נמנעת | ביפולרית
 

שתלתי באדנית העזובה שבמרפסת שלוש חבצלות, שהעברתי בזהירות מהדירה הקודמת. "אולי תשימי עוד כמה אדניות?" ו-"למה רק שלוש"? היו שאלות שרווחו מאז, כשבאו אורחים לבקר בדירה, והלכו להביט במרפסת.
לא עניתי אף פעם, תמיד חייכתי או צחקתי בקול, ויצאתי מהמרפסת, כרומזת לאורחים שאין בכוונתי לשבת שם אף פעם. יש שם יותר מדי קולות של רחוב. גם כסאות לא היו שם.
חלפו כמה שבועות ונבלו גם החבצלות.

אהבתי לשבת במקום אחד בבית, במרכז הספה שבסלון. אם זזתי לצדדים חשתי באי נוחות מסוימת. גם כשעברתי לעתים במטבח, לחמם לעצמי משהו שהיה במקרר, חשתי רעד קל בכתפיים וצוואר.

פעם נהגתי לצאת מהבית.

כבר זמן רב אני נמנעת.
יש לי ספר טלפונים ישן, מהסוג שלא משמש איש מלבדי בימים אלה, שבו אני כותבת בדבקות את כל המקומות הסמוכים לביתי שעושים משלוחים: חנות פרחים, מכבסה, מסעדות, מכולת, חנות ספרים וכלי כתיבה, סוחר סמים.
כמה מאושרת הייתי לגלות שגם הקיוסק ממול עושה משלוחים. לא צריך יותר לרדת כדי לקנות סיגריות וניירות גלגול.

מדי פעם באים אנשים.

את רובם אני מכירה כבר שנים, ומאוד מיודדת איתם. אני מזמינה אותם להגיע, ואם יש להם זמן הם קופצים לבקר. לרוב הם מביאים עמם משקאות ודברי מאפה.
הם מספרים לי על דברים שחוו במהלך היום, והכול נשמע כסיפורי אגדה ממאות רחוקות, או סיפורים מטילי אימה שמותירים אותי זמן רב במצב חרדה, שעליו אני מתגברת באמצעות הדחקה, היפוך או עישון סמים.

אני נעלבת לעתים קרובות,

ולא רוצה לשדר פגיעות, כדי שאנשים ימשיכו לבוא. לכן אני מקפידה לשתות תה צמחים חם, להירגע קצת.

לעתים אני מתקשה להתרכז,

ולכן לוקחת עזרים מיוחדים, כשאני רוצה להיות ערנית ותקשורתית.
זה גורם לי להתקשות להקשיב למה שאומרים לי, אז לפעמים אני מתבודדת, כשבא לי לשמוע רק שקט.

לעתים אני פוגשת אנשים חדשים.

הם לרוב מגיעים דרך חברים וותיקים, או דרך טעויות במספר.
דווקא עם החדשים אני מוצאת את עצמי משוחחת שעות, מפתחת תקוות, רוקמת פנטסיות, מנסה.
לא תמיד מתאכזבת, אך לרוב מעוררת אכזבה, וזה פוגע בי אנושות. לכן אני ממעטת בהרפתקאות כגון אלה.

יום אחד בא משה, הבחור החדש.

אני נפגשת איתו כבר שבועיים. פעם אחת אף כמעט יצאנו מהבית, ואז התחרטתי והתחמקתי באמתלה כזו או אחרת.
באותו יום הוא ישב על הספה, כיסה ברכיו בכרית הסגולה הצמרירית.
"אני יודע מה את רוצה", אמר בפסקנות, מאיים לחורר באצבעו את בית החזה שלי.
לא עניתי, רק קמתי, פתחתי את הדלת, ושאפתי משב רוח קל שהעיף מעט מהאבק שדבק בבגדיי.
"אני רוצה שתלך בבקשה", אני אומרת.

אנשים שאוהבים אותי מעריכים אותי על גילוי הלב.

זה משעשע אותם לרוב, ופוגע בהם לעתים אחרות, אך הם מבינים, כי למדו להתמודד עמי במהלך השנים. אנשים חדשים נרתעים ממני. נבהלים.

"את ממש משוגעת, את יודעת?"

מסנן משה בדרכו לדלת.
 "בטח יודעת", אני אומרת בפנים חתומות, סוגרת את הדלת לאט, שומעת את מגפיו של משה מטופפים על המדרגות, מחכה לשקט.