שינייד פרסמה סרטון וידאו ברשת החברתית ובו היא מתוודה שיש לה נטיות אובדניות. הזמרת בת ה-50 סיפרה שהיא לנה במוטל בניו-ג'רזי בעבור 70 דולר לילה. בסרטון, שאותו צילמה בחדרה במוטל, היא נראית נסערת ומגוללת את שעבר עליה: "אני לבד", אמרה למצלמה בעודה ממררת בבכי. "אין לי אף אחד בחיי חוץ מהפסיכיאטר שלי - האדם הכי מתוק בעולם - שקורא לי הגיבורה שלו, וזה הדבר היחיד ששומר עלי בחיים כרגע. זה פתטי".
עוד הוסיפה הזמרת את הסיבה לסרטון:
"אני רוצה שכולם ידעו איך זה מרגיש, לכן הכנתי את הסרטון הזה. מחלת נפש בדומה להתמכרות לסמים לא מבחינה בין אנשים ובאותה המידה גרועה גם הסטיגמה הנלווית".
לטענתה, האנשים סביבה שאמורים לאהוב אותה ולדאוג לה נטשו: "פתאום כל האנשים נוהגים בך כמו חרא. זה מזכיר ציד מכשפות. בדומה למיליון אנשים אני נאבקת במחלת נפש. אם זה היה רק עבורי, הייתי נעלמת חזרה לאמא שלי. במשך שנתיים שוטטתי לבדי, כעונש על היותי חולת נפש. כעסתי שאין איש בעולם שדואג לי".
ב–2013 היא הסתכסכה גם עם מיילי סיירוס.
הזמרת הצעירה הוציאה אז את הקליפ שלה "Wrecking Ball", שבו היא מצולמת רוכבת בעירום על כדור הריסה מיטלטל ומלקקת פטישים. בחלקו הפחות זכור היא שרה למצלמה כשעיניה דומעות במחווה פסטישית לקליפ "Nothing Compares 2 U". אוקונור פירשה זאת כקריאה לעזרה ופנתה אליה במכתב פתוח ומודאג ובו אזהרה מהאופן שבו חברות התקליטים "מסרסרות", לדבריה, בזמרות צעירות: "הם יורידו אותך לזנות ויגרמו לך בערמומיות להאמין שזה מה שאת רוצה", כתבה לה.
סיירוס דחתה את הדברים, כינתה את אוקונור משוגעת והגיבה בצילום מסך של סדרת ציוצים מהמשבר הנפשי האחרון של אוקונור, שבמהלכו איימה להתאבד וחיפשה עזרה מקצועית. בשורה של מכתבים פתוחים אוקונור דרשה שתתנצל, עידכנה אותה בסטטיסטיקה על אובדנות בארצות הברית ואיימה בתביעה נגדה.
עשר שנים קודם לכן אובחנה אוקונור כחולה בהפרעה דו־קוטבית וטופלה בתרופות פסיכיאטריות ששיפרו את מצבה. "מכירים את סרטי המערבונים המפחידים האלה שבהם יורים בבן־אדם ופוערים לו חור ענק בגב? ככה הרגשתי. כאילו אני מסתובבת בעולם עם חור ענק. ואחרי יום של נטילת תרופות הרגשתי שבטון מילא לי את החור", אמרה בראיון ל"גרדיאן" ב–2010. אך לימים התברר שהאבחנה היתה לקויה. כעבור שמונה שנים – שבהן סבלה מתופעות לוואי של התרופות שנטלה והתקשתה להתמודד עם הדיכאון והעלייה במשקל – אובחנה כמי שלוקה בפוסט־טראומה. בשנה שבה הפחיתה את מינוני התרופות סבלה מתסמינים דו־קוטביים, התפרצויות מאניה ודיכאון חריף.
קשייה הנפשיים גובים ממנה מחיר כבד.
במשך השנים היא הביאה לעולם ארבעה ילדים וקשריה עמם כיום בעייתיים. היא מסוכסכת עם בנה הבכור ג'ק, בן 28 (שאשתקד הוליד בן משלו, נכדהּ); את בתה רויזין, בת 20, הביאה לעולם עם העיתונאי האירי ג'ון ווטרס. מאבק המשמורת עליה התחיל עוד כשהיתה ילדה והיא מתגוררת עם אביה; שיין, בן 12, שנולד לה ולמוזיקאי דונל לוני, נמצא בחזקת רשויות הרווחה באירלנד; בנה ישוע, בן 9, מצוי בחזקת אביו, פרנק בנדיו.
באחד הראיונות עמה אמרה אוקונור: "מאז האלבום הראשון שלי מתייחסים אלי כאל אשה מטורללת. בעולם שבו משתמשים בשיגעון כמקל בו מכים אותך, זה מאוד אכזרי. המון אנשים בחיים שלי חושבים שזה בסדר להתייחס אלי כמו לחרא אם אני פשוט 'משוגעת', אבל זה כואב".
סיירוס לא היתה צריכה לחפור עמוק מדי כדי לאתר ברשתות החברתיות התבטאויות אובדניות, מבולבלות או בלתי־מאוזנות של אוקונור. עמוד הפייסבוק שלה, שנעלם לפרקי זמן ארוכים ואז חוזר, מוצף כמה פעמים ביום בהודעות עוינות לבני משפחתה, לאמנים ולמי שנתונים בסכסוכים כלכליים ומשפטיים איתה, רצוף דיווחים מקרבות המשמורת שלה, חיפושי עבודה, הצעות לשיתופי פעולה מוזיקליים ("בוא ונקליט אלבום? יש לי רעיון טוב", כתבה למשל למוריסי) ודיווחים רפואיים מפורטים. בשנה האחרונה היא דיווחה לפני, בזמן ואחרי ניתוח כריתת הרחם והשחלות שעברה ואף העלתה תמונה של הצלקת שלה. ביולי שעבר, על רקע ביטול סיבוב הופעות, גם סיפרה בפייסבוק שלה על מצבה הכלכלי: "ב-28 השנים מאז שנהפכתי לאם חד־הורית, מעולם לא ביקשתי מהאבות של ילדי עזרה פיננסית והם גם לא הציעו לי. למעשה אני נתתי להם מאות אלפי יורו שעמלתי להרוויח במשך השנים. כמפרנסת יחידה בת 49, ההתמודדות עם ביטול הופעות היתה אחת החוויות המלחיצות בחיי".
בשנת 2003 היא שתתה בקבוק וודקה עם כמות גדולה של כדורי הרגעה בעוד ניסיון התאבדות כושל. "כשהתעוררתי, שמחתי לחיות", אמרה בראיון למגזין "Q". כששמעה על התאבדותו של קורט קוביין חשה הקלה "כאילו הוא מת בשבילי. אני יכולה להבין לגמרי למה הוא עשה את זה".
בחודש שעבר כל מערכות התקשורת עצרו נשימה והשקו את החבצלות (אותן רשימות הספד לידוענים שעיתונאים מכינים מראש), כשאוקונור נעדרה למשך 32 שעות. היא יצאה לטיול בפרבר של שיקגו, מקום מגוריה כיום, על אופניים חשמליים עם סל ורוד, במכנסי עור שחורים וסווטשירט שעל גבו רקום "אירלנד", והקשר עמה נותק. בסוף הטיול היא נמצאה בריאה ושלמה.
בועז כהן מתרעם על היחס כלפיה: "נורא קל לאנשים לסמן אותה כמשוגעת. כולה יצאה לסיבוב אופניים בשיקגו ולא השיגו אותה כמה שעות. בן־אדם לא יכול לטייל ל-24 שעות? כבר מדווחים שהיא בטח התאבדה? זה מקומם אותי. יש פה משחק כפול. התקשורת נורא אוהבת לתת תגיות, אז היא הווירדו, הפסיכית".
אבל אוקונור מלבה את הלהבות האלו. חצי שנה לפני ההיעלמות האחרונה היא כתבה מעין מכתב התאבדות לקהל מעריציה בפייסבוק: "הלילות האחרונים הרגו אותי. לקחתי מנת יתר. אין לי דרך אחרת לקבל כבוד. אני לא בבית, אני בבית מלון אי שם באירלנד, בשם בדוי. אם לא הייתי מפרסמת את זה, ילדי ומשפחתי כלל לא היו יודעים".
בקיץ 2011, כשהתגוררה בבריי שבאירלנד, בביתה המלא בפסלי מריה הבתולה ומשקיף על הים, עדיין בחברת כמה מילדיה, היא כתבה מאמר הומוריסטי־עצוב על בדידותה למגזין ה"אינדיפנדנט" האירי. "המצב המיני־רגשי שלי עד כדי כך חמור שעצמים דוממים מתחילים להיראות טוב בעיני, כמו גם גברים לא פנויים או לא ראויים, וירקות לא פנויים ולא ראויים, עם דגש על בטטות".
היא תיארה איזה גבר היא משתוקקת להכיר. בן 44 ומעלה, מאירלנד, מתוק וחרמן, בעל דירה ועבודה, שמסתדר עם אמא שלו ועם גרושתו, עדיפות לשעיר, שלא משתמש בג'ל, פן או אפטרשייב ו"צריך להיות עיוור מספיק כדי לחשוב שאני לוהטת". בסוף מודעת השידוכים היא צירפה כתובת מייל אישית. רבים חשבו שהיא שוב איבדה את זה, בעיתונות האירית הופיעה כתבה עם הכותרת "שינייד אוקונור מודה בקיום יחסי מין עם ירק פופולרי", אבל הפנייה שלה עבדה.
בשנת 2012 היא הכירה בחור יפה־עיניים בשם ברי הרידג'.
אחרי ארבעה חודשי היכרות הם נישאו בלאס וגאס, בערב החתונה (הרביעית של אוקונור) הם חגגו עם קראק וגראס ואחרי 17 יום נפרדו. היא התמוטטה ובעצת רופאיה ביטלה סיבוב הופעות בארצות הברית לקידום האלבום שלה. ברגע הקשה ביותר אחרי הפרידה היא צייצה בטוויטר שהיא שוקלת להתאבד וחיפשה פסיכיאטר באזור שלה שירשום לה תרופות כדי שתחזור לאיזון נפשי - זו היתה הקריסה שבה נתקלה סיירוס.
לפני שבועיים, במאמר באתר "סלון", הציעה הכותבת אנני זלסקי להפסיק להיטפל לידוענים בשעת משבר. כדוגמה הציגה את התגובות לסטטוס של שינייד אוקונור, שבו האשימה את בנה ג'ק ואביו בכך שנטשו אותה משום שהיא אובדנית ואיימה עליהם בתביעת נזיקין על רקע אובדן כושר עבודה. תגובות רבות הביעו תמיכה באוקונור, אחרות כינו אותה משוגעת, ביקשו שתפסיק להאשים אנשים אחרים בבעיות שלה וגרסו שהיא מחפשת תשומת לב. מגיב אחד הציע שתתאבד וזהו. "לאוקונור מגיעה אמפתיה ולא לעג, תמיכה והבנה ולא זלזול", כתבה זלסקי. "כשסלבריטאים מידרדרים, זה גורם לאנשים אי־נוחות חריפה, כי משמעות הדבר היא שגם תהילה או כסף לא מצילים אנשים מנכות או מחלת נפש".
ד"ר שאול נבון, פסיכולוג רפואי העוסק בין השאר בטיפול במוזיקאים, מציין כי "מוזיקאים רבים סבלו ממאניה־דיפרסיה וסכיזופרניה, נפילה לסמים ואובדנות. מוזיקה יוצרת טלטלה רגשית בנפשו של האמן. זה מקצוע שדורש התערטלות נפשית. אחרי הופעה חלקם מרוקנים, גמורים לגמרי. זה נשמע פרדוקסלי, אבל חוויות טראומטיות בילדות יכולות להעצים את הביטוי המוזיקלי של אמנים, שרואים במוזיקה דרך לרפא את עצמם. המנוע הזה מזין את עצמו כל החיים. סבל ואובדן בגיל צעיר יכולים להעשיר את הצורך לצרוח, להתבטא. לפעמים מוות של הורה משחרר צנזורה שהיתה למוזיקאי בילדותו. המחלה היסודית שאדם מפתח מחוזקת על ידי אירועי חיים קשים. שינייד אוקונור היא דמות יוצאת דופן, שיש לה צורך להביע את עצמה ולהוכיח שהיא שווה וראויה".
ישראל מלה רעה
אוקונור הופיעה בישראל פעמיים ביולי 1995, באמפיתיאטרון הלאומי בקיסריה, מול קהל של אלפי ישראלים. בהופעות היא לא הציגה את הנגנים, שרה רצף של שירים וכמעט שלא דיברה. צלמי הפפארצי שעקבו אחריה לכל מקום הוציאו אותה משלוותה, ובערוץ 2 היא נראתה באותם ימים תוקפת אותם, רודפת אחריהם, מכה אותם, שוברת מצלמה וקורעת חולצה של אחד הצלמים.
"ממש שנאתי את המקום הזה, אחד המקומות האגרסיביים ביותר שביקרתי בהם אי־פעם", אמרה בראיון ב–2014. "צלם ישראלי דחף את המצלמה שלו לחזה שלי. זה המקום היחיד שביקרתי בו ולעולם לא ארצה לשוב אליו. מאז שהייתי שם, בכל פעם שיש משהו בחדשות על ישראל אני מכבה את הטלוויזיה. אם זה היה תלוי בי ישראל לא היתה קיימת, ואני לא תומכת בשום דבר שקורה בה. ישראל היא פשוט מלה רעה בעיני".
ב-1997 היא הוזמנה לחזור להופיע כאן באירוע ביוזמת נשות שמאל וארגונים פלסטיניים, אך ביטלה את בואה לאחר שקיבלה איומים ברצח מפעילי ימין קיצוני. "אני לא אגיע למקום הזה שוב כי הוא חור־תחת, אבל אני מרחמת במידה מסוימת על האנשים הצעירים בשני הצדדים, שלא יכולים לחיות חיים נורמליים עם מוזיקה ומוזיקאים בגלל סכסוך שלא התחיל באשמתם".
בועז כהן מספר כי "בהופעה שלה בקיסריה ב–1995 היא עשתה מה שכל אמן גדול עושה: מבצע בהופעה את הפאזה האמנותית שהוא מחויב לה באותו רגע. הקהל אף פעם לא אוהב את זה שהאמנים לא נותנים לו את הגודיס. בוב דילן עשה את זה, ואן מוריסון עשה את זה, וגם אוקונור, שלא שרה את 'מנדינקה' ואת 'Nothing Compares 2 U', גרמה לאנשים לצאת מבואסים. אבל זו היתה הופעה דגולה, מבחינה ווקאלית היא היתה פצצה, וזה חיזק בעיני את העניין שהיא משהו מיוחד. היא לא יורדת על הברכיים בשביל אף אחד. היא זמרת מורכבת ומלאת סתירות, היא היתה עדינה ונשית וקשוחה ופגיעה ומעניינת.
"שינייד אוקונור מצליחה להרטיט את לבי", ממשיך כהן; "הכאב מאחורי הצעקה, הקרחת והסו־קולד קשיחות. המון צעדים שהיא עשתה היו נערצים בעיני. ככה אני רוצה שרוקרים יהיו, לא ריקים מתוכן. תמיד האמנתי לה, גם אמנותית. כי במקביל לכל הדברים שהיא הצהירה, היא עשתה אחלה מוזיקה. שינייד אוקונור ודייוויד בואי הם שני המוזיקאים היחידים שאני מכיר שמשפרים כל שיר שהם בוחרים לבצע, ברמת הוואו, נופלת לך הלסת. לרוב אני לא חסיד של קאברים, אבל היא הצליחה להטביע את חותמה על כל שיר שהיא ביצעה, עם הפרשנות שלה, עם הנפש והפרסונה שלה. עד שלב מאוד מאוחר בכל תקליט שלה היו שירים מעולים. שידרתי שירים שלה בעשור האחרון שזכו להתעלמות גורפת. גם בתחנה שלי כמעט שלא נגעו בחומרים האחרונים שלה. אני מנסה להבין למה, איך זה שכל שטות שדייב גילמור ואריק קלפטון עושים משודרת? גם הם לא שמרו על אותה הרמה מאז שנות ה-70".
כמה מפיקים הזמינו את אוקונור לשוב ולהופיע בארץ, אך היא סירבה. עד שב–2014, לאחר פגישה כואבת עם רואת החשבון שלה, הסכימה להופיע כאן בשנית תמורת 100 אלף יורו, פי 10 מהסכום שהיא מרוויחה בדרך כלל על הופעה. למרות זאת, לאחר שעודכנה על ידי תנועת ה-BDS על החרם התרבותי על ישראל, ביטלה את הופעתה בארץ.
אם עמדתה מעליבה את קוראינו, נזכיר שב-20 השנים האחרונות אוקונור שמרה על נוכחותה במגזיני ואתרי המוזיקה בכוח ההצהרות התכופות שלה, מהן שנויות במחלוקת. רבים מאלבומיה לא הניבו להיטים משמעותיים, גם אם זכו לשבחי המבקרים.
כך, למשל, בביקורת על הופעתה במדריד ב–2010 כתב ירון פריד ב"הארץ": "האמת היא שיפה לך עם שיער. ויפה לך מחוץ למיינסטרים. ובעיקר יפה לנו. כמו תמיד, כשאת פותחת את הפה ונותנת לקול השמימי הזה, שרק התעצם והשתכלל והזדקק עם השנים, בעקבות לימודי הבל קנטו שלך, לפרוץ אל הסטרטוספירה, פשוט סולחים לך על הכל, מחליקים, מתעלמים ושוכחים את המוזרויות, הסתירות הפנימיות, הגחמות והשערוריות ('אני לא עושה שום דבר בכוונה כדי לגרום בעיות', התעקשת בעבר, 'אבל אם מה שאני עושה גורם בעיות, אני גאה בזה'). ברוכה השבה, שינייד מרי ברנדט אוקונור, זה שמך המלא, יברכך האל הטוב, התגעגענו יותר משתוכלי לשער".
אבי פיטשון כתב בעיתון זה לפני שנתיים: "הקול ממוטט החומות ומרסק הלבבות שלה יכול לעבוד, תיאורטית, על כל רקע סגנוני, לאו דווקא האינדי־פופ־רוק של תחילת הדרך. נראה שאוקונור היא אדם שתמיד ילך בדרך הקשה והמקשה, ולא תעשה חיים קלים לא לעצמה ולא למעריציה. זה לא שהיא עשתה איזושהי טעות איומה לאורך הדרך, וזה אפילו לא שאי־פעם הוציאה אלבום שהיה באמת גרוע. אבל הזיג־זג שלה בין אלבומים שאפשר לכנות חלק מהאבולוציה של הסאונד המקורי שלה לבין גיחות לאקספרימנטים למיניהם הרחיק אותה בסופו של דבר מהעם".
ישו על החזה
במשך השנים יחסיה של אוקונור עם הדת והתרבות הקתולית היו טעונים מאוד והתחלפו משטנה וחילול השם לאמונה יוקדת. היא עיטרה את גופה בשלל סמלים דתיים – אריה בנוסח ראסטפארי, פסוק מספר תהלים ("פֶּן־תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ"), "אללה הוא אכבר" וישוע ענק שקועקע מעל לעצם הבריח שלה. "זה הקעקוע שהכי כאב לי, שלוש שעות של ייסורים מתחילתו ועד סופו. כמעט מתתי, אלוהים, לא היה לי מושג כמה זה יכאב. והמקעקע לא ריחם עלי; אולי זה לטובה, אחרת הייתי רצה לבכות", כתבה בטור ל"אייריש טיימס" ב-2011.
בשנת 1992, כמה שבועות לאחר צאת אלבומה השלישי, הוזמנה אוקונור להופיע ב"סאטרדיי נייט לייב". בסוף גרסת־הכיסוי שלה לשיר "War" של בוב מארלי, בשיאו של הפריים־טיים האמריקאי, היא קרעה לגזרים תמונה של האפיפיור יוחנן פאולוס השני וצעקה "Fight the real enemy", במחאה על כך שהכנסייה הקתולית מחפה על התעללות בילדים ופדופיליה בשורותיה.
כשאוקונור מחתה על הגיבוי שנתנה הכנסייה הקתולית לכמרים פדופילים, היא הושמצה ונודתה. כעבור 18 שנה הודתה הכנסייה בפשעים.
לאחר מכן שקט אפף את האולפן. המצלמה התרחקה ממנה, שלט מחיאות הכפיים לא הורם, ובחדר השליטה צוות התוכנית תלש שיערות. למחרת היום, כותרת ה"ניו יורק דיילי ניוז" הגדירה את המהלך, בתרגום חופשי, כג'יהאדיסטי (Holy terror). אלפי צופים התלוננו על המשדר. בשידורים החוזרים הקטע נערך החוצה והוחלף בהקלטה מהחזרה הגנרלית.
בראיונות שנים לאחר מכן התייחסה לכך אוקונור כאל מאורע שהסב לה גאווה, יום שמח ונקודת מפנה שעיצבה את הקריירה שלה. "מחווה אמנותית של זמרת אירית־קתולית ניצולת התעללות בילדים", כדבריה. "הדבר היחיד שהעציב אותי הוא שאנשים חשבו שאני לא מאמינה באלוהים".
אבל בזמן אמת, שבועיים אחרי כן, בהופעת מחווה לבוב דילן במדיסון סקוור גרדן, הקהל צעק לה בוז עד שכיבתה את המיקרופון, שרה שיר של בוב מארלי בצעקות וירדה מהבמה; נוצרים מאמינים שברו את תקליטיה ברחובות; ומדונה, שבעצמה עשתה שימוש בסמלים דתיים לשווא, אמרה שיש דרכים טובות יותר להציג רעיונות מלקרוע תמונה בעלת משמעות עמוקה לאנשים רבים. "אם היא רוצה לצאת נגד הכנסייה הקתולית, אם יש לה בעיה איתם, אני חושבת שהיא פשוט צריכה לדבר על זה", אמרה. העימות בין השתיים התחיל עוד לפני כן. מדונה אמרה בראיון למגזין "טיים" שאוקונור היא לא יותר מגימיק, נראית כאילו מכסחת דשא דרסה אותה וסקסית כמו תריס ונציאני.
הזמרת טורי איימוס, שגדלה אף היא בבית נוצרי אדוק, תמכה באוקונור, אף שהביעה הסתייגות ממעשיה. "אחת מתוצאות המעשה שלה היתה שהאפיפיור נהפך לקדוש מעונה, הדבר הרחוק ביותר מכוונתה המקורית", אמרה איימוס בזמנו. "הרי הבעיה היא לא רק עם האפיפיור הזה. המאבק עוסק באחריות שאנחנו לוקחים ובהתמודדות שלנו עם הדיכוי, ואיך המוסדות האלה צריכים לתת דין וחשבון. אבל למרות כל זה, היא הרגישה שהיא צריכה לעשות זאת. אני חייבת להוריד בפניה את הכובע".
רבים לא סלחו לאוקונור. כעבור שנים, ב–1999, היא התנצלה והסבירה שזה היה צעד של תסכול, שלא כוון ישירות נגד האפיפיור עצמו. היא תרמה לכנסייה 150 אלף ליש"ט ומצאה בישוף שנעתר להסמיך אותה לכמורה, בטקס בחסות הכנסייה הלטינית, אף שכמורה נשית אינה מוכרת על ידי הממסד הקתולי. בראיון הסבירה שזהו "מעשה של אי־ציות אזרחי" והצהירה שביכולתה להטביל, לערוך מיסה ומשיחה אחרונה לפני המוות. ב–2014 היא באה להופעה בבריסל בירת בלגיה בבגדי נזיר ומכנסי עור.
אוקונור נוהגת להגיע לראיונות עם קלסר מלא בעדויות על התעללות בילדים במסגרת הכנסייה הקתולית. 18 שנים לאחר שזיעזעה את העולם הנוצרי, האפיפיור בנדיקטוס ה-16 פירסם התנצלות בפני קורבנות ההתעללות המינית של הכנסייה. אוקונור, שלא שתקה מעולם בנוגע לחוויותיה מהחינוך הקתולי האדוק, אם בבית אמה ואם במוסד לנערות, היתה לפרשנית מבוקשת, כתבה טורי דעה וקראה לכנסייה להודות בפשעים שטייחה ולהדיח את הכמרים המתעללים.
רדיקלית חופשייה
משהו במראה המקועקע־קצוץ־מוצק של אוקונור גרם ללסביות רבות לחשוב שהיא אחת מהן. היא היתה לאייקון של הקהילה, ובראיון־שער למגזין הלסבי "Curve" בשנת 2000 אמרה: "אולי לסביות רואות בי משהו שאני לאו דווקא רואה בעצמי, שאני לסבית". אחר כך חזרה בה ובראיון אחר אמרה שהיא מעדיפה גברים על נשים. בת הזוג שלה אז, שהיתה שתיינית ואלימה, השתוללה, והיא ניסתה לרצות אותה והמשיכה לספק הצהרות סותרות. חמש שנים אחרי הסערה ההיא, אמרה בראיון ל"אנטרטיינמנט וויקלי": "אני שלושת רבעי הטרוסקסואלית ורבע גיי".
לדברי יעל משעלי, "אוקונור דמות מורכבת ויש משהו בפלואידיות שלה שהוא חשוב ומשמעותי. היא אשה מאוד יפה, שהציבה לנשים אפשרות חדשה על מפת הנראות המגדרית. להיות אנדרוגינית, לא־נשית, או נשית בצורה אחרת. היא חושפת את הציפייה שלנו להלימה בין מגדר למיניות. אנחנו חיים בחברה שבה את לא יכולה להתנגד לנשיות בלי להיות לסבית ואת לא יכולה להיות לסבית מבלי להתנגד לנשיות. היא מפריכה את ההנחה שנראוּת מסוימת מנבאת נטייה. ההפרה הזאת היא רדיקלית".
בועז כהן סבור ש"היא יכולה לא לרצות להגדיר את עצמה וזה בסדר גמור. היא לא חייבת להיות פוליטית, היא יכולה לזיין את מה שבא לה ולאהוב את מי שבא לה". ואילו משעלי אומרת: "במציאות שבה אנחנו חיים, אנחנו ממוגדרים כדי לזכות באיזשהי הכרה כבני אנוש. להגיד 'אני אוהבת נשים' זה רדיקלי. להגיד 'אני אוהבת גם נשים' זה רדיקלי. ביסקסואלית, זו קטגוריה לא פחות רדיקלית מלסביות. אבל לא להגיד שום דבר ברור, זה יכול להיות מתנגד וזה גם יכול להיות מתחמק".
אוקונור מצדה אמרה בראיון ב-2014: "אני לא מאמינה בהגדרות. אם אני מתאהבת לא אכפת לי אם זה גבר או אשה. אני מספיק מבוגרת כדי לא לחשוב מהזין. השאלה היא לא מה מחרמן אותי. אולי נשים הן שונות; מה שגורם לנו לרצות לשכב עם מישהו הוא שאנחנו מחבבות את האישיות שלו. גברים, בין שהם גייז ובין שהם סטרייטים, רוצים קודם לזיין ואחרי זה לחשוב".
חודש לאחר פרסום הסרטון המטריד ב-2017, הופיעה או'קונור בתוכניתו של ד"ר פיל, במעין סשן טיפולי מצולם, והודתה שניסתה להתאבד שמונה פעמים בשנה אחת.
הטענה הרשמית הייתה שאו'קונור פנתה אל ד"ר פיל והציעה להתראיין על מנת להסיר את הסטיגמה מבעיות נפשיות, שלטענתה מוזיקאים רבים סובלים מהן. בפועל, התחושה הייתה שהתוכנית פולשנית ונצלנית כמו כל פרק אחר שלה.
הדוקטור דובב את הזמרת לדבר על אמה המתעללת, והיא מצדה סיפרה כי אמה הייתה מפלצת שהזניחה אותה, הרביצה לה והתעללה בה רגשית, פיזית ומינית. היא סיפרה סיפורי התעללות מחרידים ומזעזעים, ומי שרוצה יכול לשמוע אותם ביו־טיוב.
הזמרת האירית, שעברה לאחרונה התמוטטויות עצבים, ניסיון התאבדות ועוד כמה משברים, התרגשה עד מאוד כשהקומיקאי ראסל ברנד הביע דאגה לשלומה, ומיהרה להודות לו על תמיכתו בצרור הודעות והצעות גסות במיוחד.
כשד"ר פיל שאל מה היא אוהבת באמה, היא אמרה שהיא אוהבת את זה שהיא מתה.
היא גם אמרה שהיא מתגעגעת לאמה ואוהבת אותה ושהיא חושבת שהנטייה האובדנית שלה נובעת מהרצון שלה להתאחד עם אמה, שמתה בתאונת דרכים כשאו'קונור הייתה בת 19.
בהמשך שאל אותה מנחה התוכנית אם היא חולת נפש. "אני לא חושבת", היא ענתה והוסיפה: "אלא אם כן אתה קורא לאנשים בעלי הפרעת פוסט־טראומה מורכבת חולי נפש". עוד אמרה: "כילדה עברתי התעללות חמורה, אז אני קצת קיצונית. אני קצת מוזרה, שונה, אקסצנטרית".
מעבר להתעללות שעברה בידי אמה ובידי הכנסייה הקתולית, היא ייחסה את בעיות הנפש שלה גם לניתוח כריתת רחם שעברה באירלנד לפני ארבע שנים, וסיפרה על הכעס שלה כלפי משפחתה, שלטענתה נטשה אותה כשאיבדה את שפיותה לאחר הניתוח.
כבר באותה תוכנית היא הביעה את הרצון להחיות את הקריירה המוזיקלית שלה.
לטענתה, בזמן שעבר מאז היא התאוששה, ובזכות האסלאם התייצבה ועתה היא מוכנה לקאמבק הגדול שלה.
בחודש נובמבר 2020 חשפה הזמרת כי היא נכנסת לתוכנית טיפול לשנה על רקע טראומה והתמכרות, החל משבוע הבא.
שינייד הודיעה בטוויטר כי היא דוחה את סבב ההופעות שלה ל- 2022 כדי שתוכל להתחיל להתאושש.
זו הודעה לאנשים שיש להם כרטיסים להופעות שלי בשנה הבאה", היא כתבה, "ההופעות האלה נדחות עד שנת 2022 כדי לאפשר לי לעבור שנה אחת של טיפול בטראומה ובהתמכרות, אחרי שסבלתי שש שנים מאוד טראומטיות. עכשיו ההחלמה מתחילה."
היא הסבירה שלמרות שהיא "מכורה למריחואנה במשך 34 שנה", היא התמכרה גם לסם אחר.
"גדלתי עם הרבה טראומות והתעללות", המשיכה. “נכנסתי אז ישר לעסקי המוזיקה. ומעולם לא למדתי באמת לנהל חיים נורמליים."
לדבריה, לאחר שתסיים את תהליך הטיפול וההחלמה שלה, תצא עם אלבום חדש וסיבוב הופעות, כאמור ב- 2022. בנוסף ציינה כי ביוני שנה הבאה תוציא את ספר זיכרונותיה.
בחודש שעבר, אוקונור הוציאה שיר ראשון מזה ארבע שנים- קאבר של "Trouble Of The World" של מהאליה ג'קסון, כאשר כל הרווחים הועברו לעמותות שונות של Black Lives Matter.
אחרי שנים סוערות, שכוללות הצלחה מטאורית ונפילה, דיכאונות וניסיונות התאבדות, שינייד אוקונור בת ה-53, ילידת אירלנד, ממשיכה לנהל חיים בחשיפה לציבור. בין שאר התמורות שעברו עלייה – היא התאסלמה תחת השם שוהאדה דוויט. בתכנית ה"לייט לייט שואו" ביצעה אוקונור את להיטה הגדול Nothing Compares כשהיא לבושה בחיג'אב.
אוקונור גוללה בסטטוס הארוך את מחשבותיה ותחושותיה שהובילו אותה לנטילת כדורים. "יש גבול לכמה שאישה יכולה לסבול...", כתבה אוקונור אז, "אם לא הייתי כותבת את הסטטוס הזה, בעלי וילדיי לא היו מגלים על זה. הייתי מתה כי לא אכפת להם ממני. מתברר שאני חלאה וראויה להינטש כאשר בני חולה וכשהרחם שלי ושחלותיי נכרתו ממני... אני בלתי נראית... מתתי מיליון פעמים... כל הכבוד רבותיי, הצלחתם להיפטר ממני".
המשטרה מצאה אותה וטיפלה בה.
כעבור שנה פורסם כי היא נעלמה בפרברי שיקגו. חברים מודאגים יצרו קשר עם המשטרה המקומית כשאו'קונור לא חזרה מטיול אופניים. בסופו של דבר היא נמצאה בריאה ושלמה.
לאחרונה פורסם שבנה הצעיר נעלם בדבלין. כמו שהיה עם אמו, גם אותו מצאו.
בשנים האחרונות אוקונור הצליחה להדאיג לא אחת את מעריציה ברחבי העולם.
כבר לפני שנה רשויות החוק באילינוי שבארה"ב חיפשו אחריה לאחר שיצאה לרכיבה על אופניים ולא שבה במשך יומיים.
לפני כארבע שנים פרסמה הזמרת בעמוד הפייסבוק שלה שנטלה מנת יתר משום ש"זו הדרך היחידה לזכות בכבוד".
חייה האישיים של או'קונור היו לא פחות סוערים מהקריירה המוזיקלית שלה. היא הייתה נשואה ארבע פעמים - אף על פי שאמרה בהזדמנויות שונות שהיא בעצם מעדיפה נשים - ויש לה ארבעה ילדים, אחד מכל בעל. כיום ילדיה הם בני 32, 22, 15 ו־13, והיא סבתא לשני נכדים מבנה הבכור.
בתור סלבריטאית שמגלחת את ראשה, והחליפה שם ודת, או'קונור תמיד הייתה דמות שנויה במחלוקת, שחלק מהציבור העריץ ואחר שנא. אך הרגש העיקרי שהיא עוררה בשנים האחרונות הוא רחמים.
ב־2007 היא סיפרה בתוכניתה של אופרה ווינפרי על כך שאובחנה כבעלת הפרעה דו־קוטבית.
מאוחר יותר היא טענה שהאבחון היה לקוי ושהיא למעשה סובלת מדיכאון ומ"הפרעת פוסט־טראומה מורכבת" בשל טראומות הילדות שלה.
ב־2012 היא ביטלה סיבוב הופעות עולמי עקב מאניה־דפרסיה,
ופרסמה פוסט שבו הודיעה שהיא מחפשת פסיכיאטר בדבלין שיבדוק אותה דחוף.
שינייד עברה בילדותה התעללות בידי אמה ובילתה בנעוריה בבית המחסה מגדלנה בדבלין.
בתי המחסה מגדלנה של הכנסייה הקתולית, הידועים גם כ"מכבסות מגדלנה", פעלו ברחבי העולם מהמאה ה־19 והאחרון שבהם נסגר באמצע שנות ה־90.
הם שימשו כבתים עבור נערות "אשר סטו מדרך הישר", ונשלחו לשם בדרך כלל בניגוד לרצונן.
שינייד אוקונור ביפולרית
שינייד אובחנה עם מאניה דפרסיה בגיל 37, לאחר שניסתה להתאבד ביום הולדתה ה-33.
כיום, כעשור לאחר מכן, אוקונור מדווחת שהיא לוקחת נוגדי דיכאון ומייצבי מצבי רוח ומסבירה כי כל טיפול מוביל לשיפור כשאדם נמצא “בשממה” של הפרעה נפשית.
אלבום הבכורה של אוקונור, "האריה והקוברה", שיצא ב–1988, היה לתקליט זהב בבריטניה ובארצות הברית ובמשך השנים נמכרו 2.5 מיליון עותקים שלו. המבקרים התלהבו מהאלבום רב־העוצמה, המסתורי, הרוחני והנשי הזה, שבלט בין החומרים של הגברים ששלטו במצעדים ובשערי העיתונים. המוזיקאית האירית הצעירה והמסקרנת סומנה כהבטחת השנה, המלים והלחנים שחיברה כבשו לבבות. במגזין "רולינג סטון" נכתב: "באלבום זה שינייד אוקונור מצטרפת לקייט בוש, לורי אנדרסון וג'יין סיברי - נשים שמשרטטות מחדש את גבולות הפופ".
במשך השנים השפיעה אוקונור על שורה של מוזיקאיות, בהן אלאניס מוריסט, אדל, טורי איימוס, דולורס אוריודן מה"קרנבריז" וגם כמה זמרות ישראליות. לי טריפון, למשל. "היו שתי זמרות בילדות שלי, קייט בוש ושינייד אוקונור, שבגללן רציתי להיות זמרת כשאהיה גדולה", מספרת טריפון. "אבי היה חובב מוזיקה מושבע והיה לנו אוסף ענק של תקליטים וקלטות בבית. אלבום הבכורה של שינייד, 'The Lion And The Cobra', היה אחד מהם. אני זוכרת שהייתי מהופנטת מהקול שלה, לא יכולתי לזוז או לדבר כשהאלבום שלה היה מתנגן, פשוט נשאבתי פנימה לתוך העולם שלה באופן מוחלט. כל שיר ושיר באלבום הזה וכל ביצוע ווקאלי היו מלאים בכל כך הרבה רגשות חדים, שחרור מוחלט של הנשמה המיוסרת שלה ועדיין עם אופטימיות זהירה ותמימות. בשבילי זו יצירת מופת ועד היום אין הרבה אלבומים שיגרמו לי לשיר איתם בקולי קולות ולהצטמרר כמו האלבום הזה".
עיתונאי המוזיקה חיבבו במיוחד את הפה הגדול של אוקונור – תחילה התרשמו מיכולתו להפיק נהמות מטלטלות, לחישות מלטפות, גבהים מסחררים, זעם מתפרץ, מתיקות ופחד, ובהמשך התמכרו לפנינים שיוצאים ממנו בראיונות.
היא תמכה במחתרת האירית, איי־אר־אי, סיפקה תובנות מקוריות על מיניות, תעשיית המוזיקה ופוליטיקה, ובראיון אחד ב–1988 תקפה את גיבורי התקופה, וויטני יוסטון, מייקל ג'קסון ו"U2". המהירות שבה שינתה את דעתה על כל עניין כזה בכל ראיון מחדש הטריפה את שומעיה. במגזין "NME" כינו אותה "הג'וני רוטן של שנות ה-80, אשה צעירה שמוּנעת מזעם, שהכניסה את החברה הממוסדת למצב של הלם באמצעות המראה שלה ועמדותיה". אבל היא מצדה ראתה בעצמה נערה אבודה וחסרת ביטחון, וכל בדל ביקורת ריסק אותה לימים שלמים, כך סיפרה.
"אני לא מאמינה בהגדרות. אם אני מתאהבת לא אכפת לי אם זה גבר או אשה", אמרה אוקונור ב–2014. "אני מספיק מבוגרת כדי לא לחשוב מהזין"
ב-1989 הוזמנה אוקונור בת ה-22 לבצע את "מנדינקה", אחד הסינגלים הבולטים מאלבומה הראשון, בטקס פרסי הגראמי. היא הופיעה על הבמה הענקית לבדה, גבעולית ונאווה, בנעלי דוקטור מרטינס שחורות, סרבל ג'ינס שמוט וחזיית ספורט שחורה שחשפה בעיקר שרירים. לוגו של "פאבליק אנמי" צויר על שערה הקצוץ, כצעד מחאה על הייצוג העלוב של מוזיקה שחורה באירוע. "הלילה הזה היה מאוד חווייתי. פגשתי את אניטה בייקר שאני אוהבת, את אל גרין שלבש חולצת זהב שהזכירה רצועת שעון ואת מייקל הצ'ינס מ'אינקסס'. חברת התקליטים מילאה את חדר המלון שלי בבלונים, היו שם כל מיני סוגים, ביניהם בלונים בתוך בלונים, דבר שמעולם לא ראיתי", אמרה לפני שנתיים בראיון לאתר הגראמי.
אך ב-1991, כשהוזמנה לטקס לאחר שהיתה מועמדת לארבעה פרסי גראמי על אלבומה השני, "I Do Not Want What I Haven’t Got" – ואף זכתה בפרס ל"הופעה האלטרנטיבית של השנה" – החליטה להחרים את הטקס. "כל הרעיון של פרסים, אף על פי שהוא בא מכוונה טובה, מנוגד לרוחה החופשית של המוזיקה", כתבה על כך לאחרונה בסטטוס בפייסבוק. בזמן אמת טענה בפני כלי התקשורת שהיא מחרימה את הטקס כמחאה על אדישותה של תעשיית המוזיקה למלחמת המפרץ, ובמכתב למארגניו ביקרה אותם על מסחור המוזיקה.
באותו לילה, במקום לבוא לטקס, היא יצאה למסיבה בביתו של אדי מרפי בלוס אנג'לס בחברת ארסיניו הול, שהיה מגיש של תוכנית אירוח מצליחה. זה היה מאורע טראומטי לאוקונור: היא סיפרה שהול סימם אותה ונישק אותה בכפייה, לאחר שליגלג עליה כל הערב. לאחר מותו של פרינס לפני חודשיים היא כתבה בדף הפייסבוק שלה: "רמז של שתי מלים למינהל לאכיפת חוקי הסמים - איפה פרינס השיג את הסמים שלו? 'ארסיניו הול', הביץ' של אדי מרפי ופרינס… ארסיניו, דיווחתי עליך למשרד השריף במחוז קרבר. צפה לשיחה. הם יודעים שסיממת אותי בבית של אדי מרפי. כדאי שתנקה את המערה שלך".
הול הכחיש את הטענות "האבסורדיות, המגוחכות והמצוצות מהאצבע" והצהיר כי יגיש נגדה תביעה על חמישה מיליון דולר. אוקונור לא התנצלה והגיבה: "תמצוץ לי".
אמיתית מדי
גורלו של פרינס, שמת לפני חודשיים ממנת יתר של משככי כאבים, נקשר בגורלה של אוקונור עם הלהיט שהזניק את הקריירה שלה ונהפך למזוהה עמה, "Nothing Compares 2 U": בלדת סינתסייזרים שפרינס כתב, הלחין וביצע ב–1985 באלבום של להקת "דה פאמילי", שפעלה בלייבל שלו והתפרקה לאחר הופעה אחת בלבד.
אך הגרסה המקורית, עם קולות הרקע הנשיים וסולו הסקסופון, נשכחה בתחילת 1990, כששינייד אוקונור אימצה את השיר, הקליטה אותו, הוציאה אותו כסינגל השני מאלבומה השני והפכה אותו ללהיט בינלאומי: הוא בילה חודש בראש מצעד הפזמונים בארצות הברית ותפס מקום בצמרת המצעדים שבועות ארוכים באוסטרליה, קנדה, ניו זילנד ומדינות אירופה ובהן אירלנד. גרסת־הכיסוי המינימליסטית של אוקונור התעלתה על הביצוע המקורי.
בקליפ האיקוני של השיר, שביים ג'ון מייברי, הוא התמקד בקלוז־אפ על פניה החיוורות של אוקונור. היא לובשת חולצת גולף שחורה ועל הרקע השחור ראשה נראה כאילו הוא צף בריק. המבט בעיניה הגדולות והאפורות חודר ופגוע, היא שרה חשופה, בעצב ובכעס, מול המצלמה. לעתים היא מנתקת את המבט מהמצלמה, אך מבט הצופים מתקשה להתנתק ממנה. ואז - שלוש דקות ו–40 שניות לאחר תחילת הקליפ – שתי דמעות זולגות משתי עיניה.
הצופים בטלוויזיה מורגלים בדמעות אופרות סבון מלאכותיות, אך אוקונור טוענת ששתי הדמעות האלה היו אותנטיות לגמרי. ושבמשך צילומי הקליפ, יותר מאשר בהקלטות, האבל על אמה, שמתה חמש שנים לפני כן בתאונת דרכים, הציף אותה והיא רק התאפקה שלא לייבב עוד יותר (אחרי שנלקחה מחזקת אמה הן נהגו להיפגש, אך בחודשים האחרונים לחיי האם הן לא היו בקשר). "לא התכוונתי שזה יקרה. אבל כשזה קרה, החלטתי לתת לזה לקרות. ואנשים נכנסו להלם. יש כאלה שממש שונאים את זה כי זה רגע כל כך אמיתי – אנשים שהפגנת רגשות מביכה אותם… אך אם לא אבטא את הרגשות שלי, בין שהם זועמים ובין שהם אוהבים, יום אחד הם יתפוצצו", אמרה לאחר צאתו של הקליפ בראיון למגזין "רולינג סטון".
הקליפ גרף את הפרסים הכי משמעותיים באותה שנה בטקס פרסי MTV ונחרש לנצח נצחים בערוץ VH1. הוא נכלל ברשימת 100 השירים הטובים בכל הזמנים של מגזין "טיים", הגיע למקום ה-77 במצעד 500 השירים הטובים ביותר בכל הזמנים של המגזין "בילבורד" ולמקום ה-162 במצעד המקביל של "רולינג סטון".
אוקונור לא תיאמה את צאת השיר עם פרינס בזמן אמת, ורק לאחר הצלחתו הוא זימן אותה אל אחוזתו לפגישה. בראיון לפני שנה וחצי סיפרה אוקונור: "יצא לי לפגוש אותו פעמיים. לא הסתדרנו. הלכנו מכות, למעשה. הוא הזמין אותי אליו ואמר שהוא לא מרוצה מזה שאני מתבטאת בגסות בראיונות. אז אמרתי לו שיילך להזדיין. הוא נהיה די אלים. נאלצתי לברוח מביתו ב-5 בבוקר. האגרופים שלו היו חזקים יותר משלי".
בועז כהן, שדרן בתחנת הרדיו 88FM, רואה בשידור הקליפ את "הרגע שבו שינייד אוקונור נהפכה ממותג של מאגניבים ואיקונה של לסביות, לזמרת שאמא שלי נורא אהבה. נשבר לה הלב, דמעה זורמת על לחיה, היא היתה מאוד נשית. פתאום היא נראתה לאנשים יפה נורא וחדרה למיינסטרים. יש בה משהו מאוד נוגע ללב".
בעיניה של יעל משעלי, "הקליפ 'Nothing Compares 2 U' הוא פמיניסטי בכמה מובנים. בניגוד לייצוג של נשים רק כאובייקטים להתבוננות, היא העזה להישיר מבט למצלמה. היא גם איתגרה נורמות של פמיניזם ליברלי, כי היא ישבה שם ובכתה, ולא נענתה לציווי שאם את רוצה זכויות כמו של גבר את צריכה להתנהג כמו גבר, לא לבכות, לא להיות חלשה וקורבנית. היה משהו חזק בצורה בלתי רגילה באופן שבו היא ישבה שם, הישירה מבט למצלמה ובכתה".
השיר הזה אכן עשה לקריירה של אוקונור שירות מופלא, ששמונת האלבומים שהקליטה אחריו לא הצליחו להרוס. ב-2014 אמרה בראיון ל"גרדיאן": "זה פשוט שיר טוב, כולם זוכרים בדיוק היכן היו ובאיזו מערכת יחסים כשהם שמעו אותו לראשונה, את מי הם אהבו או לא אהבו".
אך למרות הכרתה בתרומתו לקריירה שלה, בשנה שעברה היא הודיעה שתפסיק לבצע את השיר בהופעות. "אם הייתי שרה אותו רק כדי לרצות את הקהל, לא הייתי עושה את העבודה שלי כראוי. העבודה שלי היא להיות מושקעת רגשית בשירים, להיות כנה. הקהל לא רוצה לשמוע שקרים", כתבה בעמוד הפייסבוק שלה.
אוקונור של היום התרחקה מאוקונור של השיר הזה. בקליפ החדש יחסית לשיר "Take Me To Church" מוקרנת דמותה הצעירה מהקליפ שהזניק אותה לתהילה על גבי דמותה בת זמננו. היא שרה "למה בכלל כתבתי שירי אהבה? אני לא רוצה לכתוב עוד שירים כאלה, אני לא רוצה לשיר מהמקום בו שרתי בעבר, אני לא רוצה לשיר כך יותר אף פעם".
אולם בזמנו, בעקבות ההצלחה של השיר הזה נהפכה אוקונור לכוכבת פופ בינלאומית. ככזאת היא התבקשה לזמר לפי הקצב שמכתיבה תעשיית המוזיקה, אבל לה היו עקרונות משלה.
היא הצליחה לעצבן את הקהל האמריקאי שלה ב-1990, כשהוזמנה להופיע באיצטדיון בניו ג'רסי וסירבה שהימנון ארצות הברית יושמע בפתיחת המופע, כבכל אירוע שם מאז 1968. "להימנונים אין שום קשר למוזיקה", הסבירה. בתגובה, תחנות רדיו אמריקאיות פופולריות החרימו אותה, ופרנק סינטרה, שהופיע במקום באותם ימים, אמר לקהל שאם לא היתה אשה היה שמח לבעוט לה בתחת, הציע לה לחזור למקום שממנו באה ואמר שהבקשה שלה בלתי־נסלחת.
בראיון למגזין "ספין" כעבור שמונה שנים היא תלתה את התנהגותה אז בגילה הצעיר ובשינויי מצבי הרוח שלה ואמרה שלא היתה עושה זאת שוב. ברגע האמת אף אחד לא עמד לצדה. רק הראפר אם סי האמר לא היה לגמרי נגדה: הוא הציע בראיון לממן לה כרטיס לכיוון אחד, כדי שתחזור לאירלנד. היא טסה לבריטניה ושלחה לו את החשבון, והוא עמד במלתו והעביר לה 2,624 דולר.
באותה שנה הגיע אלבומה "I Do Not Want What I Haven't Got" למעמד של תקליט פלטינה כפול בארצות הברית, בבריטניה ובמדינות נוספות.
לעומתו, אלבומה השלישי, "Am I Not Your Girl?" מ–1992, היה אלבום של גרסאות־כיסוי שלא זכה להצלחה רבה. היא הקדישה אותו להומלסים של ניו יורק וכללה בו את השירים שגדלה עליהם, ביניהם "Don't Cry for Me Argentina".
האלבום הרביעי שלה, "Universal Mother", שיצא ב–1994, התרחק מעט מהקו האלטרנטיבי. היו בו שירים בעלי אופי אישי מאוד, שעסקו בהיותה אשה ואמא, ושירים בעלי אופי מחאתי, כמו "Famine". חתם אותו השיר היפה "Thank You For Hearing Me".
מיני־אלבום שהוציאה ב–1997, "Gospel Oak", היה המפויס ביותר בקריירה שלה, רגוע עד כדי מרדים. הוא נמכר ברבע מיליון עותקים ברחבי העולם. לאחר מכן עשתה הפוגה כדי לטפל בילדיה, הוציאה שני אוספים, ובשנת 2000 יצא אלבומה החמישי, "Faith and Courage", שבו שיתפה פעולה עם מפיקים שונים. "זה האלבום של שינייד שחיכיתם לו שנים", נכתב במגזין "רולינג סטון". שנתיים אחריו הוציאה את "Sean-Nós Nua", אלבום של מוזיקה אירית מסורתית.
ב–2003 הודיעה שפרשה מעסקי המוזיקה וכעבור שנתיים הסבירה שהתכוונה למוזיקת המיינסטרים. היא הוציאה את "Throw Down Your Arms", אלבום גרסאות־כיסוי שלה לשירי רגאיי שהקליטה בקינגסטון, ג'מייקה, ונמכר גם הוא ברבע מיליון עותקים. 10 אחוז מהכנסותיו נתרמו לקשישים ראסטאפרים בג'מייקה. ב–2007 היא הוציאה אלבום כפול בשם "תאולוגיה", אף הוא בהשפעה ראסטאפרית, שהוקלט בדבלין ובלונדון, שיבח את רוח הקודש ולא זכה להצלחה רבה. אוקונור יצאה לסיבוב הופעות ארוך כדי לקדם אותו.
בשנת 2012 הוציאה את "How About I Be Me (And You Be You)?", שאחד משיריו, "Take Off Your Shoes", שוב שלח חצים רעילים לעבר הוותיקן. המבקרים אמנם שיבחו את האלבום, אך יציאתו לוותה בהתמוטטות עצבים מתוקשרת של אוקונור.
אלבומה האחרון עד כה, "I'm Not Bossy, I'm the Boss", יצא ב–2014. היא תיארה אותו כאלבום של "שירי אהבה עם קצוות מלוכלכים", שהיא כתבה מנקודת מבט של דמויות שונות בהשראה מסצינת הבלוז של שיקגו.
כמו הקריירה שלה כולה, גם היחסים של אוקונור עם מנהליה ידעו עליות ומורדות במשך השנים. הראשון שבהם היה פכטנה או'קייליג, עיתונאי לשעבר ב"איבנינג פרס" שפוטר מניהול חברת התקליטים של "U2". הם הכירו בסוף שנות ה-80, אז הוא היה בן 40 והיא בת 17. הוא זה ששיכנע את אנשי חברת התקליטים Ensign לאפשר לאוקונור להפיק את אלבום הבכורה שלה בעצמה והוביל את מהלכי הקריירה שלה מאנונימיות לתהילה. בהשפעתו אמרה בתחילת דרכה בראיונות: "אני כלל לא מכבדת את בונו. הוא מזייף את הכנות הזאת שלו" וגם "הלהקה הזאת לוקחת את עצמה בכזאת רצינות, בונו הוא סתם פוץ טיפש". לאחר מכן הודתה שכיוונה את חציה ל"U2" כי הלהקה פגעה במנהל שלה והתחרטה על שנכנסה למאבק שלא היתה קשורה אליו.
במשך השנים הם חוו עליות ומורדות מקצועיים, נפרדו וחזרו, לימים אף ניהלו רומן מתוקשר ופרידה לא פחות מתוקשרת. לאחר 25 שנה, ב-2012, נפרדו דרכיהם בזמן סיבוב הופעות של אוקונור באירופה. היא לא הצליחה להתמודד עם האינטנסיביות של המסע, שנקבע בלי להתחשב במצבה הנפשי והפיזי בעקבות ניסיון התאבדות. "חשוב לי לציין שפכטנה הוא המנהל הכי טוב בעסקי המוזיקה", כתבה אז בבלוג שלה, "אבל ניהול מוזיקלי הוא יותר מאשר ניהול עסק; הוא דורש גם לטפל בלקוח שלך ברמה האישית ולהיות חברו הטוב ביותר בעולם הנצלני והבודד של עסקי השעשועים".
אוקונור מצאה מנהל אחר, סיימון ווטסון, הם הסתדרו נהדר, אבל בנובמבר 2014 היא העלתה לאתר שלה מודעה בחיפוש אחר מנהל חדש. "למעשה הסתדרנו קצת יותר מדי טוב...", כתבה בבלוג שלה, "התאהבנו וניהלנו רומן במשך חודש, אבל יש לו חברה אז אני חייבת לחתוך ממנו. זה מאוד עצוב ומדכא. זהו זה. עכשיו אני צריכה למצוא מנהל חדש ואין לי מושג איך לעשות את זה".
היא הביעה חרטה על הרומן וביקשה שמנהלים המנוסים בשוק האירופי יפנו אליה ישירות לכתובת המייל שלה. מודעת הדרושים הזאת התגלגלה לידיו של סיימון נפייר בל, מנהל ותיק שעם לקוחותיו נמנו ה"יארדבירדס" ולהקת "וואם!". בתוך ארבעה ימים הוא טס לאירלנד, נפגש עם אוקונור וסגר את העסקה. "אין סכנה שההיסטוריה תחזור על עצמה", אמר נפייר בל ל"בילבורד", "אין לה מה לדאוג, אני די זקן והומו, אז אני לא רואה איך מערכת היחסים שלנו תתגלגל לאותו כיוון". על דרך עבודתו אמר: "אתה מחפש את היתרונות ומנסה להתגבר על החסרונות. בוודאי שלא אבקש ממנה להפסיק את מעורבותה החברתית והפוליטית. השירים שלה חייבים להמשיך לשקף זאת, או שהיא לא תהיה שינייד אוקונור".
למרות עשרת האלבומים שהוציאה במשך השנים, אוקונור נוהגת להצהיר שהיא אלרגית לתעשיית המוזיקה מהיום הראשון ומתארת קונספירציה, שבמסגרתה הממסד שולט בצעירים על ידי כך שהוא משמיע ברדיו רק זמרים חסרי מסר, שלא יזעזעו את המערכת שלו.
שינייד אוקונור איבדה שליטה על חייה. איך זה ייגמר?
רכבת השדים של שינייד אוקונור נקלעה לסחרור מסוכן. סיפורה של אחת המוזיקאיות הבולטות של זמננו – מילדותה הטראומטית באירלנד ועד איומי ההתאבדות של היום – מעלה שאלות על יחסה של התקשורת לכוכבים במשבר, ומעורר געגוע לימים שבהם מה שריכז את תשומת לבו של העולם אליה היתה דמעה אחת קטנה
היא הלכה מכות עם פרינס, שכתב את הלהיט הגדול ביותר שלה, עיצבנה את פרנק סינטרה, מדונה ומיילי סיירוס – רשימה חלקית, חשפה את ערוותה של הכנסייה הקתולית והיתה לאייקון פמיניסטי. מתחילת דרכה המוזיקלית, חייה הפרטיים של שינייד אוקונור זוכים לפרסום יותר מאשר השירים שלה – אם זה דיווח על היעדרותה ועל חשש לחייה ואם אלה קרבות משמורת מתוקשרים עם ארבעת האבות של ארבעת ילדיה; אבל ממילא קשה להפריד בין ייסוריה האישיים לבין המוזיקה שהיא יוצרת.
בשנה האחרונה אוקונור שבה ומספקת למעריציה סיבות לדאגה: אם אלה איומים תכופים בהתאבדות, הצהרות שנויות במחלוקת או היעלמותה בחודש שעבר ליממה מורטת עצבים. נדמה אמנם שתקופה רעה במיוחד עוברת כעת על הזמרת האירית, שבדצמבר הקרוב ימלאו לה 50; אבל דפדוף בארכיונים של מדורי המוזיקה מגלה שהתערטלות פומבית, התמוטטויות וסכסוכים מלווים אותה כבר יותר מ–30 שנה. השדים האפלים שרודפים אותה מימי ילדותה הטראומטיים בדבלין הקתולית לא מניחים לה ומתפרצים בסדרה הנדסית של פיצוצים בלתי־מבוקרים.
היא נולדה בבירת אירלנד בשנת 1966 לג'ון ומרי או'קונור, זוג קתולי צעיר שמערכת היחסים שלו הידרדרה עוד לפני שבאה לעולם. שינייד ירשה את הקול הייחודי שלה מאמה המתעללת, שנהגה לחבוט בה עד שהיתה מצטנפת לכדור קטן ורועד מפחד, כפי שסיפרה הזמרת לימים. שנים לאחר מות האם, אמרה בתה בראיונות כי סלחה לה ואף הודתה לה: היא התחילה לשיר בזכותה ובגללה - כדי לבטא את הכאב הפיזי והנפשי שחוותה בבית.
כשהיתה בת שמונה נפרדו הוריה, וארבעת ילדיהם עברו לחזקת האם האלימה. אביה זנח את מקצוע ההנדסה ונרשם ללימודי משפטים כדי לצאת למאבק במוסדות הקתוליים ולקבל משמורת על ילדיו מאמם הבלתי־כשירה. הוא היה הגבר השני באירלנד שהצליח בכך.
כששינייד היתה בת 13 היא ושניים מאחיה עברו לגור עמו, אך הנערה הצעירה לא היתה מרוצה מהסידור החדש. בבגרותה סיפרה כי התקשתה להתמודד עם המעבר ממסגרת קפדנית ומרתיעה לבית פתוח ומקבל. מרד הנעורים שלה התפרץ. היא הבריזה מהלימודים, טיילה ברחובות העיר והתחילה להסתבך בצרות.
עוד לפני שהתגלתה יכולת השירה המדהימה שלה, אוקונור יכלה להיות האצנית המהירה ביותר בדבלין; פעם רצה 100 מטרים ב-11.3 שניות – הישג של ספורטאיות מקצועניות. אלא שבמקום לרתום את הזריזות הזאת לטובת קריירה אתלטית היא ניצלה אותה לבריחה משוטרים, מבעלי חנויות זועמים ומהבית.
בראיון ל"אינדיפנדנט" ב–2013 התוודתה שהתחילה לגנוב מאביה ומחנויות כדי לפייס את אמה הקלפטומנית, שנהגה לבקר בבתי חולים כדי לתלוש צלבים מהקירות, וכשילדיה עוד היו בחזקתה, היתה מגיעה איתם לבתים שעמדו למכירה כדי שירוקנו אותם מחפצים.
היא נתפסה גונבת זוג נעליים מחנות ונשלחה למוסד שיקומי של הכנסייה לנערות עם בעיות התנהגות. הנערות במוסד, עברייניות או הרות, הורחקו מבתיהן, למדו חשבון וקצרנות ורחצו בגדי כמרים במים קרים וסבון במרתף. נזירה אמפתית שזיהתה את הכישרון של אוקונור קנתה לה את הגיטרה הראשונה שלה וחיברה אותה למורה לנגינה. זו העניקה לה ספר שירים של בוב דילן וסימנה לה כיוון חיים חדש.
אוקונור הפסיקה לגנוב. אביה רשם אותה לפנימייה ושם בילתה את שעות הערב בנגינה בחדרה. בהמשך הצטרפה ללהקות מקומיות, הופיעה בבתי קפה ופאבים, נרשמה ללימודי מוזיקה והרגישה שמצאה את ייעודה. זה לא שמוזיקה הצילה את חייה, "מוזיקה הצילה אותי מלהיראות חיה מבחוץ אך מתה מבפנים", אמרה בראיון לעיתון "סקוטסמן" ב–2007.
הספּר בכה
ב–1985 עברה אוקונור ללונדון והתחילה לעבוד על אלבום הבכורה שלה בחברת התקליטים Ensign Records, ששידכה לה מפיק מוזיקלי בעל חיבה לעיבודים קלטיים. במקביל, דה אדג' מ"U2" הזמין אותה להקליט את שיר הנושא של הסרט "The Captive".
תוך כדי הקלטות האלבום היא התחילה לצאת עם ג'ון ריינולדס, שנשכר לתופף בהקלטות, ובתוך חודש נכנסה להריון. אנשי חברת התקליטים דחקו בה להפסיק את ההריון לטובת הקריירה שלה. ריינולדס ואביה הקתולי הסיעו אותה לבית החולים, לעשות הפלה, אך היא נמלכה בדעתה, מכיוון שרצתה את התינוק. בחודש השביעי להריונה, כשהיא בת 20 וחסרת ניסיון בהקלטות, היא השתלטה על הפקת האלבום. האלבום והבן הבכור ג'ק יצאו לעולם בערך באותו זמן.
עוד מהלך חשוב קרה באותם ימים של בדידות, בלבול והצפת הורמונים. אוקונור שיחקה עם השיער שלה, התנסתה במוהיקן ובתספורות התקופה, עד שאנשי חברת התקליטים דרשו ממנה להתייפות, להאריך את השיער ולהתחיל ללבוש חצאיות מיני סקסיות. זה הוביל את אוקונור המרדנית להיכנס למספרה הקרובה ביותר ולבקש קצוץ על הסכין. שנים אחר כך, ב–2014, היא סיפרה בראיון לתוכנית של אופרה ווינפרי שעשתה זאת כדי להתכער, לנטרל את המיניות שלה ולהגן על עצמה מגברים אלה.
הספר היווני גילח את ראשה ובכה. אוקונור מתה על זה. הגאלח הפך אותה לכוכבת איקונית ותואר במשך השנים כתספורת מתריסה, מחרידה, סקסית, מינימליסטית ואנדרוגינית. אף שבמשך השנים התנסתה בעיצובי שיער שונים, זו ממשיכה להיות התספורת שלה. ב–2007 סיפרה בראיון שבאחת הפעמים שהאריכה את שיערה מישהו ניגש אליה ושאל אם היא הזמרת אניה. היא מיד חזרה לגלח. "אני לא מרגישה אני אלא אם כן הראש שלי מגולח. גם כשאהיה זקנה זו תהיה התספורת שלי", הבטיחה.
לתספורת הזאת, מתברר, היתה השפעה גדולה לא רק עליה. "הרגע ההיסטורי שבו שינייד אוקונור גילחה את הראש היה רדיקלי מאוד", אומרת ד"ר יעל משעלי, חוקרת מיניות ותיאוריה קווירית וממארגני הכנס "סקס אחר". "היו אז מעט מאוד ייצוגים כאלה של נשיות, כך שזה נהפך מיד לסמל פמיניסטי. כשגילחתי את הראש בסוף שנות ה-90, היא היתה ההדהוד התרבותי היחיד למעשה כזה. כולם אמרו לי שאני דומה לשינייד אוקונור, לא כי אני אכן נורא דומה לה אלא כי לא היתה שום אפשרות אחרת לנראוּת נשית כזאת במיינסטרים".
