קירות גומי | ביפולרית
ישבנו במרפסת בבית של ההורים שלך, ואכלנו עוגיות חמאה. התעניינת בחביבות אם אני חושקת במשקה כלשהו. כזה אתה, איש נחמד. אמרתי שאני לא צמאה, ושאלתי אותך אם תרצה לקנות את הכורסה שהתלהבתי ממנה היום כשהסתובבנו בהרצל. אמרת שלא, אבל שבניגוד מוחלט לזה, אתה מעוניין להיפרד.
צחקתי בקול.
באותו טון שגיבשתי במשך שנים של עבודה על האדישות שלי. אמרתי לך שכדאי שתיקח את הדברים שלך מהדירה שלנו ממש בקרוב, ושאני צריכה ללכת.
לא ידעתי לאן אלך.
הייתי די אבודה בלעדיך, למרות כל ההצהרות. תראה, הסובבים אותי טוענים שאתה בחור די טיפש, מכוער ותלוש, אבל בפנטזיות שאני רוקמת בראשי אתה כל כך מושלם, ואיך אפשר לעזאזל להיפרד מפנטזיות?
יצאתי מהדירה של הוריך, והלכתי ברחוב המכוער שלהם הלוך ושוב, וכמו תמיד חיפשתי זמן רב מדי פיסה ירוקה בעיר האפורה החביבה עליי, ושוב לא מצאתי כלום, ואז החלטתי לשוטט אולי גם ברחובות אחרים, והתחברתי לשני חתולי רחוב חביבים, שחיבבו אותי בשל סיבה כלשהי, שאינה ברורה. אולי קלטו מהריח שאני מגדלת צמד חתולים בעצמי.
הרגליים שלי כבר התחילו קצת לכאוב, במיוחד בכפות.
אז ישבתי על שפת המדרכה, ומדי פעם עצרו מכוניות, והעירו לי כל מיני הערות סקסיסטיות מהחלונות, אך עשיתי עצמי חירשת על אף ששמעתי היטב והבנתי ואולי אף היה בי מן רצון קטן להיענות. ליטפתי את החתולים, ונדבקו לי כל מיני לכלוכים לידיים.
כל אותו זמן הרגשתי שאני נחבטת בכל הגוף, אבל לא ממש.
זה לא מאוד כאב, אפילו קצת חייכתי. קסמי התואם-פרוזק.
הרגשתי כאילו אני בבית משוגעים, במחלקה סגורה, מטיחה את ראשי בקיר, אך מרגישה רק גומי ירוק.
לפני שהתחלתי לקחת תואם-פרוזק הייתי בוכה כל הזמן,
והכול היה קצת מרצד, וגדול, וכבד מדי לכתפיים שלי, ומשתלט.
עכשיו הכול די קטן, תמיד קיים, אבל קטן; ואני חושבת יותר על עצמי ועל איך לשמח אותי.
פעם כולם היו העולם שלי, ואני הנחתי להם לרמוס אותי. עכשיו אני העולם.
הוא קצת מטושטש ולא ברור, ואין לו הרבה משמעות, וצוחקים שם הרבה, אולי גם ברגעים לא מתאימים, אבל הוא שלי.
אז עזבת את העולם שלי.
לא נהנית? לא היה לך טוב? חבל לי. ממש חבל...
הנה, אפילו עכשיו אני צוחקת, יצור מטופש. מפוררת עלים מזוהמים ומתה מצחוק.
לא חבר
אולי כדאי שתדע עכשיו, שלמרות שאנחנו גרים ביחד כבר שנתיים, ומכירים יותר מזה, עדיין אני מכנה אותך בציבור: “האיש שאני יוצאת אתו”. אף פעם לא חבר, חלילה, כי אין לי חברים, אין לי אנשים, כל העולם נגדי, גם אתה. אבל התאמת לי לחליפה הירוקה, ולנעליים הסגולות, ולשפתיים.
הטוסיק שלי כבר נדבק למדרכה,
ואני זזה מצד לצד, כדי להזרים לתוכי דם, ואז אני רואה אותך הולך, מחפש את האקסית הקצת-משוגעת שלך, מפחד שהיא תרדוף אחרי מכונית שתדרוס אותה, כמו שפינטזתי בימים שלפני הכדורים.
אני עכשיו אספר לך סוד: עדיין יש לי מחשבות אובדניות.
אני עדיין מחברת מכתבי התאבדות בראש, למרות הכימיקלים שבדם שלי. אני עדיין חושבת שלאיש זה לא יזיז כאשר אפרוש. ואני צודקת הלא, אתה יודע, מכוער שלי.
אני אוהבת אותך.
אתה יודע? במשך שנים הפסיכולוגית שלי מנסה לחבר אותי לרגשות שלי. היש מחוברת ממני כעת? תודה שלא.
אחרי כל כך הרבה זמן אני מודה באהבתי לך.
אבל, מכוער, הצרה היא שאנחנו כבר לא ביחד, ואתה מכיר את הקלישאה המוכרת שאומרת שאתה רוצה משהו יותר ככל שהוא פחות מושג או פחות שלך. משהו כזה. אינני זוכרת את הניסוח המדויק.
בכל מקרה, אני כמעט מסוגלת להודות בפני החתולים היקרים האלה שאולי אני רוצה אותך יותר. אולי אני רוצה אותך ממש. יעבור. עוד דקה.
אני נחבטת מבפנים, אבל קירות הגומי מרככים.
אני רואה אותך ממשיך ללכת וצועק את שמי. ממלמל קללות לעצמך.
אני רואה אותך מזיל דמעה, זבל קשוח וחביב.
רואה אותך מתענה.
כל כך מרוכז בעצמך, שלא רואה שאני והחתולים יושבים על המדרכה, ממש מולך.
