פרצוף תפוח | ביפולרית
לבושה בסרבל מכוער ודק מדי ששלפתי מהמדף העליון של הארון, לאחר שהחזקתי היטב את דלתו המתפרקת, שלא תיתלש בטעות מציריה.
בחוץ גשם, סופה ממש. ואני יוצאת, ומורידה את הסרבל, ונשארת בגופייה צבאית קטנה, ופורשת ידיי ככנפיים, ומחכה שהקור יכאיב, יקרע את הגוף מבפנים. אצבעותיי קופאות מאוד, מסגילות להן כזעקת אזהרה. כואב לי בהן. ממש. אבל לא מספיק. אני רוצה להרגיש ממש צירים, שידפקו לי את הגוף לגמרי, שדם יפרוץ לי מהפה או משהו דרמטי כזה.
ואין איש ברחוב. כי קר מדי, ואנשים בורחים מקור, ומכאב, ומפחד. ואני, שמפחדת מגשם מגיל צעיר מאוד, ושבורחת מכאב כל החיים שלי, מנסה לנצל את ההזדמנות ולמצוץ לכאב את הדם עכשיו:
“אתה רואה אותי, שר הכאב? אני יכולה עליך. בגדול”.
אני לא יכולה לדמיין עכשיו דמות עצומה שאחראית לכאב, כי אני מרוכזת בהתלהבות אדירה מחוזקו של גופי.
הוא, הרופס הגדול הזה, מכיל בתוכו כמוסות עוצמה שלא ייאמנו בכלל.
ואם אני יכולה לעמוד בפני הקור העצום הזה, אז מדוע מפני כל דבר אחר אני מתכופפת?
אני רוצה לספר על דני, מהבניין ממול, שבדק את האפשרות לשכור חדר בדירה שאני גרה בה, ואז נפגשנו. הוא לא רצה לגור אתי, דני. לא אהב את מה שראה. את כל הלכלוך, ואי הסדר, ונקודות הרטיבות על הקירות ועל התקרה.
מאז שדני ראה את הדירה באותו יום, והחליט לא לגור בה, הוא ממש פיתח אליי רגשות, אחרת אני לא יכולה להבין את ההתנהגות שלו. אני יודעת שזה אולי קצת שחצני לומר, אבל אני באמת די משוכנעת בכך.
אומללות פתטית
הוא נהג לבוא לבקר אותי בערך כל יום, ולהביא לי פרח נובל משהו שמצא בדרך, ולחייך בביישנות, בעיניים מקומטות מבכי, גדולות ודומעות.
ואז הוא ישב על הפוף האדום, וסיפר לי סיפורים, ולפעמים הקשבתי לו, ולרוב צחקתי צחוק גדול. הדמעות שלו הפכו לפעמים לבכי גדול, ואז הוא התייבש לגמרי, ונראה כמו תפוח אפוי שהתקרר, חרוש כולו מקמטים מעוטרים בשאריות מלח, ואדום. לפעמים קצת חום. ממש דוחה. אני לא יודעת למה זה תמיד כל כך הגעיל אותי, הפרצוף הזה, פשוט לא יכולתי להסתכל על האומללות הפתטית הזאת.
אז בדרך כלל הייתי מתחילה לארגן את הבית, להתרחק כמה שיותר, וסיפרתי לו שיש לי דייט עם איזה בחור, וביקשתי ממנו ללכת. ידעתי שהוא צריך אותי, ואני לא כזאת מכשפה, אז אמרתי לו שהוא יכול לחזור אליי יותר מאוחר, כי אזדקק למישהו שיעזור לי להחליף את המצעים. נורא קשה להחליף לבד, ובשביל מה יש חברים?
הוא היה מגיע, בכל פעם מחדש, בשעות הקטנות של הלילה, ועוזר לי להוריד את הסדינים, ולקפל אותם, ולהניח אותם בשק הכביסה, מבאישים ומאורגנים. ואז היינו יושבים, והוא היה שואל איך היה, והייתי מביטה בו במבט נוגה או מאושר, ומספרת לו על כל התרחשות והתרחשות, בפרטי פרטים. ואז הוא היה מייעץ לי, בגוף קשה, במילים מדממות, שהיו ניתצות על הרצפה, נחצבות מתוכו בקושי עצום. לעתים קולות הנפץ היו מקשים עליי להתרכז בדבריו.
תמיד יהיה שם בשבילי
את כל הזמן שבין הדייטים המזדמנים שלי בילינו ביחד, דני ואני. לפעמים ניקינו ביחד את הבית, ולעתים קרובות הלכנו לטייל בעיר על רולר בליידס, עם החתול שלי.
דני ליטף אותי בדרך לפעמים, במרומז, כביכול תוך כדי נסיון ללטף את החתול. הוא שאל אותי מה קרה בכל פעם שהפרצוף שלי התעוות מעט והבעת החיוך התמידית לכאורה שלי השתנקה.
אני לפעמים עשיתי ניסויים והסרתי את החיוך, סתם כך, והוא מייד שם לב. מייד. ואז עצרנו כל מה שעשינו באותו רגע, והוא חיבק אותי, ונישק לי את הלחי, ואמר לי שתמיד הוא יהיה שם בשבילי, ושאני חייבת להפסיק לפחד מכל האנשים הרעים שפצעו אותי מבפנים, כי הוא יגן עליי.
ואז אמרתי לו: דני, תחנוק אותי בבקשה, חזק, כדי שאני אדע מה זה להיחנק, כדי שתישכח האימה. והוא אז היה מחייך חיוך קטן ועצוב, ומלטף לי את השיער, ומביט לי ממש בתוך העיניים, ולא אומר שום דבר. לפעמים הוא אמר: "אני לא יכול, טלי, את יודעת שאני לא יכול". ידעתי.
לפעמים ישנו יחד
לפעמים היינו ישנים ביחד, אני ודני. הוא היה מגיע אליי, גדול וחם, ומכסה את גופי עם הידיים הרכות שלו. הייתי מספרת לו על הציורים שאני רואה כשאני עוצמת את העיניים, והוא היה מספר לי על שלו, עד שבלי משים היינו נרדמים.
לפעמים הייתי מתעוררת לפניו, ורואה את הריר שלו מרוח קלות על הציפית שלי, והייתי מחייכת קצת, והולכת לעיסוקי הבוקר שלי.
לפעמים הוא היה מחכה לי, ואז היינו מקשקשים קצת. זה בדרך כלל היה קורה בבוקר שבת, ואז היינו הולכים לים, שותקים, זה לצד זה, והייתי מבחינה מזווית העין איך הוא שולח אלי מבטים אוהבים, מכילים.
אני, בקושי יכולתי להביט קדימה מרוב הטשטוש שהיה משתלט על החושים שלי, לעתים קרובות מדי.
כמו תמיד, גם אז, היו מרעידים אותי, כבהתקפת אמוק, פרצי צחוק מפתיעים, הוא לא הצליח להבין למה. לפעמים שאל, לרוב התכנס בתוך עצמו.
הוא מאוד רוצה לשכב איתי
פעם הוא אמר לי שהוא מאוד רוצה לשכב איתי. כאילו שלא ידעתי. לבשתי אז פרצוף תמה, מעט נעלב, והשפלתי את ראשי. אמרתי לו שאני קצת מאוכזבת ממנו. אמרתי לו שאני לא יכולה להסתכל בעיניו עכשיו, שייצא מייד מהבית, מתנהגת כאילו נמחק כל הרושם החיובי שהותיר בי עד כה, הכול, משחקת בשערותיי, ובוהה בריצפה המטונפת.
הוא לא הבין למה, ואמר לי שהוא מאוד אוהב אותי, ומאוד נמשך אליי, ושאנחנו מכירים כבר זמן רב, ושהוא חייב להרגיש אותי מבפנים, להיכנס אליי.
שתקתי, ואז הלכנו לטייל ביחד, ומדי פעם נגעתי בו קצת, ידעתי שזה משגע אותו, ואני לא גאה לספר, אבל נהניתי מזה בטירוף.
כשחזרנו הביתה חייכתי אליו, ואמרתי לו שלא ידעתי שאני רק זיון בשבילו.
הוא נעץ בי את העיניים הגדולות שלו, ולא רציתי לראות שוב את פרצוף התפוח שלו, אז חייכתי את החיוך הכי גדול שהצלחתי להפיק מתוכי, ואמרתי לו, תוך כדי שאני מלטפת את שיערו הרך: “דני, אני לעולם לא אשכב אתך. תשתחרר מהאשליות. אף פעם לא יהיה בינינו כלום”.
סליחה
הוא התנצל שביקש לשכב אתי, ולאחר התנצל שוב, וקולו הלך ודמם, והוא הסיר לאט את הרולר בליידס מהרגליים, כי הכאב אכל אותו בחוזקה, נשך אותו עד זוב דם.
יכולתי להישבע שראיתי אותו מטפטף כולו באדום.
ואז הוא החזיק כל נעל ביד אחרת, והלך לאט מאוד לכיוון הדירה שלו. כל כך לאט, שעל אף שהפניתי את מבטי לדקות אחדות, יכולתי לזהות לאחר מכן את דמותו הקרובה הולכת, חשוכה.
מאז, לפעמים, כשאני הולכת עם החתול, אני רואה את דני חוזר מהמכולת או מהעבודה. הוא מעמיד פנים כאילו לא ראה אותי, על אף שהשתקפות גופי זוהרת מתוך האישונים שלו, ואני מסתכלת בו חזק חזק, נזכרת בפרצוף התפוח הפתטי שלו, וממשיכה בדרכי.
