אנחנו מעדיפים לא לדמיין את הגיבורים שלנו שוכבים במיטה בדיכאון.
אך למעשה, ג'ניס העבירה את רוב חייה במצב כזה. הדימוי העצמי שלה ניצב ביחס הפוך לחלוטין לביטחון העצמי שהציגה על הבמה. ככל שהתפרסמה יותר וזכתה ליותר תהילה והערצה, כך הדיסוננס הפנימי בין הילדה הדחויה לכוכבת המרשימה המשיך להסעיר את נפשה. בשביל להבין את הפער הזה צריך לחזור 27 שנים לפני אותו לילה טראגי בהוליווד.
הנידוי החברתי הלך והתעצם. החברים היחידים שהיו לה היו הדחויים האחרים, אבל גם הם לא הכירו אותה באמת. היא נסגרה. התנתקה. אף אחד לא ידע שהיא יודעת לשיר כל כך יפה. אפילו היא לא ידעה.
ג'ניס לי ג'ופלין נולדה ב-19 בינואר 1943 למשפחה ממעמד הביניים בעיירה פורט ארת'ור בטקסס. אימא שלה, דורותי, מצאה עבודה טובה באוניברסיטה. אביה, סת', מצא עבודה טובה כמהנדס - בזמן שרוב הגברים באזור נסעו להילחם במלחמת העולם השנייה. מדי יום ראשון ג'ניס הייתה הולכת עם הוריה הטובים, אחותה הצעירה והטובה לורה ואחיה הצעיר והטוב מייקל לכנסייה. הם היו מסוג המשפחות שמשתמשות במילה "נוצרי" כמילה נרדפת ל"טוב". אלה היו חיים נוצריים, כלומר טובים. ג'ניס הרגישה שהיא לא שייכת בערך מהרגע שהיא ידעה להבדיל בין רע לטוב.
בשנות הארבעים של המאה הקודמת לא הגדירו ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, ובטח שלא שלחו ילדים לאבחונים פסיכולוגיים. היא לא הייתה ילדה "עם צרכים מיוחדים", אפילו לא הייתה "מתוסבכת". ג'ניס פשוט נתפסה על ידי המורים שלה בתור ילדה ש"זקוקה ליותר תשומת לב".
והאמת, היא הייתה ילדה טובה.
קשה להאמין, אבל לפני שהפכה לנערה הפרועה של עולם הרוק, שדמותה מזוהה עם הרגעים הפרועים של הסיקסטיז, היא הייתה ילדה חנונית. חבריה לא יכלו להאמין שהיא תהפוך לכוכבת שתמות ממנת יתר של הרואין. היא נהגה לצייר, לקרוא ספרים, לשחק עם חברים ואפילו התנדבה בספרייה המקומית. ילדה טובה טקסס.
הכול השתנה כשג'ניס הגיעה לבית הספר התיכון על שם תומאס ג'פרסון. כיאה למוסד לימודי שנקרא על שם נשיא אמריקני שהחזיק ברשותו במהלך חייו כ-600 עבדים, התיכון היה מופרד ללבנים בלבד. ג'ניס התנגדה לסגרגציה בבית הספר, והכינוי "חובבת כושים" היה הראשון בסדרה של שמות גנאי שהיא תזכה להם במהלך שנותיה בתיכון.
היא הפכה למנודה חברתית בגלל שנתפסה כעוף מוזר - וכל זה בגלל שסירבה לשנוא שחורים. בטקסס של שנות ה-50 של המאה הקודמת, זה היה הזוי כמעט.
במין תהליך אכזרי של ביצה ותרנגולת, ג'ניס השמינה, שיערה התקרזל ופניה התמלאו בפצעי בגרות מוגלתיים, שישאירו צלקות על פניה. ההצקות מצד עמיתיה לספסל הלימודים רק החמירו. הם נהגו לקרוא לה "שרץ", "חזירה" ו"יצורה". הנידוי החברתי הלך והתעצם. החברים היחידים שהיו לה היו הדחויים האחרים, אבל גם הם לא הכירו אותה באמת. היא נסגרה. התנתקה. אף אחד לא ידע שהיא יודעת לשיר כל כך יפה. אפילו היא לא ידעה.
בעיתון הסטודנטים שהודפס באוניברסיטה, ערכו תחרות סדיסטית לבחירת הגבר והאישה המכוערים ביותר באוניברסיטה. ג'ניס, שפניה נותרו מחוטטים מפצעי הבגרות, ניצחה ברוב קולות. אם זה לא היה משפיל מספיק, היא "זכתה" דווקא בתואר של הגבר המכוער ביותר בקמפוס. רוחה נשברה
שנים לאחר מכן, בריאיון בתוכנית הטוק שואו המצליחה של דיק קאבט, היא סיפרה שהדף צחוק של "החברים" בתיכון העיף אותה אל מחוץ לכיתה, מחוץ לעיר ומחוץ למדינה. היא לא הגזימה. התחנה הראשונה הייתה מעבר לעיר הגדולה באוסטין. זה היה דף חדש בשבילה. אחרי שנים שבהן האזינה בסתר למוזיקת בלוז שחורה, היא מצאה קהילה ליברלית יותר ולראשונה מזה שנים חשה שהיא מוקפת בחברים ואהבה. עדיין לא קראו להם "היפים" באותה תקופה, אבל זה מה שהם היו, או לפחות מה שהם יהפכו להיות. ג'ניס התחילה להגיע למפגשים עם חבריה החדשים חמושה בגיטרה. היא ניגנה שירים של זמרות סול ופולק שחורות. אודטה, שירלי בסי, ביג מאמא תו'רנטון, ארית'ה פרנקלין. אף אחד לא ציפה לקול העוצמתי שיצא ממנה, הילדה הלבנה עם השיער הקצר.
ג'ניס נרשמה ללימודי אמנות באוניברסיטת טקסס, והוריה התמלאו גאווה. היא החלה להופיע במועדונים קטנים בסביבת אוסטין, ואפילו הצטרפה ללהקת גברים, ובמהירות הפכה לדמות המרכזית בה. היא החלה להשתעשע עם הרעיון של להפוך לזמרת מקצועית. במכתבים ששלחה להוריה היא ציינה את הנושא והעידה על כמה אושר היא מוצאת במוזיקה. ואז הכיעור האנושי הרים את ראשו המתועב שוב. בעיתון הסטודנטים שהודפס באוניברסיטה, ערכו תחרות סדיסטית לבחירת הגבר והאישה המכוערים ביותר באוניברסיטה. ג'ניס, שפניה נותרו מחוטטים מפצעי הבגרות, ניצחה ברוב קולות. אם זה לא היה משפיל מספיק, היא "זכתה" דווקא בתואר של הגבר המכוער ביותר בקמפוס. רוחה נשברה. לא רק פניה היו מצולקות כרגע, אלא גם לבה. לא במקרה, זו גם הייתה התקופה בה החלה להתנסות במת' והרואין. היא עזבה את הלימודים אחרי שנה אחת, והחלה לשיר בפאבים מקומיים בתמורה לשתייה חינם.
___________________________
לא היתה פופולרית בבית הספר. ג'ופלין (צילום: rex/asap creative)
ממש לאחרונה הוחלט כי איימי אדמס היא השחקנית שתיכנס לנעליים של הזמרת ג'ניס ג'ופלין בסרט על חייה. הבמאי יהיה ז'אן מארק ויל, מי שביים את "מועדון הלקוחות של דאלאס". אדמס תצטרך להביא למסך את המורכבות של ג'ופלין, שעל אף שהיתה כוכבת ענקית, נהגה לומר שהיא "עושה אהבה כל ערב עם 25,000 אנשים, ואז חוזרת הביתה לבד".
כדי לא להרגיש את הבדידות ברחה הסטארית להמון מין מזדמן, לשתיית גלונים של סאוט'רן קומפורט וקינחה בהרואין, שגם הרג אותה בסופו של דבר בגיל 27. במהלך חיים כה קצרים ועמוסים, אין כמעט דבר שג'ופלין לא חלקה עם העולם. ובכל זאת, הנה כמה דברים שאולי היא היתה מעדיפה להצניע.
1. היא סבלה מאוד כילדה
כבר בילדות ג'ניס הייתה עוף מוזר. היא תמיד דרשה תשומת לב מההורים שלה, ובבית הספר התחברה עם הילדים המופרעים יותר, אלו ששמעו בלוז ומוזיקה שחורה. בניגוד לרוב הילדים בבית ספרה בפרוט ארתור שבטקסס, ג'ניס לא הייתה גזענית כלפי שחורים.
בגיל העשרה השמינה וסבלה מאקנה, מה שהוביל לירידות רבות על המראה שלה ולכינויים כמו "חזירה" ו"יצורה". באוניברסיטה המצב לא השתפר והסטודנטים, משום מה, בחרו בה כ"נערה הכי מכוערת בקמפוס".
שנים אחר כך, בכנס המחזור, ג'ניס רצתה שכל מי שלמד איתה יאכל את הכובע ובחרה להגיע כשהיא לבושה בבגדים צעקניים ועם פמליה שלמה. כשעיתונאים שאלו אותה איזו מן תלמידה היתה בבית הספר והאם היתה שונה משאר התלמידים, היא נשברה ואמרה שישאלו את התלמידים האחרים, דבר שהוביל לעוד שאלות ועוד שבירה.
ביום למחרת אמא שלה אמרה לה: "חבל שנולדת". לא מעודד במיוחד.
רבים רואים בכל המאורעות הללו את הסיבה לכך שג'ופלין קיימה יחסי מין עם כל מי שנקרה בדרכה. כנראה שעמוק בפנים היא פשוט רצתה שיאהבו אותה.
2. היא ניסתה להיות ילדה טובה
בשנת 1963, כשהיתה בסן פרנסיסקו, ג'ופלין החלה להזריק ספיד. כתוצאה מכך היא רזתה בטירוף ואף הגיעה למשקל של 40 ק"ג. בתקופה זו החליטה המשפחה שלה להחזיר אותה לטקסס.
למשך תקופה קצרה נראה היה שג'ופלין הופכת לילדה טובה. היא הפסיקה עם האלכוהול והסמים, נרשמה לאוניברסיטה ואפילו הוציאה ציונים טובים (זה מידע שאולי היא לא הייתה חולקת עם העולם). בסרט על חייה, מספרת אחותה שהחיים נראו טובים. לא היו ויכוחים בבית והיא עשתה כל שביכולתה להיות ילדה טובה.
למשפחתה היא הציגה את פיטר דה בלאנק, בחור שלא נראה בכלל כמו שאר חבריה. הוא לבש חליפות, שיערו היה קצוץ ובאופן כללי הזכיר שוטר יותר מאשר היפי. הוא אמנם התגורר בניו יורק ועבד שם בשביל IBM, אבל לטקסס הוא הגיע כדי לבקש את ידה של ג'ופלין מהוריה. אז הוא ביקש, וג'ופלין המתינה לטבעת נישואים. והמתינה. והמתינה.
בסופו של דבר היא חזרה להופיע בבר בטקסס, ומשם חזרה לסן פרנסיסקו ולסמים. בראיון מאוחר יותר היא אמרה "הייתי בבית פעם אחת מאז שעזבתי. זה היה מדכא. לא אחזור לשם שוב".
3. היא שברה לג'ים מוריסון בקבוק על הראש
כן, בקבוק אמיתי. פול רוטשילד, המפיק של ג'ופלין ושל מוריסון, חשב שהשניים, מלך ומלכת הרוק, צריכים להיפגש. הוא אירגן את הפגישה במסיבה, שאליה הם הגיעו פיכחים, וכצפוי נדלקו אחד על השניה.
עם זאת, ככל שהמסיבה נמשכה, השניים הלכו והשתכרו. ג'ופלין הייתה שיכורה חמודה, ומוריסון היה שיכור מגעיל. ג'ופלין נגעלה מההתנהגות שלו ודחתה את ניסיונות החיזור שלו, דבר שרק עודד את מוריסון לנסות יותר.
בסופו של דבר, ג'ופלין החליטה לעזוב את המקום. מוריסון לא ויתר והלך אחריה למכונית שבה הגיעה. היא אמרה לו להתחפף במילים קצת יותר חריפות, אבל מוריסון לא הסכים לקבל ממנה לא. הוא השתחל דרך חלון המכונית ומשך לג'אניס בשיער. היא, בתגובה, הרימה בקבוק סאות'רן קומפורט, שכאמור היה המשקה המועדף עליה והיה איתה ברכב, ודפקה למוריסון את הבקבוק על הראש. הוא התעלף מיד וג'ופלין נסעה משם.
רוטשילד מספר שלמחרת מוריסון הגיע לאולפן ודיבר על ג'ופלין בהתלהבות "איזו בחורה נהדרת!", ואף ביקש את הטלפון שלה. ג'ופלין העדיפה לוותר על מפגש נוסף איתו.
4. היא חיבבה כסף
מצד אחד, ג'ופלין האמינה בחיים בוהמיינים, חיים חופשיים שכסף אינו חלק מהם. בראיונות היא טענה שמוזיקה לא צריכה להיות קשורה לכסף בכלל. מצד שני, היא קנתה לעצמה פורשה. היא אמנם מילאה אותו בציורים פסיכדליים, ובכל זאת, מוזר לראות את זו ששרה את השיר הסאטירי "אלוהים, תן לי מרצדס בנץ", נוסעת במכונית כה יוקרתית (גם אם מגניבה בטירוף).
יותר מכך, כשהיא חזרה לטקסס, היא כתבה לפיטר, בן זוגה דאז שהיה במנהטן, שהיא לחוצה מכך שאין לה כסף. פיטר בא ממשפחה עשירה, והיא הכירה רק "אנשים פשוטים". היא אמנם רצתה להיאבק ולחיות חיים פשוטים, אבל גם רצתה משהו להיאחז בו. "אני לא רוצה לחיות חיים משעממים חסרי ערך מלאים נוחות בזויה", היא כתבה לו.
בסופו של דבר, היא החלה להופיע במועדון בטקסס תמורת 150 דולר לשבוע. את וודסטוק היא כבר עשתה בשביל 15,000 דולר. מוזיקה אולי לא צריכה להיות קשורה לכסף, אבל זה תמיד נחמד שיש לך קצת ממנו.
5. היא רצתה להצליח
עוד התחבטות נפשית שהעסיקה את ג'ופלין היא, האם להישאר היפית גאה או להתחיל לעשות מוזיקת מיינסטרים ולהיות אהובה לפחות כמו מרילין מונרו.
בראיונות היא דיברה על חוסר המוכנות שלה להתמסד. היא יצאה עם גברים ונשים רבים ורבות, כשג'ימי הנדריקס, דיק קאבט, ג'ו ניימת, ג'אניס איאן ופגי קסארטה הם רק חלק מהרשימה. מצד שני, למרות אורח החיים הפרוע שלה, היא הייתה מלאת אמביציה ורצון להצליח.
בפסטיבל מונטריי, שהתקיים באזור סן פרנסיסקו ב-1967, הופיעה ג'ופלין עם הלהקה שלה לצד המי, האמהות והאבות ועוד. באותו פסטיבל ג'ופלין הופיעה פעמיים. הקהל חשב שזה בעקבות כך שהיא הייתה כה טובה, אבל זה היה בגלל שלא צילמו את הפעם הראשונה. יותר מכך, בפעם הראשונה שהיא הופיעה היא לבשה בגדים היפים - שרשרת עצמות, חולצה צבעונית, אבל בפעם השנייה היא הייתה בשמלה ועקבים. זה היה הניסיון שלה לחבר בין המוזיקה שלה, עליה לא התפשרה, לבין היכולת של הקהל הרחב לקבל אותה.
עם זאת, בכל שנותיה, רק שיר אחד שלה "אני ובובי מקגי", הגיע למקום הראשון במצעדים. ג'ופלין נפרדה מהעולם בגיל מאוד צעיר, כך שאי אפשר באמת לדעת לאן המוזיקה שלה יכולה היתה להתפתח.
6. היתה לה חגורה שחורה בקראטה
אחרי כל העובדות המעט מבאסות אפשר לסיים במשהו נחמד. אז כן, היא למדה קראטה בסגנון קנפו, והגיעה לרמה של סאנדאן, שזה שווה ערך לחגורה שחורה דרגה שלישית. ובכל זאת היא לא הרביצה לעיתונאים שירדו עליה.
___________________________
ג'ניס ג'ופלין הייתה בדיכאון, ומתה בגיל 27 ממנת יתר
בתיכון קראו לה "שרץ", באוניברסיטה היא זכתה בתואר "הגבר המכוער בקמפוס", היא הייתה מנודה שרק רצתה להרגיש שייכת - ואז הפכה לזמרת האהובה באמריקה והציעה לכולם חתיכה מהלב שלה. היום לפני 50 שנה הלכה לעולמה ג'ניס ג'ופלין בגיל 27, הגיע הזמן לנסות להבין למה
נכתב על ג'ניס ג'ופלין והלילה שהעבירה עם לאונרד כהן במלון צ'לסי.
(תרגום שלי)
אני זוכר אותך היטב במלון צ'לסי
דיברת כל כך באומץ ובמתיקות
נתת לי ראש על המיטה הלא מוצעת
בזמן שהלימוזינות המתינו ברחוב
זו הסיבה שזו הייתה ניו יורק
היינו רצים בשביל הכסף והבשר (מין)
וזה נקרא אהבה לעובדים בשיר
זה עדיין כנראה נקרא כך, על ידי אלה מהם שנותרו אה, אבל יצאת משם, נכון, מותק?
פשוט הפנית עורף לקהל יצאת משם, מעולם לא שמעתי אותך אומרת
אני צריכה אותך, אני לא צריכה אותך
אני צריכה אותך, אני לא צריכה אותך
וכל הצלילה הזאת מסביב
אני זוכר אותך היטב במלון צ'לסי
היית מפורסמת, הלב שלך היה אגדה
אמרת לי שוב שאת מעדיפה גברים נאים
אבל עבורי היית עושה חריגה
ולחצת את אגרופך לאנשים כמונו
שמדוכאים על ידי דמויות היופי
תיקנת את עצמך, אמרת: ובכן, לא משנה אנחנו מכוערים אבל יש לנו את המוזיקה
ואת ברחת, לא, מותק?
פשוט הפנית עורף לקהל
יצאת משם, מעולם לא שמעתי אותך אומרת
אני צריכה אותך, אני לא צריכה אותך
אני צריכה אותך, אני לא צריכה אותך
וכל הצלילה הזאת מסביב
אני לא מתכוון לומר שאהבתי אותך הכי טוב
אני לא יכול לעקוב אחר כל רובין שנפל אני זוכר אותך היטב במלון צ'לסי
זה הכול, אני אפילו לא חושב עלייך לעתים קרובות כל כך
ב-19 באפריל 1972, בהופעה אגדית בהיכל יד אליהו בתל אביב, חשף לאונרד כהן בפני הקהל הישראלי שיר חדש. מילותיו עסקו בחוויותיו של הזמר במלון הניו-יורקי המפורסם עם "אישה אמיצה ששמה קץ להכול", כפי שחלק עם הקהל התל אביבי, בלי לגלות על מי השיר נכתב.
גם כשהשיר יצא לאור עם מילים שונות לחלוטין שלוש שנים מאוחר יותר, כהן לא חשף בפני העולם מיהי האישה האמיצה שעליה נכתב השיר, "צ'לסי הוטל" שמו.
הסיפור מאחורי השיר שנחשף בתל אביב הפך מזמן לאגדה. השנה הייתה 1968 וכהן התגורר בחדר 424 במלון צ'לסי. אלבום הבכורה שלו יצא לאור כמה חודשים קודם לכן ולא זכה להצלחה גדולה בזמן אמת, למרות הלהיט "סוזאן" שקנה לו שם בעיקר בקרב מוזיקאים מקומיים. הוא חיפש כיוון. הוא לא הצליח כסופר, הוא לא ראה בעצמו זמר, והוא בעיקר הרגיש לא שייך. לוזר. הוא נמשך לתרבות הנגד, אבל שמע שבהפגנות של ההיפים בסן פרנסיסקו חשדו בכל אדם מעל גיל 30, בעוד בהפגנות האלימות יותר קראו להרוג את "הקשישים" בני ה-30 פלוס. לאונרד היה בן 33.
הבית הניו יורקי הזמני שלו במלון היה היעד המושלם לחיפוש עצמי. "הצ'לסי", כפי שקראו לו הדיירים הקבועים, ניצב במיקום מרכזי בין השדרה השביעית לשמינית במנהטן - אבל הוא הפך למקום עלייה לרגל לכותבים ויוצרים מסיבות שונות לחלוטין. "זה מקום בלי שואבי אבק, בלי חוקים ובלי בושה", סיפר עליו המחזאי ארתור מילר. מארק טווין כתב שם את יומניו, צ'ארלס בוקובסקי ערך שם את שיריו, ג'קסון פולוק צייר שם את הפולוקים שלו.
זה גם היה מקום של טרגדיות.
עשור מאוחר יותר סיד ירצח את ננסי באחד מחדרי המלון, אבל בסוף שנות השישים הצ'לסי עדיין היה מוכר בתור המקום שבו המשורר דילן תומאס מצא את מותו.
בריאיון בשנת 1993 הסביר לאונרד עצמו שהצ'לסי היה סוג של בית משוגעים, שהתאים לאנשים כמוהו: "אני אוהב מקומות שאתה יכול להגיע אליהם בארבע לפנות בוקר עם ננס, דוב וארבע בחורות, לעלות עם כל החבורה לחדר ואף אחד לא ישאל אותך אף שאלה". החדר עצמו היה רחוק מלהיות מפואר, אפילו להפך. לדברי לאונרד האור הצהוב בחדר היה "מדכדך", ומהברז בכיור יצאה יותר חלודה מאשר מים. לא מקום להביא אליו דייטים, ובטח שלא דובים או ננסים.
"הסברת שוב ושוב שהיופי חשוב, אבל אני מין יוצא מהכלל", כתב לאונרד כהן בזכרונותיו מהלילה שלו עם ג'ניס ג'ופלין, כשהוא מעיד בעיקר על עצמו.
האמת היא שזה לא היה לילה יוצא מן הכלל בשבילה. ג'ניס לא הייתה בררנית גדולה לגבי מי יכול להיכנס איתה למיטה.
"היא הגדירה גברים באופן מיני, כפי שהגדירה את עצמה, ואז ניגשה לסטוצים ולעתים גם לאורגיות תחת כסות של אורח חיים ליברלי ומשוחרר כביכול", כך כתבה עליה מאירה פרידמן, אשת יחסי הציבור שלה, בביוגרפיה שלה: "בסוף היא נותרה עם לא יותר מתהום מפוהקת של בדידות מעונה".
על הסטוץ המפורסם בין ג'ניס ללאונרד כהן שמענו רק מפיו של האחרון, אבל האמת היא שהיא סיפרה עליו עוד בחייה.
בשיחה עם עיתונאי המוזיקה ריצ'רד אוודון דיברה ג'ניס בגלוי על הרומנים הרבים שהיו לה.
"אני חיה בצורה משוחררת. אתה יודע למה אני מתכוונת. אני מזדיינת עם זרים ודברים כאלה", היא סיפרה בלי להתבלבל, "לפעמים את עם מישהו, ואת משכנעת את עצמך שיש לו משהו להגיד לך. אז גם כשלא קורה שום דבר, את ממשיכה להגיד לעצמך שקורה משהו... אבל הוא לא אומר שום דבר. אולי הוא במצב רוח רע או משהו. אבל את עדיין שם, נותנת את כל כולך... ופתאום, השעה היא ארבע בבוקר ואת מבינה שהמאדרפאקר עם התחת השטוח הזה סתם שוכב שם ולא מזיין אותך. זה באמת קרה לי, פעמיים. עם ג'ים מוריסון ועם לאונרד כהן. וזה מוזר כי אלה השניים היחידים שאני ממש ניסיתי איתם, למרות שלא ממש חיבבתי אותם מלכתחילה, רק בגלל שידעתי מי הם ורציתי להכיר אותם. ושניהם נתנו לי כלום. אני לא יודעת מה זה אומר. אולי הם סתם היו בדיכאון".
מוות בגיל 27 בסיקסטיז נחשב לסקסי כמעט. המוח האנושי הוא דבר משונה, אנחנו מעדיפים לזכור את ג'ימי, קורט, ענבל, ג'ים ואיימי כצעירים פרועים שהיו גדולים מדי על החיים. זה בטוח כיף יותר מאשר לדמיין אותם מזדקנים.
האמת היא שלא היה שום דבר כיפי, רומנטי או סקסי במוות של ג'ניס ג'ופלין. היא מתה כפי שהיא חיה - לבד.
גופה היה מלא בהרואין משובח ויקר בשווי מאות דולרים, בנוסף לוודקה ויין פירות ממותק. גופתה נמצאה על הרצפה בחדר מוטל קטן במערב הוליווד. סיבת המוות הרשמית הייתה מנת יתר, אבל קודם לכן הספיקה ליפול מהמיטה. הגופה שלה נראתה כמו בובה שמוטה וחסרת חיים. פלג הגוף העליון שלה נתלה בין שמיים לארץ, רגליה הקצרות התקפלו על המזרון.
היא לבשה חולצה ותחתונים. פרצופה היה מלא דם. היא שברה שיניים, שברה גם את האף. כדי להוסיף לתמונה המזוויעה שנראתה כאילו נלקחה מתוך נובלה של סטיבן קינג, סביב גופתה התפזרו שטרות ומטבעות בסך 4.5 דולרים שהחזיקה בידה ברגע מותה. פקיד הקבלה סיפר שהיא הספיקה להגיע באחת בלילה כדי לפרוט אצלו כסף ולקנות סיגריות במכונה האוטומטית. האיש הזר הזה היה האחרון שראה אותה בחייה.
בעדות במשטרה סיפר שלא ידע שהיא מפורסמת.
