לחן: יהודית רביץ

הַגַּנָּנִים הַיּו͘ם עֲצוּבִים.
אֲבָל הָאיכָּרִים
מְבָרְכִים עַל הַגֶּשֶם.
וַאֲנַחְנוּ שְנֵינוּ
אובְדֵי עֵצָה
מַסְתִּירִים זֶה מִזֶה
אֶת עֵינֵינוּ.
נִהְיֶה נְבונִים: אַל תִּשְאַל
מַה צָּמַח, מַה קָּמל
וּמַה נֶּעֱקַר מִלֵּב.

הַסְּעָרָה הַזֺּאת
תַּחֲלוף עוד מְעָט,
הַשְאֵלָה הַזֺּאת
תִּשָּכַח עוֹד מְעָט.
הִנֵּה מֵעַל לַמִּגְדָּל
כְּבָר עוֹמֶדֶת הַקֶּשֶת.

ימים לבנים

מילים: לאה גולדברג | לחן: שלמה יידוב























 

משירי ארץ אהבתי

מילים: לאה גולדברג  | מלחין:  דפנה אילת

לאה גולדברג כתבה את השיר בשנת 1951 על ארץ הולדתה ליטא. ב1970 הלחינה אותו דפנה אילת על פי בקשתה של חווה אלברשטיין.

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה -
למלכה אין בית, למלך אין כתר.
ושבעה ימים אביב בשנה
וסגריר וגשמים כל היתר.

אך שבעה ימים הורדים פורחים,
ושבעה ימים הטללים זורחים,
ושבעה ימים חלונות פתוחים,
וכל קבצנייך עומדים ברחוב
ונושאים חיוורונם אל האור הטוב,
וכל קבצנייך שמחים.

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה,
למלכה אין בית למלך אין כתר.
רק שבעה ימים חגים בשנה
ועמל ורעב כל היתר.

אך שבעה ימים הנרות ברוכים
ושבעה ימים שולחנות ערוכים,
ושבעה ימים הלבבות פתוחים,
וכל קבצנייך עומדים בתפילה,
ובנייך-בנותייך חתן כלה,
וכל קבצנייך אחים.

עלובה שלי, אביונה ומרה,
למלך אין בית, למלכה אין כתר -
רק אחת בעולם את שבחך אמרה
וגנותך-חרפתך כל היתר.

ועל כן אלך לכל רחוב ופינה,
לכל שוק וחצר וסמטה וגינה,
מחורבן חומתייך כל אבן קטנה
אלקט ואשמור למזכרת.

ומעיר לעיר, ממדינה למדינה
אנודה עם שיר ותיבת-נגינה
לתנות דלותך הזוהרת.

לאה גולדברג הייתה בדיכאון.

אילנות

מילים: אחינועם ניני ולאה גולדברג
לחן: אחינועם ניני

כאן לא אשמע את קול הקוקיה,
כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג,
אבל בצל האורנים האלה
כל ילדותי שקמה לתחיה.

צלצול המחטים: היה היה
אקרא מולדת למרחב השלג
לקרח ירקרק כובל הפלג,
ללשון השיר בארץ נכריה.

I remember those snow-capped mountains
and a song on FM 93
oh my darlin' I have grown with you
but my roots on both sides of the sea

אולי רק ציפורי מסע יודעות
כשהן תלויות בין ארץ ושמים
את זה הכאב של שתי המולדות.

איתכם אני נשתלתי פעמים,
איתכם אני צמחתי, ארנים,
ושורשי בשני נופים שונים.

ולא היה בינינו אלא זוהר

מילים: לאה גולדברג | לחן: דני ליטני

ולא היה ביננו אלא זוהר
זוהר עניו של השכמה ברחוב כפרי
ולבלובו של גן בטרם פרי
בלובן תפרחתו יפת התואר.

ומה מאוד צחקת באמרי
כי אל השחר הענוג כורד
אקרב ואקטפנו למזכרת

ואשמרנו בין דפי ספרי.

את זרועך נשאת, התזכור?
והנידות אט ענף תפוח,
ועל ראשי ירד מטר צחור.

מאחורי גבך הכפר ניעור,
החלונות נצטלצלו עם רוח -
ולא היה בינינו אלא אור.

פגישה עם משורר

משהו הדומה להתאהבות

מתוך ספרו של מנחם בן "מסע אל שיא השירה הישראלית"

אומרים (אני ממש לא בטוח) שסיפור האהבה הגדול (וכנראה הבלתי ממומש) של לאה גולדברג היה עם המשורר אברהם בן יצחק, שפרסם בסך הכול שנים עשר שירים בחייו, וזכה לתהילת עולם ("אשרי הזורעים ולא יקצורו / כי ירחיקו נדוד", כתב כזכור באחד משיריו המפורסמים, שיר בשבח הנסיעה ונגד הבורגנות).

בספרה הקטן "פגישה עם משורר", שכולו נסב על פגישותיה עם בן יצחק, מודה גולדברג רק ב"משהו הדומה להתאהבות":

נכונה אני להיות על ידו קטנה עד מאוד, לא רק משום שאני מתייחסת אליו אחרת, לא משום שאני אשה ויש כאן משהו הדומה להתאהבות, אבל פשוט משום שאני יודעת תמיד כי יש גדולים הרבה ממני, ונכונה להרכין ראש בפניהם.

שוב הענווה הזו. האושר שבענווה. התחושה הנהדרת שיש מי שיודע יותר ממך, ואתה מתמכר לקסם הדעת שלו. אבל לשאלה אם התקיים ביניהם מגע מיני התשובה היא לא, כפי שמיטיב לצטט המשורר אלי אליהו ברשימה יפה במיוחד שכתב על הספר ההוא ב"הארץ". בעניין זה אומרת לנו לאה גולדברג במפורש: "הוא היה אהבתי הגדולה, היחידה, שלא חלפה ולא תחלוף, היחידה שערכה היה מלא… הייתה זו האהבה האמיתית שנתנה לי כל מה שאהבה ללא מגע ותשוקה יכולה לתת".

ועוד נוגע אלי אליהו בציטוט נפלא אחר של לאה גולדברג מתוך הספר, שבו היא שונאת את חייה היוקרתיים, המסודרים כפרופסור לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית. היא כמעט מקנאת באלזה לסקר שילר, המשוררת היהודייה-גרמנייה הגדולה שחיה בשנותיה האחרונות בירושלים, משוגעת ועזובה, על שיגעונה ועל אומללותה:

העניות הנוראה הזאת, הבדידות המטורפת הזאת של המשוררת הגדולה. האם לא הייתי גם אני חייבת להיות דלה, גלמודה, וכמעט מנודה כמוה, אילמלא עשיתי שקר בנפשי כל הימים, אילמלא חטאתי לאמת, לטוהר, לשירה?… ואני – אנה אני באה לפניהם עם החיים "הנורמליים" שלי.

כלומר, אפילו אומללותה ובדידותה שלה עצמה נראו ללאה גולדברג כמותרות של בורגנות, לעומת הבדידות והאומללות של משוררים מיוסרים יותר ממנה. במובן זה מותר לומר שהיא בחרה אולי בערירות שלה כחלק מגורל המשוררת.

ודווקא האישה הזו, שלא היו לה ילדים משלה, כתבה כמה מספרי הילדים הכי אהובים בעברית. הגֵנים הרוחניים והנפשיים שלה עברו למאות אלפי ילדים בישראל, שזה אולי הרבה יותר מהגֵנים הממשיים שאנחנו יכולים להעביר לדורות הבאים באמצעות ילדינו. שלא לדבר על השירים שהפכו לפזמונים נפלאים, שזו אולי המתנה הכי גדולה שיכול משורר לקבל בימינו.

_____________________________

אהבתה הגדולה של לאה הייתה אהבתה לאברהם בן יצחק

מתוך כתבה מאת אבי הרטמן, אתר מבט על | 29/12/2018

הוא היה שתקן חמור סבר וביקורתי, משורר שפרסם שנים-עשר שירים בלבד, מבוגר ממנה ב-28 שנה .

אברהם בן יצחק הותיר עליה רושם עז והיא כתבה: "אם תתן לי חלקי / באימת מחשכיך / אולי יאור לי מעט / אם תפרוק על כתפי / את כובד עולך מעליך / אולי יקל לי מעט". אברהם בן יצחק היה המודל של הגברים שלא רצו להתקרב אליה. יש כאלה שאומרים שהיה הומוסקסואל. הדחיה שלו והקשר שלה אליו התאימו לה והזינו את מעיין היצירה שלה: "את אישה לא יפה, בת עשרים ושתיים / נר כבוי על שולחן-שבת / כירח חיוור-שקוף בין אורות שמיים / את תמיד בין תכלת תהומות ואחת". כך כתבה על עצמה.

13 שנים לאחר המפגש הראשון שלהם, נסעה לאה לבקר אותו בבית המרפא ברמתיים והביאה לו ספר ומכתב. הוא ישן במשך כל הביקור. כשהיא חזרה לתל אביב פקח אברהם בן יצחק את עיניו ואמר לרופאה "אינני רוצה לקרוא עוד היום אמות".

"ביום הולדתי ב-29/5 מת אברהם בן יצחק. מאז בעצם אין חשיבות לכל דבר זולת העובדה הזאת". שנתיים אחר כך פרסמה לאה ספר זיכרונות על בן יצחק – 'פגישה עם משורר' – שמגיל 27 ועד סף שנת ה-40 לחייה היה אהבתה הגדולה והחד-צדדית.

בשנת 1952 קיבלה לאה הזמנה ללמד באוניברסיטה העברית בירושלים ושמחה להיפרד מתל-אביב ומשלונסקי. תוך זמן קצר היא השתלבה באוניברסיטה וחשה בה כבתוך ביתה. בביתה, טיפלה אמה בכול ואפשרה לה להתפנות ליצירתה: "תמונתך כה שלווה את אחרת / קצת גאה ונבוכה על זה שאת אימי".

ז'אק אדו, המורה לצרפתית באליאנס בחיפה, שהיה צעיר ממנה בשנתיים, היה מושא האהבה החדש שלה. ביומנה היא מספרת כיצד הוא סיים ללמד ורצה לחזור לשווייץ ונפרד ממנה. ב-1952 היא כתבה: "הוא עשה את שלו, הוא תרם הרבה לספרות העברית".

בשנת 1963 מתפרצת אהבתה הגדולה האחרונה. שמו היה פאולו ויואנטה, מרצה איטלקי צעיר שהכירה באוניברסיטה העברית ובעקבותיו נסעה לאיטליה כי חשבה, בטעות, שהוא הזמין אותה אליו, אך שם מצאה אותו עם סטודנטית אמריקאית צעירה. במחזור שיריה 'נעילה' תיארה לאה את צלקות חרפתה ואת קינתה: "איך משתנה האור שבשמים / ואיך נופלות / כציפורים מתות / אהבותיי".

ועוד: "הלכה ברחוב אישה זרה/ אישה לא יפה ולא צעירה,/ ראוה זרים, ופניה זרים,/ ואמרו: אישה מוזרה".

במאי 1969 והיא בת 59 חשה לאה ברע. בגופה התגלה גידול ממאיר בשד, בשלב שבו כבר לא היה טעם לנתח. היא הגיבה בשמחה: "יופי עכשיו אוכל לצייר בשקט". זמן קצר אחר-כך התגלה סרטן גם בריאותיה: הסיגריות שעישנה כל חייה הם אלה שגרמו למותה.

ב-15 בינואר 1970 נפטרה לאה גולדברג. "אבל אמא. מה יהיה על אמא?" היו המלים האחרונות שאמרה, בטרם שקעה בתרדמת. אמה האריכה ימים עוד 12 שנה אחריה.

תודות לעורכת: כרמתי אביבי

 

האמנם

מילים: לאה גולדברג | לחן: חיים ברקני וסשה ארגוב
פורסם לראשונה בעיתון דבר, ב-19 בפברואר 1943