מיילי סיירוס הספיקה להיות אלילת נוער, כוכבת פופ, דמות מוקצית. עכשיו היא מנסה להסביר מי היא

יותר ממחצית חייה כוכבת הפופ מיילי סיירוס היא דמות ציבורית. ודווקא כשניסתה להתרחק קצת מהעין הענקית שמכוונת אליה, באו השריפה הגדולה בקליפורניה, שהשמידה את ביתה, ואחריה הנישואים לליאם המסוורת, והחזירו אותה לחזית

פורסם ב-03.04.19 | הארץ

לפני שאנחנו מתחילים, מיילי סיירוס רוצה להקריא משהו שהיא כתבה. היא לא יודעת איך לקרוא לזה, האמת. בשלב מסוים היא אומרת "טור דעה", אבל זה לא טור דעה. הצהרה? כן, זאת מעין הצהרה. היא מנסה להסביר את עצמה בעזרתה. בנובמבר שעבר נשרף כליל ביתה שבמליבו, שאותו חלקה עם בן זוגה, השחקן ליאם המסוורת, ועם שני חזירים, שני סוסים, ארבעה חתולים ושבעה כלבים. כחודש וחצי לאחר מכן, ממש לקראת חג המולד, היא והמסוורת התחתנו. היא עדיין מנסה להבין את כל זה – איך דבר הוביל לדבר.

סיירוס חגגה לאחרונה 26 שנים. פרק הבכורה של "האנה מונטנה", הסדרה של ערוץ דיסני שפירסמה אותה, עלתה לאוויר כשהיתה בת 13, מה שאומר שהיא דמות ציבורית – אלילת נוער, כוכבת פופ, דמות מוקצית, ועוד ועוד, עד למה שהיא עכשיו – כבר יותר ממחצית שנותיה. היא הוציאה שלושה אלבומים שהגיעו למקום הראשון במצעד הבילבורד וצברה יותר מ-82 מיליון עוקבים באינסטגרם – מספר שהולך וגדל מדי יום בהיקפים מדאיגים. ביום שבו הכריזה על חתונתה הוא גדל בכמעט 400,000 עוקבים חדשים. וזו ממש לא היתה הפעם הראשונה שהיא נאלצה לעשות דבר כזה – להבין מי היא מול קהל. למעשה, זה כל מה שהיא יודעת.

"אני זוכרת שהוצאתי את הרישיון שלי והעובדה שאני נוהגת היתה ביג דיל", היא אומרת. "כאילו אבני הדרך של חיי הן אבני הדרך של אמריקה. הרגשתי כמעט כאילו אמריקה היא איזו סנדקית מוזרה כזאת, אתה יודע?" או שאולי, עכשיו שהיא חושבת על זה, זה היה דווקא להיפך. "היתה לי כזאת השפעה על חיי ילדים, שהייתי כמו האומנת של אמריקה", אומרת סיירוס וצוחקת. "כאילו, 'תושיבו את הילדים שלכם מולי ואני אלמד אותם איך להיות אנשים טובים'". מה שאולי חזר כמו בומרנג אל הסנדקית של אמריקה.

בתקופה שבין "האנה מונטנה" לזמן הזה חוותה סיירוס כמעט כל סוג של תשומת לב שהעולם הזה מסוגל לתת – "המשא של מיליון עיניים שמכוונות אלייך, עיניים שאף פעם, אף פעם בחיים, לא יצטרכו להתמודד עם הביקורת או עם זכוכית המגדלת שאנחנו מתמודדות איתן", כפי שמגדירה זאת חברתה וכוכבת הילדים לשעבר אריאנה גרנדה. סיירוס גם למדה להיעלם בשעת הצורך. בשנה שעברה היתה לה תוכנית פשוטה: להתחבא במליבו, לעבוד על אלבום חדש, לחיות את החיים עם הכלבים שלה ועם החזירים שלה ועם "השותף להישרדות" שלה, כפי שכינתה את המסוורת לפני הכינוי שהיא מצמידה לו עכשיו, שהוא "בעל". אבל אז באו השריפה, שהבריחה אותה ממליבו, והחתונה, שהחזירה אותה בחדות לעין הציבור, ופתאום הגיעה 2019 וסיירוס מצאה את עצמה עם סיפור שהיא עדיין לא ידעה איך לספר. "המקום שאני נמצאת בו כרגע בחיים הוא מורכב מאוד, אפילו בשבילי", היא אומרת. "אז כתבתי משהו, שלדעתי יכול אולי לבוא לפני השיחה שלנו".

זה קרה לילה אחד, לפני זמן לא רב. היא שכבה במיטתה – "השעה היתה 3:30 לפנות בוקר ולא יכולתי לישון", היא אומרת – ופתאום המלים התחילו לבוא. היא הקלידה אותן בטלפון – ממקום מושבי אני יכול לראות את הטקסט, נגלל הרחק מעבר לקצהו התחתון של המסך. היא שואלת אם לא אתנגד שהיא תקרא את זה בקול, עכשיו. "לפעמים אני מרגישה שאני בכלל לא יודעת איך אני מרגישה עד שאני פשוט נותנת לעצמי להשתחרר", היא אומרת. אז בבקשה.

"אני מנסה להיות נאמנה לעצמי בכל מצב קיומי. כשאוכל, אעצור, אחשוב, אשב, אתבונן ואדע בדיוק 'מי זאת' באופן פרטי. התהליך היצירתי שלי נובע מרגש שההשראה שלו היא חוויות חיים, ולא מלחץ הסטנדרטים של התעשייה. לעולם לא אתפוס את מקומי לפני הטבע, או אסכן צמיחה אישית למען יתרון מקצועי. ועם זה, בתקופות בחיי כמו זו הנוכחית, כשאני משתפת בפומבי את סיפורַי, את המוזיקה שלי, את האמנות שלי, 'מי שאני' נפרשת לעיני כולם ואנחנו עוברים את כל זה ביחד. כשאנשים שומעים את המוזיקה שלי הם שומעים שבריר של זמן, משהו שאני מרגישה או הרגשתי ברגע נתון. עד שזה יגיע לאוזניכם ייתכן שכבר אצמח הלאה משם, אבל אני נאמנה ביותר למי שאני באותה שנייה בדיוק. וזה יכול להיות חמשת־אלפים צבעים וגוונים בו בזמן. אני כלי יצירתי שניזון משינוי והתפתחות, אני אוהבת להרגיש, ולהרגיש בקיצוניות. מובן שיש בתוכי קצת מהאמנית שאף פעם לא מרוצה, שמשתעממת בקלות, אז אני מתקדמת בחיים במהירות. אבל יש לי בסיס־בית ומרכז שאני יכולה לחזור אליו, רגוע ושליו. אני לא יכולה להיות בו יותר מדי זמן, אבל זה מקום שאני יכולה להסדיר בו את נשימתי. זה הבסיס שהיה לי מההתחלה".

מישהו חתך את הקשרים

לעת עתה ביתה של סיירוס הוא נאשוויל. שם יש לה בית לא הרחק מהבית שבו גדלה. אבל השבוע היא באה למיאמי, כי היא התגעגעה לשמש, שלא ראתה כבר שבועות, וכי היו לה צילומים, וכי תמיד רצתה לבקר באחוזתו הישנה של ג'אני ורסאצ'ה, שעדיין עומדת כאן, באושן דרייב, והפכה עכשיו למלון בניהולו של איטלקי נמרץ בחליפה שחורה בשם ארמנדו.

היום מושיב אותנו ארמנדו בחדר אוכל פרטי כדי שנוכל לדבר. כשהאחראים עלינו מסתלקים, סיירוס מוציאה סיגריה אלקטרונית זעירה בצורת עט מתיק הקלאץ' שלה, של ורסאצ'ה, ושואפת כמה פעמים. היא לבושה לאירוע מכף רגל ועד ראש – כפתן וינטג' של ורסאצ'ה, כפכפי וינטג' של ורסאצ'ה, עגילי וינטג' של ורסאצ'ה, שעון וינטג' של ורסאצ'ה, טבעת וינטג' של ורסאצ'ה ועליה דמותה של מדוזה בגודל מטבע חצי דולר – עד כדי כך שהיא מתמזגת בחלקים שונים של המלון, גיבורת־על שעדיין לא כל כך הבינה איך לשלוט בכוחותיה. כשהיא פוסעת ליד בריכת השחייה הנוצצת של המלון – זו שמבוססת על צעיף של ורסאצ'ה ושהשלמתה ארכה שנה והצריכה 50 בעלי מלאכה מיומנים – היא כמעט נעלמת, הבלחה של צבע על רקע הבלחה של צבע.

היא מדברת כמו מישהי שמעוניינת להבין מה מיילי סיירוס חושבת, בדיוק כמו כולנו. "אני מפתיעה אפילו את עצמי עם הבחירות שלי", היא אומרת. "לפעמים אני אפילו חושבת: למה לעזאזל עשיתי את זה? או, מה תפס אותי שם? מה? למה?" היא כנה מאוד, ולא־לינארית באותה מידה. המפיק מארק רונסון אמר לי שפעם היא ניסתה לתאר לו את השיטה שאימצה כדי לעקוב אחרי הבגדים שלה: "הם מתויקים לפי מצב רוח, צבע ומעצב", הוא אמר. "זה כמו שמישהו אומר לך שיש לו אוסף תקליטים, אבל הוא שומר אותו לפי האות הראשונה והאחרונה של שמו הפרטי של טכנאי ההקלטות. קיבלתי מיגרנה כשהיא תיארה את זה".

 "הבגדים שלה מתויקים לפי מצב רוח, צבע ומעצב. זה כמו שמישהו אומר לך שיש לו אוסף תקליטים, אבל הוא שומר אותו לפי האות הראשונה והאחרונה של שמו של טכנאי ההקלטות"

מארק רונסון. לא עמד בקצב

באולפן, הוא אמר, היא אותו הדבר, המוח שלה מתרוצץ במהירות: "אם המוח שלי היה עובד בכזאת מהירות או היה יכול לקלוט כל כך הרבה דברים ולעבד אותם בו זמנית, הייתי כל הזמן על סף התקף חרדה, נראה לי, כי זה המון".

ויין קוין, סולן "פליימינג ליפס" שמרבה לשתף פעולה עם סיירוס, סיפר על פעם אחת שהם נסעו יחד במכונית. "היא התמסטלה והיו לה תשובות לכל חידה שנשאלה אי פעם", הוא אמר. "באותה שיחה היא דיברה על בית כלא בנאשוויל שהיא וליאם רצו לקנות ולהפוך לבית מחסה להומלסים וגם על חברת תעופה שהיא רצתה לקנות, כדי שאנשים יוכלו להעלות את חיות המחמד שלהם לטיסה ולטוס איתן. הסיסמה של החברה היתה אמורה להיות 'לחיות מחמד בלבד'... היא פשוט מתלהבת. וכל הדברים האלה הם אכן אפשרויות פתוחות".

שיחה עם סיירוס היא קצת כמו לנסות לכוון רדיו בין תחנות, ובכל פעם לקלוט קטעים שונים של שיר. "אני אשמח מאוד פשוט להסביר לך איפה אני נמצאת, גם במערכת היחסים שלי כמובן, ואיך המוזיקה יכולה להיות אפילו סוג של סתירה", היא אומרת, במהירות. "אבל, כאילו: אתה יודע את האמת שלי. אני גם כתבתי הרבה מהאלבום הבא לפני שכל הפאקינג בית שלי נשרף לגמרי וכל הפאקינג חיים שלי השתנו".

המסוורת הוא שקנה את הבית הזה, לפני שנים. אבל סיירוס, מתברר, היתה שם לפניו. "קשה להמציא דבר כזה", היא אומרת. "את האלבום הראשון שאי פעם עשיתי בתור עצמי – לא בתור האנה מונטנה, אלא כמיילי סיירוס – עשיתי ברובו בבית הזה". מפיק בשם מתיו ויילדר גר שם אז, וסיירוס עבדה איתו באולפן שבבית. שנים לאחר מכן, אחרי שהיא והמסוורת התחילו לצאת (באתר הצילומים של "השיר האחרון", סרט הנעורים של ניקולס ספארקס מ-2010) ונפרדו – זמנית, כפי שהתברר בהמשך – המסוורת קנה את הבית מוויילדר בלי שידע על ההיסטוריה שלו. "ואז הוא מגיע, מוכן לעבור לגור שם, והבעלים הקודמים מנקים את המוסך ומוציאים את כל הלוחות האלה שהפרצוף שלי מתנוסס עליהם. ליאם הגיע לשם והיה כאילו, 'מה לעזאזל?'"

עם הזמן חידשו הוא וסיירוס את הקשר, והיא עברה לבית הזה איתו. הם החזיקו שם עבודות אמנות, ואת כל המוזיקה של סיירוס, מ"Bangerz" שיצא ב-2013 והלאה: על מחשבים ניידים, כוננים קשיחים, חתיכות נייר עם מלות שירים כתובות בכתב יד. כש"שריפת וולסי" הגיעה, סיירוס היתה בדרום אפריקה, בצילומי פרק של הסדרה "מראה שחורה". המסוורת פינה את בעלי החיים שלהם. ואז, כמו יותר מאלף בתים אחרים באזור, הבית נמחה מעל פני האדמה, על כל תכולתו.

בלילה שזה קרה, היא אומרת, "לקחתי את היומן שהיה לידי ופשוט התחלתי לכתוב מה אני מרגישה. חלק מהרגשות לא התיישבו עם האחרים. חלקם היו סופר־כועסים, חלקם היו רגשות הקלה במובן מסוים, מה שנראה לי מוזר לאללה. אני מרגישה כאילו הייתי בים עם משקולות שקשורות לקרסוליים, ומישהו פשוט חתך את הקשרים האלה, ויכולתי לצוף ולהיות חופשייה כי כל הדברים האלה כבר לא היו מחוברים אלי. כעס, הקלה, עצב. תחושה של 'לעולם לא אתגבר על זה, זה לעולם לא ייגמר'. אבל אנחנו מחלימים, והמוח שלנו מתרגל לדמיין את התרחיש הגרוע ביותר, מתרחש שוב ושוב".

השריפה בקליפורניה, נובמבר 2018

עכשיו הם רוצים לבנות את הבית מחדש, אבל לפי שעה היא מנסה לאפשר לעצמה לחוות חיים ללא מרכז. "לעולם לא אשמח על כך שכל הזיכרונות והתמונות והדברים שאהבתי אינם עוד", אומרת סיירוס. "אבל לחוות חוויה כזאת – אני מוצאת שאחריה אני מרגישה מחוברת יותר לאנושיות שלי". החתונה היא תוצאה של מה שהיא והמסוורת עברו, היא אומרת. "כשאתה חווה את מה שאנחנו חווינו יחד עם עוד מישהו, זה כמו דבק. אתם שני האנשים היחידים בעולם שיכולים להבין".

"כשאיבדנו 'הכל' – מבחינה חומרית – ליאם ואני מצאנו קשר חדש מתחת לכל ההריסות. כשאת עוברת אסון טבע, הצער שאת חווה לא דומה לשום אובדן אחר"

"לעולם לא אשמח על כך שכל הזיכרונות והתמונות והדברים שאהבתי אינם עוד. אבל אחרי החוויה הזאת אני מרגישה מחוברת יותר לאנושיות שלי"

"אובדן הבית שלי, אובדן השלווה הזאת, היה מטריד מאוד. לא חזרתי. הרגשתי כאילו השורשים שלי נתלשו מתחתי. עבדתי על 'מראה שחורה' בדרום אפריקה. ביום ששמעתי שאיבדנו את ביתנו היתה לדמות שלי סצינה שהתרחשה בביתי במליבו. הדמות עברה התקף חרדה, כך שמיותר לומר שההשראה כבר היתה שם. אן סוויצקי, הבמאית, ואני התקרבנו מאוד, כי עברתי את כל זה כל כך רחוק מהבית, והיא באמת היתה דמות האם היחידה שהיתה לי. כשחווינו את זה ביחד, בממשיות של כל זה, יצרנו משהו שלדעתי הוא קסום. קשה לי להתגאות בעבודה שלי, נדיר שאני יוצאת מרוצה, אבל אני גאה מאוד במה שעשינו. זה באמת מספר את הסיפור שלי באיזו דרך אפלה ומוזרה, כמו שהסדרה כולה עושה, וכמו החיים. כשאיבדנו 'הכל' באותו זמן – מבחינה חומרית, כי אף חיי אדם שאני מכירה ואוהבת לא קופחו – ליאם ואני מצאנו קשר חדש מתחת לכל ההריסות האלה. כשאת עוברת אסון טבע, הצער שאת חווה לא דומה לשום אובדן אחר. לא יותר, רק אחר. במצב שלנו זה נראה כאילו הכל בר תחליף ואפשר להתחיל מחדש, אבל אי אפשר לקנות נשמה. הבית שלנו לא היה מלא בדברים יקרים, חסרי משמעות, אלא באמנות – שהרבה ממנה עשיתי בעצמי והרבה היה של אחרים, כולל מכתבים אישיים ורישומים של הית לדג'ר, (האנימטור) ג'ון קריקפלוסי, ג'ואן ג'ט, מורקמי, דייוויד לה שאפל, ריאן מקינלי ועוד רבים אחרים שאני מעריכה".

את מרגישה שונה אחרי שהתחתנת?

"אפס אחוז שוני. הייתי אומרת שאובדן הבית שינה אותנו הרבה יותר מהחתונה".

אז למה לעשות את זה?

"תמיד ענדנו טבעות, ואני בטח לא הייתי צריכה את זה בשום צורה. האמת היא שזה באמת לא כל כך מאפיין אותי".

זה דבר מיושן, במובנים מסוימים.

"הסיבה שאנשים מתחתנים יכולה להיות מיושנת לפעמים, אבל אני חושבת שהסיבה שאנחנו התחתנו היא לא מיושנת – אני דווקא חושבת שזה סוג של ניו אייג'. אנחנו מגדירים מחדש, אם להיות פאקינג כנה, איך זה להיות בזוגיות הטרו עבור מישהו שהוא אדם קווירי כמוני. חלק גדול מהגאווה שלי ומהזהות שלי הוא שאני אדם קווירי. זה מה שאני מטיפה: אנשים מתאהבים באנשים, לא במגדר, לא במראה, לא בכל דבר אחר. מה שאני מאוהבת בו קיים ברמה רוחנית כמעט. אין לזה שום קשר למיניות. מערכות יחסים ושותפויות בדור החדש – אני לא חושבת שיש להן קשר גדול כל כך למיניות או למגדר. סקס הוא למעשה חלק קטן, ומגדר הוא חלק קטן מאוד, כמעט לא רלוונטי, במערכת יחסים".

"חלק גדול מהגאווה שלי ומהזהות שלי הוא שאני אדם קווירי. זה מה שאני מטיפה: אנשים מתאהבים באנשים, לא במגדר, לא במראה, לא בכל דבר אחר"

לפעמים נשמע שמה שאת מחפשת, למעשה, זה סוג של יציבות, או נקודה קבועה.

"כן. ובלי להרגיש שאת שמה פלסטר על סיטואציה גרועה ואומרת, 'נו, טוב, עכשיו הכל יהיה יותר טוב'. אני חושבת שהרבה אנשים משתמשים בנישואים כמרפא. אבל כמו שאומרת האשה המוערכת ביותר בעולם בעיני, הילרי קלינטון: אנחנו חזקים ביחד. זה גורם לי להיות רגשנית. כאילו, למי אכפת אם הוא גבר, אם אני אשה, או אם הוא היה אשה – למי אכפת? אנחנו באמת חזקים יותר יחד. אחד הוא המספר הבודד ביותר".

"כמישהי שמתגאה מאוד באינדיווידואליות ובחופש, וכחברה גאה בקהילת הלהטב"ק, שאבתי השראה מהגדרה מחדש של מהות הזוגיות בדור הזה. מיניות וזהות מגדרית הן נפרדות לחלוטין משותפוּת. לבשתי שמלה ביום חתונתי כי ככה התחשק לי, החלקתי את שערי כי ככה התחשק לי, אבל זה לא גורם לי להפוך מיד לאיזו 'גברת הטרו מנומסת' (נ.ב: נשים סטרייטיות הן גם אחלה). הזוגיות שלי יקרה לי מאוד, היא הבית שלי. אני מרגישה פחות אבודה כשאנחנו באותו חדר, לא משנה איפה הוא נמצא. אבל רק בגלל שמשהו משתנה בזוגיות שלי זה לא אומר שמשהו צריך להשתנות בצורה דרסטית באינדיווידואליות שלי. מה שליאם ואני עברנו יחד שינה אותנו. אני לא בטוחה שללא האובדן של מליבו היינו מוכנים לעשות את הצעד הזה או אפילו מתחתנים אי פעם, מי יודע? אבל העיתוי הרגיש נכון ואני הולכת עם הלב שלי.

"היום הבא לא מובטח לאף אחד, גם לא זה שאחריו, אז אני מנסה להיות 'בתוך העכשיו' ככל האפשר. אם פעם אמצא את עצמי מתכננת יותר מדי מראש, אכיר בחרדה הזאת, אכניס את עצמי בחזרה לתוך גופי, ואצא מראשי. אחד הדברים שעוזרים לי, כשהחיים רצים מהר מדי וקשה לעמוד בקצב, הוא הכתיבה. לא רק כתיבה של שירים, אלא גם של זרמי תודעה. אני נותנת לעצמי לקשקש, ובתוך כל הקשקשת הזאת יש לפעמים אוצרות! פחות או יותר מה שאני עושה עכשיו. כל הדברים שלמדנו או חווינו אי פעם מאוחסנים בתת ההכרה שלנו. חשוב לחלום בהקיץ, לתת למחשבות ולזיכרונות לשוטט פנימה והחוצה, וללמוד להכיר אותם. לא רק את האמת שלהם, אלא את השקרים שבהם.

"הזוגיות שלי היא הבית שלי. אני מרגישה פחות אבודה כשאנחנו באותו חדר. אבל רק בגלל שמשהו משתנה בזוגיות שלי זה לא אומר שמשהו צריך להשתנות באינדיווידואליות שלי"

"כשאני כותבת על הדף את המחשבות האלה, נחמד שיש נקודת ייחוס שמאפשרת לראות למה בחרתי בחירות מסוימות או הלכתי בדרכים מסוימות. הכל זה רק דרך להתמודד, לנהל ולעבד חוויה. ההרגשה שלי יכולה להשתנות בקיצוניות כזו מרגע לרגע. בתוך שנייה הכל יכול להשתנות. זה יכול להיות מפחיד כשאת לא יושבת במושב הנהג – אין מנוס מלאבד שליטה לפעמים. בשבילי המפתח לשמירה על בריאות ואושר הוא להיות הנווטת ולא זו שנותנת עצות לנהג.

"לחשוב בעצמי. לפעמים זה נתפש כגישה של 'לא זורקת זין', אבל זה לא הנרטיב שלי. אני כן זורקת. זורקת מאוד, האמת. לפעמים יותר מדי. אני חופשייה וזורמת בדברַי, אז בכנות הרבה הזאת שלי אני סותרת את עצמי לפעמים, אבל כמו שאמרתי, באותו רגע זאת האמת שלי במלואה. אני חיה תוך קבלה של אחרים ומקווה שכל אחד יזכה להרגיש את החופש שאני חיה בו! לאנשים כמוני קשה להבין פשרות, אני משגשגת בקצוות, אבל אני לומדת לחיות באותו אמצע לא נוח ומעקצץ לפעמים. אני רוצה לחיות חיים ארוכים מלאי אהבה, מוזיקה והרפתקה. אני מאמינה שאיזון יביא אותם לשם. איזון ומתינות. שהם לפעמים כמו שפה זרה בשבילי. אבל אני מתַרגלת. בתרגול הזה יהיו טעויות אבל הוא יעצב אותי ואני חסרת סבלנות לראות למי הוא יהפוך אותי. כמו שאמר בואי, אני מבטיחה שזה לא יהיה משעמם. איך יכול להיות משעמם? החיים הם כמו צפיית בינג' בתוכנית הכי אהובה. מה יהיה אחר כך? לא יכולה לישון עד שנגלה..."
לא משאירה את כולם לבד

עכשיו סיירוס עובדת על האלבום הבא – היא מצפה להוציא מוזיקה חדשה בקיץ. "יש באלבומים שלי אלמנטים פסיכדליים, יש אלמנטים פופיים, יש תקליטים שנשענים יותר על היפ הופ", היא אומרת. "אתה יודע, באותו אופן שאני אוהבת כאילו להיות חסרת מגדר, אני אוהבת להרגיש חסרת ז'אנר". האלבום החדש הזה, היא אומרת, יהיה "סוג של פסיפס של כל הדברים שהייתי קודם".

ההתפתחות הווקלית של סיירוס

הרשימה הזאת – של כל הדברים שמיילי סיירוס היתה קודם – היא כבר די ארוכה. אלבום הפסקול הראשון של "האנה מונטנה" יצא ב-2006, כשעדיין היתה ילדה שנוהלה על ידי אמה, טיש, ועבדה יום־יום באתר הצילומים עם אביה, בילי ריי, ששיחק גם הוא בסדרה. "לא פלא שהשתגעתי לכמה שנים", היא אומרת עכשיו וצוחקת. "אבל לא – ההורים שלי ממש מגניבים. שניהם סטלנים רציניים. אני זוכרת פעם אחת שהמפיקים ב'האנה מונטנה' התחילו לצרוח עלי כי הם חשבו שעישנתי גראס בחדר ההלבשה. ואני הייתי כאילו, 'אני לא פאקינג מעשנת גראס בחדר ההלבשה. לכו תדפקו על הדלת של פאקינג אבא שלי'. זה היה אבא שלי".

סיירוס גדלה בקרבת מוזיקאי קאנטרי כמו אביה וכמו הסנדקית שלה, דולי פרטון, וגם היום עדיין אפשר לשמוע את זה בקולה. "הטון שלה כל כך מזוהה", אומרת גרנדה. "בעיניים עצומות את יודעת שזאת מיילי". פארל, שעובד עם סיירוס מ-2013, אומר: "כשהיא שרה, אתה מרגיש כל כך הרבה מהמרקמים הקלאסיים האלה והדרכים הקלאסיות של ביצוע שיר".

לפני קצת יותר מעשר שנים, כשהיתה בת 15, דיגמנה סיירוס למגזין זה בתמונה מפורסמת שבה לבשה סדין בלבד. במבט לאחור, היא אומרת, "זאת לא היתה מחשבה מודעת כמו: אוקי, אני הולכת לוודא שעכשיו זה זמן טוב לעשות את הצעד הבא לעולם הבגרות ולעצבן אנשים. פשוט הרגשתי שזה נכון לי".

אבל במשך זמן מה, מה שנראה לה נכון רק סיבך אותה בצרות, שוב ושוב. הופעתה בטקס פרסי הווידיאו־קליפים של אם־טי־וי ב-2013, שכרעה תחת גודש הטוורקינג, היא כיום אבן דרך בתרבות הפופ. אפילו אבן דרך נשיאותית: יום למחרת הטקס, כשסיירוס שהתה במגדל טראמפ בניו יורק, היא התעוררה לקול צלצול טלפון מדונלד עצמו, שביקש לברך אותה על הופעתה. "אהבתי את זה", הוא אמר.

"ועכשיו הוא הנשיא שלנו", אומרת סיירוס ונאנחת. "אתה יודע, אמרתי שאעבור מכאן אם הוא יהיה נשיא. כולנו אמרנו המון שטויות שלא התכוונו אליהן. כי באמת חשבנו שאולי אנשים יקשיבו. שאולי אנשים באמת מבינים כמה נזק ייגרם למדינה שלנו אם זה יקרה. מן הסתם הם לא הבינו. אבל שאני אעבור מכאן – מה זה ישנה לעזאזל? בתור מישהי שכל כך גאה בכך שהיא אקטיביסטית, האם אהיה גאה בעצמי אם רק אברח ואשאיר את כולם פה לחיות תחת מניאק שהוא לגמרי גזעני, סקסיסטי ומלא שנאה? את לא יכולה להשאיר את כולם להגן על עצמם".

ב-2013 היא גם הוציאה כאמור את "בנגרז", אלבום בהשפעת ראפ, שהכיל את הסינגל הגדול ביותר שלה עד כה – "Wrecking Ball", שהקליפ שלו זכה בקרוב למיליארד צפיות ביוטיוב – ושמיצב אותה ככוכבת פופ ענקית. סיירוס עשתה את "בנגרז" בשיתוף פעולה צמוד עם המפיקים מייק ויל מייד איט (Mike Will Made It) ופארל, שאיתם היא ממשיכה לעבוד גם היום, אבל בזמנו – ומכיוון שמדי פעם הפריחה הערה סקפטית או שתיים על הז'אנר – היא הואשמה בניכוס שפת ההיפ הופ והסגנונות שלו בלי להבין לגמרי, או לכבד, את מקורותיהם. ב-2015, אחרי שסיירוס וניקי מינאז' התנגחו על הבמה בטקס פרסי הווידיאו־קליפים, אמרה מינאז' ל"ניו יורק טיימס מגזין": "אם את רוצה ליהנות מהתרבות ומסגנון החיים שלנו, להתחבר איתנו, לרקוד איתנו, לבלות איתנו, לעשות איתנו טוורקינג, לעשות איתנו ראפ, את צריכה גם לרצות לדעת מה משפיע עלינו, מה מפריע לנו, מה אנחנו חושבים שלא הוגן כלפינו. את לא יכולה לא לרצות לדעת את זה".

סיירוס אומרת שבשנים שעברו מאז היא ניסתה להיות מודעת יותר למקום שממנו היא באה ביחס לאחרים. "אני חושבת שאנחנו כל כך מושפעים מהאנשים סביבנו", היא אומרת. "והקהילה שלי, האנשים שממש היו בסביבתי ובאולפן איתי כשעבדתי על 'בנגרז' – פיוצ'ר ממש השתתף בכתיבה של 'Love Money Party'. פיוצ'ר הוא פאקינג מדהים ויש לו גם הרבה חוכמה. רק להקשיב לו ולמייק ויל, שרצה לקרוא לתקליט הראשון שלו 'עשיתי את זה מהמרתף' – שניהם גדלו בדרך שהיתה ללא ספק שונה מאוד מהדרך שבה אני גדלתי".

"היא פשוט מדור אחר", אומר עכשיו פארל. "אבל היא גם חלק מאותה תרבות שאין בה חלק מהרגישויות שיש לנו. ובגלל זה אתה מקיים איתם שיחות, כדי להסביר קצת מההיסטוריה. כי חלק מהדברים האלה כבדים. אבל אני עבדתי איתה כי חשבתי שהיא מוכשרת ושיש בה משהו ממש שונה. ועדיין, עד היום, כשהיא שרה, כשהיא מוציאה את הצליל בעוצמה, אני מסתכל עליה כאילו: וואו".

סיירוס אומרת שהיא יודעת שהמסלול שלה בתעשייה היה קל משל אמנים כמו פארל ומייק ויל, שעזרו לה לאורך הדרך. "אבא שלי כבר היה בתעשייה. גדלתי בפאקינג אוטובוס הופעות", היא אומרת. "ואילו הם בנו את עצמם במו ידיהם. זה מעורר השראה להיות לידם. וזה גרם לי לרצות יותר לבנות את עצמי במו ידַי".

אצל סיירוס העבודה על בנייה עצמית באה לידי ביטוי בהתנסויות עם צורות אחרות, אישיות יותר – לא בדיוק התחמקות מאור הזרקורים, אלא כוונון שלו אחרת, יצירת קשר עם העולם ואז ניתוקו. רונסון זוכר שהתכתב איתה טלפונית באותה תקופה: היא היתה מחזירה לו הודעה אחת לשלושה שבועות, ואז שולחת אמוג'י אחד בודד. ב-2015 היא הוציאה את "Miley Cyrus & Her Dead Petz", אלבום משוחרר, סמי־רוק פסיכדלי, שהקליטה עם ה"פליימינג ליפס" והעלתה בחינם לסאונדקלאוד.

ב-2017 הוציאה את "Younger Now", שבו כתבה את כל המלים והלחנים והוא הקרוב ביותר לתקליט נאשוויל מסורתי שהיא עשויה להפיק, לדבריה. "לא עישנתי גראס ולא ביליתי במסיבות ונגמלתי מאלכוהול לשנה. ואני מרגישה שזה איתגר את המערכת לא פחות מכל דבר אחר שעשיתי – אשה־כותבת פופ שאומרת, 'בסדר, אני רק הולכת לכתוב את כל השירים שלי. אני לא רוצה לחלוק מלות שירים עם אף אחד אחר. אני רק רוצה לכתוב מה שאני מרגישה'".

לקראת סוף השנה שעברה הקליטה את "Nothing Breaks Like a Heart" עם רונסון, שהוציא את השיר בדצמבר, כסינגל הראשון מאלבומו החדש. "נאתינג ברייקס לייק א הארט" החזיר את סיירוס אל הרדיו, אל הווארד סטרן ואל "סטרדיי נייט לייב"; זה גם גרם לה לחשוב טוב מה בדיוק עשוי להיות תפקידה של כוכבת פופ ב-2019. בקליפ של הסינגל סיירוס חולפת במרצדס וינטג'ית על פני ציוני דרך שונים, אישיים ופוליטיים: שחקני פוטבול כורעים ברך, רקדניות של מועדון חשפנות, כדור הריסה המשתלשל מהמראה האחורית.

"אני אוהבת שיש מפגש בין תרבות הפופ לפוליטיקה", אומרת סיירוס. "אני חושבת שהשידוך ביניהן הוא אמנם לא תמיד מוצלח. הן מאתגרות אחת את השנייה. אבל אני חושבת שבמיוחד בתקופה הזאת תרבות הפופ והפוליטיקה הן בדיוק אותו הדבר. במיוחד עם הנשיא שיש לנו עכשיו. הפכנו סלבריטי לפאקינג נשיא שלנו. חצי מהזמן אנשים מקשיבים למה שיש לסלבריטיז להגיד יותר מאשר לאקטיביסטים. אז אם יש לך את הפלטפורמה הזאת, מה לעזאזל אתה מתכוון לומר?"

אפילו בפרטיות האולפן, אומרת סיירוס, היא רואה את האופן שבו מגדר ופוליטיקה באים לידי ביטוי בכל היבט של מוזיקת הפופ. "כל מפיק שאני עובדת איתו על התקליט החדש הזה הוא גבר. אין הרבה נשים מפיקות. אבל זה כיף להיות האשה שיש לה הכי הרבה מה לומר בחדר".

יש בכך בדידות?

"לא, כי יש לי אנרגיה גברית. אני חושבת שאני יותר מתחברת לאנרגיה גברית, כי אולי אני באמת מרגישה את תחושת הכוח הזאת".

"בטעות, אפילו שאין באמת דבר כזה, עשיתי ניסוי חברתי מוזר. אמנות מחקה את החיים, ולהיפך. על זה בעצם דיבר הקליפ שלנו ל'נאתינג ברייקס לייק א הארט'. מידת הצרימה שנגרמת כשרואים 'אשה' שחיה מחוץ לנורמות החברתיות. במקום שבו גברים זוכים לשבחים, נשים סופגות נזיפה. חוויתי את זה בעצמי. הפניקה שאני מרגישה כשאני מופיעה בחליפת גברים של גוצ'י, לא רכוסה, בחזה חשוף, זה לעומת הרגעים שבהם אני יוצאת מהמלון ומנופפת למעריצים, לבושה בחצאית, עם שיער ארוך, צבוע בגוונים ומנופח בפן. 'הציונים לשבח' שאני מקבלת על כך שאני 'יפה' ועל ציות לכללים הם ממש מייאשים וחסרי השראה, אבל גם זה מזין אותי. זה מעודד אותי להמשיך לאתגר גבולות – ולהיות מי שאני, אפילו אם בימים מסוימים אני יודעת מי זאת יותר מאשר בימים אחרים. ההרגשה שלי יכולה להיות קיצונית אבל בצורה כזאת החיים הם כיפיים, מרגשים ומלהיבים.

"השנה רציתי להיות שאננה אבל לא אדישה, אם יש בזה היגיון בכלל. אני אסירת תודה כל כך למעריצי הנאמנים שהפגינו תמיכה רבה בכל מקום שהייתי בו. בכל דבר שאני עושה יש מסר, והם עזרו להפיץ את הפילוסופיות האלה. הצהרות האופנה שלי לאחרונה תוארו כיותר 'מרוסנות' מבעבר, אבל אני חושבת שאני מאתגרת את המערכת יותר מתמיד. הבחירה לחיות כאקטיביסטית של טבעונות בת־קיימא פירושה ללבוש יותר וינטג' (פחות בזבוז; לאהוב פריטים זמן רב יותר), לשחק עם הטכנולוגיה והחומרים האקולוגיים החדשים ביותר, וליצור פריטי לבוש טבעוניים בהתאמה אישית עם כמה מהמעצבים האהובים עלי ביותר, כמו לואי ויטון, סלין, סן לורן, ויקטור אנד רולף, איזבל מראן, תיירי מוגלר, גוטייה, ויוויאן וסטווד וכמובן סטלה מקרטני – הלכנו יחד לנשף במטרופוליטן כדי לנצל את הפלטפורמה הזאת לעידוד אופנה נטולת אכזריות.

"אמרתי את זה קודם, ותמיד אהיה בטוחה בזה: אם אתם חושבים שאני מורדת ללא מטרה, אתם לא שמים לב מספיק.

"זה מה שהיה לי לומר".
נהגת של מחשבות

סיירוס לא ממש מאמינה בקונספט של חרטה. היא מאמינה שהכל בלתי נפרד, במובן מסוים. איך שאתה מתלבש, הדברים שיש לך, מה שעשית, אפילו הכתבות בצהובונים – הכל חלק מפרויקט אחד שלם שמתפתח בזמן אמת, והתשובות משתנות בכל רגע ובכל שנה. אם אתה עושה את זה נכון, הכל נשאר אפילו אחרי שהלכת. קחו לדוגמה את המקום שבו אנחנו יושבים עכשיו, באחוזת ורסאצ'ה, בחדר אוכל של איש מת. "רוחו עדיין כאן", אומרת סיירוס. "גם אם הוא לא כאן, רוחו עדיין כן". היא שואלת אם אנחנו יכולים לטייל קצת, כדי שהיא תוכל אולי להתחבר אליו. ארמנדו אומר שכמובן. הוא מוביל אותנו אל מעמקי המלון. "זה היה החדר של ליידי דיאנה", הוא אומר: תוכים על הטפט, מיטה ישנה מצוחצחת. הבאה בתור היא סוויטת הפסיפס, הקרויה על שם ראשה של מדוזה המוטבע ברצפה. "אני נגנבת", אומרת סיירוס. היא גוחנת כדי לצלם איתה תמונת סלפי. באיחור רב היא מבחינה בטלוויזיה המחוברת לקיר, בבקבוקי המים של "פיג'י" על שידת הלילה. "רגע, אנשים מתארחים כאן?" היא שואלת, רק עכשיו קולטת את העובדה שזה מלון.

בעוד כמה שעות היא תהיה בדרכה חזרה לנאשוויל. המכונה סביבה כבר מעלה הילוך לקראת ההופעה הפומבית הבאה של מיילי סיירוס. בעוד רגע או שניים היא תצא החוצה, וצלם יצלם את תמונתה: הכפתן של ורסאצ'ה יתנופף ברוח בצורה מסוימת, ולמחרת תופיע התמונה הזאת בשלל אתרים ועמודי רכילות, וספקולציות שיתפשטו במהירות יטענו שסיירוס בהריון, כי בחיים שלה בריזת אוקיינוס פשוטה יכולה להפוך לידיעה חדשותית – ולעתים קרובות זה גם מה שקורה.

במהלך השבוע הבא אני צופה מרחוק בשעה שהשמועות הופכות לוודאות, עד שסיירוס עצמה מגיבה, בציוץ ל"דיילי מייל", ומכחישה את הסיפור. אם זה יכול לעזור במשהו, זה מה שסיירוס אמרה לי על ילדים של אחרים כשהנושא עלה: "מישהו ממש מדליק אותך על ילד. ואז את יושבת ואת כאילו, 'כן, הוא חמוד', אבל אתה יודע, זה תינוק. הוא פשוט מה שהוא".

מצד שני, היא מודה, הדבר הקבוע היחיד אצלה הוא התדירות שבה היא משנה את דעתה. "יש איזה ספר שהייתי אובססיבית עליו ונקרא 'The Untethered Soul' (הנשמה חסרת הרסן)", היא אומרת. "והוא אומר לך להיכנס למקום לבדך ופשוט להיות מודעת למהירות שבה המוח שלך פאקינג רץ. אתה יודע איך זה, לפעמים אתה כאילו: 'למה אני בכלל חושב על זה?' לי יש את הנטייה הזאת לתת למוח לסחוף אותי, לתת למחשבות הפרועות הדפוקות שלי פשוט לסחוף אותי. אבל אני באמת רוצה להיות הנהגת של ההחלטות שלי".

היא מרימה את הטלפון שלה, ההצהרה שלה עדיין שם באפליקציית הפתקים, תזכורת לעצמי העתידי שלה, אם לא לאף אחד אחר. "אז אני חושבת שאם את יכולה לכתוב את המחשבות שלך ואז למצוא להן סימוכין, את יכולה להגיד: 'נו, טוב: זאת הסיבה'".

עברית: מרב שמב