מיקה בן שאול: "המאניה דיפרסיה לא מנעה ממני להגשים את החלומות שלי"

במסגרת סדרת הראיונות שלנו עם נערות ונשים משפיעות וחזקות, תפסנו לשיחה את המשוררת המצליחה מיקה בן שאול, בה סיפרה לנו הטראומה שחוותה, על הקשיים שאיתם התמודדה וגם: מה עזר להתמודד עם הכל ולהגיע לאיפה שהיא היום

מתוך כתבה מאת יעל פיליפוביץ' | 11/03/2021 | פרוגי תקשורת בע"מ

אם אתם מבלים את רוב זמנכם באינסטגרם או בפייסבוק - וודאי יצא לכם להיתקל באחד מן הפוסטים המדהימים של מיקה בן שאול (״שירי מיקה״) אשר מעלה לשם מגוון שירים מפרי עטה שעוזרים ונוגעים לליבם של עשרות אלפי עוקבים.  

מעבר לכתיבה ברשתות ולהיותה שחקנית, הוציאה מיקה לאור גם את הספרים: ״בואי לעמוקים״ ו״בטחי בקולך״ ובימים אלו ממש, עובדת על כתיבת ספר נוסף הנקרא ״כספר פתוח״ אשר עתיד להתפרסם בקרוב.  
בראיון שערכנו עימה, סיפרה לנו על כתיבתה המיוחדת אשר נועדה בעיקר כדי לדבר מתוך הכאב והטראומה שחוותה, חשפה על הרצון לעזור לנשים אחרות ושיתפה כיצד התמודדה עם כל מה שעברה.

מהו בעינייך הדבר שהופך אותך לאישה חזקה ומצליחה?

״באחד מן השירים בספר השני שלי, כתבתי כי ׳הסיבה שנדמה לך שיותר קל לאחרים היא שאת רואה את ההצגות של כולם וחווה את מאחורי הקלעים שלך״.
זה תמיד נחמד לשמוע את זה במיוחד לאור העובדה שלא תמיד אני מרגישה כך אבל כמובן שזה טבעי... בימים שאני כן מרגישה כזו, אני חושבת שהסיבה לכך היא היכולת שלי להיות אותנטית, לחשוף ולדבר על נושאים שלא כולם משתפים ומדברים עליהם ביומיום ובמיוחד בעידן של ימינו, בו רבים משתפים ומתעסקים בחיצוניות ובחיפוש אחר השלמות - אני משתדלת לדבר ולכתוב על נושאים שנחשבים כ׳טאבו׳ או שמראים פגיעות ופתאום ברגע שמישהו כותב על כך ומשתף גם את הדברים הלא מושלמים, הרבה אנשים מזדהים, מתחזקים ולרוב גם אפילו משתפים על כך בעצמם...״

במהלך הדרך שעברת, הצלחת להגיע ללא מעט הישגים. מהו ההישג שבו את הכי גאה?

״לפני כמה שנים יצרתי וכתבתי הצגה שרצה שנתיים ב׳הבימה׳ בשם ׳לסביהונסט״. ההצגה כללה מופע שירים ומערכונים על נשים שאוהבות נשים ולמרות שבימים אלו אנחנו כבר לא מציגים אותה, אני עדין מרגישה שהיא ההישג הכי גדול שלי מכיוון שזה ממש שילוב של כל מיני יכולות שלי. אני כתבתי את ההצגה, שיחקתי בה וכמובן דיברתי על נושא שלא מדובר כל כך, כמו: איך זה להיות בתוך מערכת יחסים לסבית או איך חוקרים את העולם הזה מבפנים מבלי להגדיר אותו כחריג״.

האם יש יעד או חלום גדול שעדין לא השגת והיית רוצה להגשים?

״אני מאוד רוצה לשחק שוב. לאורך השנים שיחקתי בכל מיני הצגות קטנות והחלום שלי זה לקבל תפקיד גדול ומשמעותי שאוכל להזדהות איתו או ש׳יגיד׳ לי משהו, בתיאטרון גדול. אני מאוד אוהבת את הבמה וזה תמיד היה החלום ילדות שלי וכמובן שאני עובדת קשה, מכוונת לשם ומאמינה שעוד אצליח להגשים זאת״.

בתקופה האחרונה נתקלנו לצערנו בלא מעט סיפורי רצח ואלימות כלפי נשים. בתור אישה דעתנית וחזקה, כיצד לדעתך ניתן למנוע את המקרים הבאים?

״בעיניי כל מה שקורה נובע מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא מדברים על מה שאנחנו מרגישים... בעולם ובארץ בפרט, יש תפיסה כזו שאסור לגבר לבכות או להביע רגשות כי זה ׳לא גברי׳. אך מה שהרבה לא מבינים, זה שברגע ששומרים בבטן ולא מדברים על הדברים זה יכול להוביל למקרים לא נעימים. בנוסף, אני מאמינה שצריכים להוסיף בבתי הספר יותר שיעורים על מיניות בריאה, הרגשה טובה עם הגוף שלך ועוד נושאים שלא כל כך שמים עליהם דגש כי בסופו של יום - הכל מתחיל ומסתיים בחינוך״.

איזו אישה מהווה עבורך מודל לחיקוי והשראה?

״האמת שיש המון נשים וזה מתבטא במגוון תחומים. אם ניקח לדוגמה את תחום המשחק הקשה ויש לומר גם לפעמים המשפיל, יש את מריל סטריפ המדהימה שלא אשכח שסיפרה כי באחד האודישנים אמרו לה שהיא לא תקבל את התפקיד כי היא מכוערת מדי בשבילו. היא יכלה לוותר ולעזוב הכל אך היא בחרה להמשיך ולהאמין בעצמה וכיום היא נחשבת לאחת השחקניות המצליחות בעולם עם שיא זכייה של שמונה פרסים... בנוסף אליה, יש למשל מתחום הכתיבה את המשוררת הצעירה רופי קאור שממש שינתה לי את סגנון הכתיבה והשפיעה עלי רבות או את הסופרת הידועה ג׳יי קיי רולינג שהפכה לאחת הנשים העשירות בבריטניה כשכתבה את סדרת ספרי ׳הארי פוטר׳ על מפיות ואף תרמה את חצי מההון שלה להמון מקומות משמעותיים״.

לסיום, מה היית מאחלת לעצמך לכבוד יום האישה?

״להיות מחוברת לעצמי, להיות שמחה וטובה, להמשיך ליצור ולדעת לקחת דברים בפרופורציות וכמובן להמשיך תמיד לזכור שהכל אפשרי״.
 

פוסט של מיקה מתוך @shireymika בפייסבוק: (ההדגשות שלי)

אי שם בשלהי שנה ב׳ בלימודי המשחק שלי ב׳בית צבי׳, זכיתי להיות נינה.

התאהבתי בצ׳כוב עמוקות בעקבות שיעורים עליו עם מורה שלא סבל אותי, וזה לכשעצמו היה כל כך צ׳כובי שהחיים הובילו אותי לבחור בדמותה של נינה לתחרות מונולוגים יוקרתית.
מה יותר מתאים עבורי, מיקה, השחקנית המבטיחה, זו שקוטפת תפקיד אחר תפקיד ללא כל מאמץ, זו שבטוחה כל כך בייעודה כשחקנית, מלגלם שחקנית המשתוקקת להיות על במה?
המונולוג המדובר, בו דמותה של נינה מגיעה טרוטת עיניים ושיער ונפש בחזרה לבית שבו נפתח המחזה כשנתיים לפני אותה הנקודה, מתאר את שברו של חלומה של נינה. השחקנית המבטיחה והזוהרת חושפת בשבריריות שלא רק שאינה באמת מצליחה בתור שחקנית בימינו, לבה מרוסק לאינספור חתיכות בעקבות שברון לב שחצה את חייה לשניים והותיר אותה כמו שחף שירו בו, חסרת נשמה ומעוף.
 את המונולוג שיחקתי באופן מקצועי ומחושב. אף פעם לא הייתה לי בעיה לפתוח את ברזי הדמעות, והקפדתי, כמו שאותו מורה היה אומר, לחייך מבעד אליהן, כי ככה הרי - משחקים צ׳כוב. פירקתי את הטקסט לפעולות ושקדתי רבות על כל ביט וביט.
זכיתי במלגה.
—
באותה נקודת זמן
לא ידעתי מהו שברון אמיתי.
ממש כמו נינה של תחילת המחזה,
הכל היה מאוד מבטיח.
התקדמתי לשנה השלישית והאחרונה בהצטיינות ולוהקתי למגוון רחב של דמויות מרתקות. הדרך, מבחינתי, הייתה סלולה. היה לי ברור כשמש שמייד עם תום לימודיי, תיאטרון רפרטוארי כלשהו ילקט אותי לזר שחקניו כמו פרח נדיר שצומח בכיוון הנכון. ככה זה עם ייעוד - לא?
לא ידעתי אז שבסוף השנה השלישית ללימודים, ממש לפני שעלינו עם הצגה שעמלנו עליה רבות, גם חלומי יישבר.

פתאום באמצע החיים, בעקבות שברון לב משמעותי מאוד שכבש את חיי בסערה, בין היתר, מצאתי את עצמי במיון פסיכיאטרי בתל השומר. מיקה המוצלחת, כדור האנרגיה. התלמידה החרוצה, השחקנית המדהימה - במיון פסיכיאטרי בתל השומר.

מאניה דיפרסיה הם אמרו, והחיים השתנו ללא היכר. דיברתי שטויות, אינפורמציה נשפכה עליי כמו חבית, חיבקתי את כל  האנשים הלא נכונים עד שלבסוף התכרבלתי כעובר, רועדת על אחד הכיסאות - וקראתי לאמא שלי, שמצאה אותי בלי אויר.

—
איכשהו, עליתי להופיע כשבועיים אחר כך. נשארו עוד שתי הפקות אחרונות עד תום הלימודים, ולא הסכמתי לוותר עליהן. הייתי על כדורים חדשים, לראשונה בחיי, שהאטו בי את כל התחושות והפכו אותי לחיה אחרת משהייתי. מבטי השתנה. גופי השתנה. אפילו הקול שלי, שתמיד היה גבוה, הפך עמוק יותר. לחזור מהגיהנום, אתם מבינים, זה משנה אותך.
—

כיאה למאניה דיפרסיה - אחרי המאניה - בדרך כלל מגיע דיכאון. וזה בדיוק מה שקרה עם סיום הלימודים. אבדתי לעצמי. לא היה לי שמץ של ערך עצמי. אפילו הדברים הבסיסיים שזקפתי לזכותי בעבר, כמו גזרתי הדקה, הלכו והתעמעמו בהשפעת המחלה.

עברתי לתל אביב אחרי תקופת התאוששות, לדירה המתפוררת והראשונה שמצאתי, ולא באמת יצאתי מהמיטה כחצי שנה.

לא חטפו אותי לרפרטוארי.
לא חטפו אותי לשום מקום.
גם כשכבר הייתי משיגה איזה אודישן, הייתי מגיעה עם הראש ברצפה, מתנצלת שאני בכלל תופסת מקום בחלל - ובהתאם לא זרחתי. עד היום - מעולם לא נפתחה לי דלת ׳קלה׳ ומזמינה לעולם המשחק.
—

לאט לאט התרוממתי. כתבתי את ההצגה ׳לסביהונסט׳ ושיחקתי בה בעצמי. התחלתי לכתוב שירה. הוצאתי ספרים. הופעתי עם כתביי. עשיתי דברים משמעותיים וחשובים. אבל לא התקבלתי לכלום.

אחרי שהסוכנת הראשונה שלי התייאשה מלשלוח אותי לאודישנים, התחלתי לחפש כיוון אחר. עברו כמה שנים מאז ששיחקתי דמות שלא אני כתבתי, והתשוקה לשחק לא מתה בי. זכורה לי פגישה עם סוכנת אחת שאמרה לי שאני לא מצליחה כי אני לא קוקטית, כי צורת הפנים שלי לא מתאימה לצורתו של הגוף, כי אם כבר אני באינסטגרם אז כדאי לי במקום לכתוב להתעסק בסליים כי זה מביא עוקבים, כי איני נופלת לשום טייפקאסט, כי איני מעניינת וכי עדיף שאתמקד בחוזקות שלי (״תכתבי! בזה את טובה.״) סוכנת אחרת אמרה לי שאני פשוט לא יפה.
הלוואי ויכולתי להגיד שהחוויות האלה עברו ליידי.

כל ׳לא׳ כזה פצע לי את הנשמה ברמה הכי עמוקה שיש.

תבינו, ואני בטוחה שאם אתם במקרה במקצוע הזה, אתם תבינו - כשיש לך חלום כל כך גדול מגיל כל כך קטן, כשבוערת לך בבטן כזו תשוקה עצומה - כשאת יודעת שנועדת למשהו - ולא רק שהוא לא מתממש עבורך - גם דורסים אותך בדרך - זה מאוד מאוד כואב. הקלות הבלתי נסבלת שבה לא רק לא התקבלתי, אלא גם לא הייתי מקבלת כלל תשובה לגבי אודישנים שהשקעתי בהם את הנשמה - גרמה לי לתעב את המקצוע ואת כל מה שקשור אליו. חשבתי - זה כל כך אירוני. אנחנו מציגים בכזו ססגוניות את נפש האדם על הבמה - ואנחנו כל כך לא רגישים אליה מחוצה לה.
—

פאסט פורוורד
2021

הרבה זמן נמנעתי מלצפות בסדרות ישראליות. משהו בקרבה הכל כך רחוקה שלי למשחק, דרך מסך כל כך עבה, עורר בי המון קושי ורגשות שליליים. לכן, כשהחלטתי לעשות פליי ל׳חזרות׳, באיחור, אחרי שמדינה שלמה שולחת ממים של ׳אני נינה׳, זה היה ממש אקט של אומץ. העזתי להביט לפחד שלי בעיניים אחרי הרבה מאוד זמן. מעולם לא שכחתי את נינה. ועד כמה שניסיתי לכבות בי את אש האהבה למשחק, הסדרה עוררה בי כזה געגוע לבמה שפשוט לא יכולתי להתכחש לו.
ממש בתום הפרק האחרון, הורדתי את ׳השחף׳ של צ׳כוב וסיימתי אותו בלילה.
פתאום הבנתי את נינה.
פתאום הבנתי את החלום ושברו.
מצאתי את עצמי קוראת ובוכה
מסמנת משפטים וצוחקת
מנתחת ומתאהבת.
באותו הלילה נעמדתי מול המראה והתחלתי לדבר את המונולוג.
הפעם - ברזי הדמעות נפתחו מעצמם.
—
כשכמה מחבריי ללימודים תייגו אותי במודעה שפרסם גיא פינס, לקראת המצוד אחר נינה הבאה ב׳גשר׳ - התעוררה בי תקווה חדשה. הנה. נינה. הרי אני נינה. אני כל כך נינה!
אני מבינה אותה כל כך הרבה יותר היום. אני מכירה את השברון הזה, את השיגעון הזה. אני יודעת מה זה לא להצליח להזיז את הידיים או לא להצליח לעלות על במה כי שכחת את עוצמותייך.

אני יודעת מה זה להיות שחף שירו בו.

—
זומנתי לאודישן.
הייתי על גג העולם.
זה.
זה הסימן שלי.
זו הדלת שלי.
אני לא אפספס את ההזדמנות הזו.
—
החודש האחרון הוקדש לנינה.
יש לי פלייליסט של שירים שמזכירים לי אותה.
רכשתי בגדים שמזכירים לי אותה.
צפיתי בסרטים שמזכירים לי אותה.
למדתי את הטקסט מבפנים החוצה.
לא התראיתי כמעט עם איש, מהרצון להישאר מפוקסת.
בכל לילה נשארתי ערה וצילמתי את עצמי מנסה, מכל זווית אפשרית, להביא את נינה שלי בצורה הכי אותנטית, מחוברת ושלמה.
עשיתי הכל.
ונתתי את הנשמה.
—

ולא התקבלתי.

—
אם צ׳כוב היה פחות גאון
הוא היה כותב סופים טובים וסגורים
אבל היופי בכתיבתו נובע בעיקר מכך שרב הדברים הדרמטיים קורים בכלל מחוץ לבמה, וכל המילים הם תרגום כושל לרגשות החבויים האמיתיים. כל הקטע של צ׳כוב, של נינה, של החיים - הוא שדברים לא תמיד מסתדרים כמו שדמיינו. והאלוהות - היום אני מבינה, מתקיימת באמת, כשאת מצליחה לחייך מבעד לדמעות. כשאת מצליחה לשאת את הסבל. ולהאמין.
—

אני לא דמיינתי.
אני לא דמיינתי שבגיל 30 עוד ארדוף נואשות אחרי החלום שלי.
אני לא דמיינתי שאני אתמודד עם הפרעה נפשית וכדורים.
אני לא דמיינתי שייקח כל כך הרבה זמן.

אבל

אני גם לא דמיינתי שאפרסם שני ספרים.
אני לא דמיינתי שמילותיי יגיעו ויגעו בכל כך הרבה אנשים.
אני לא דמיינתי שאגדל להיות... חכמה כל כך. ועמידה כל כך. וגאה כל כך במסעי.
והנה אנחנו פה.

—

אני לא נינה.
אבל נינה לימדה אותי המון.
היא לימדה אותי לא להתייאש.
היא לימדה אותי להאמין בעצמי.
היא למדה אותי כמה כח יש לי כשיש לי תקווה ואמונה.
ומעבר לכל זה...
היא למדה אותי
לפרוש כנפיים
ולשחרר.

—
״...אבל עכשיו אני מבינה, קוסטיה
שזה לא משנה
אם אנחנו משחקים או כותבים
מה שקובע במקצועות שלנו
זה לא התהילה
ולא הזוהר
ולא כל אותם הדברים
עליהם נהגתי לחלום
אלא היכולת לשאת את הסבל
ולהאמין.״
~ נינה, השחף