לאישה המתמודדת יש זהויות רבות: המשוגעת, המוזרה, הנביאה, המכשפה, המשוררת, הקוסמת.
לפעמים היא פצצת אנרגיה בטורבו, לפעמים היא סמרטוט.
לפעמים החצאית שלה קצרה מדיי, או שהיא מתעסקת עם האנשים הלא נכונים.
לפעמים היא מתאוששת ממשבר, או בתקופה של פריחה, או בשיאו של השלב המתעתע הזה שבו נראה לך שהכול בשליטה אבל זה בעצם בכלל לא נכון.
לאישה כזאת אף פעם לא היה קל.
פעם היו שורפים אותה או סוגרים אותה בעליית גג, או בכלא, שמים אותה בצד, במקום שבו השיגעון שלה יהיה פחות מאיים. עם הזמן הבינו שהיא יודעת לעשות עוד דברים כמו לכתוב או לצייר, שיש בה עוד יכולות חוץ מהיכולת להטריד את העוברים ושבים.
האמת הפשוטה היא שכדי לחיות בעולם הזה עם התווית של "אישה משוגעת" צריך כישורים ויכולות שלרבים אין: צריך ביצים של שור, כוחות על, אומץ להסתכל לעצמך ולסביבה בעיניים, יכולת חמלה עצמית, מספיק אינטגריטי כדי להודות בטעויות שעשית. זה תואר מפוקפק, אבל הוא בהחלט בונה בך אופי חד פעמי.
למזלנו הרב, היום לאישה המתמודדת יש הרבה יותר משאבים וכלים: היא מקבלת תרופות, פסיכותרפיה, שפע מידע על מה שיש לה, שפע אפיקים למצוא לעצמה שלוות נפש.
אבל עדיין, כולנו נשברות לפעמים:
כי מצפים מאיתנו גם להיות אישה יפה מושכת, ולפעמים בקושי בא לך להוריד שיער, שלא לאמר להתאפר.
כי מצפים מאיתנו להיות אם השנה, אבל לכי תתקתקי את העבודה והילדים כשאת בקושי מתקתקת את עצמך.
כי מצפים מאיתנו להיות בת זוג מהממת ואטרקטיבית, אבל מה לעשות שהחיים עם הפרעה דו קוטבית הם לא תמיד מהממים ואטרקטיביים.
ולמרות הכול אנחנו ממשיכות, כל יום מחדש, במסע סיזיפי, מייגע, לא תמיד עם היגיון ברור, כואב, אבל שיש בו גם הרבה עליות ונקודות אור.
אנחנו מתמוטטות כשאין ברירה, נחות כשצריך, קמות כשאפשר, מנערות את האבק, לומדות ומתפתחות. לפעמים מזדחלות בקושי, לפעמים דוהרות ב200 קמש.
ואם תשאלו אותי איפה נמצאת מרבית הצבע, החיות, היצירתיות והייצריות שבעולם, אני אגיד " קרוב לוודאי שאצל נשים משוגעות"....
%20%E2%80%A2%20Instagram%20photos%20and%20videos.jpg?sopC=1615916871492)
