סילביה פלאת, אחת מהמשוררות החשובות של המאה העשרים, התאבדה בשאיפת גז ב- 11 בפברואר 1963, לאחר שהניחה כוס חלב ועוגיות ליד מיטותיהם של ילדיה, אטמה היטב את חדרם כדי שהגז לא יחדור והשאירה מספר טלפון של רופא, במידה שיידרש. היא מתה ביום הקר ביותר בשנה, בדירה רעועה בה התגורר פעם ייטס, לאחר שעזבה את בעלה, המשורר הבריטי טד יוז, בעקבות בגידותיו הרבות.
דפי היומן של פלאת, שמתה בגיל 31, פורשים לפני הקורא את תשוקותיה, מחשבותיה וחלומותיה של אישה אמריקאית צעירה בארה"ב הפוריטנית של שנות החמישים ובבריטניה, אליה עקרה עם בעלה.
אישה צעירה השואפת לאהבה, לשחרור, ליצירה ויצרים, שבמקרה היתה גם משוררת מופלאה שהצליחה לתעד ביומנה, בחדות מדהימה ובצלילות של כתיבה ומחשבה, את תעצומות נפשה לצד החוויות הפרוזאיות ביותר של אכילת אפרסקים בשלים על מרפסת בערב קיץ.
הידהוד של יומן אחר
יומניה של פלאת מספקים לקורא חוויה שכמו נשלפה הישר ממרתפי אבו כביר. המוות הידוע מראש הופך אותנו לפתולוגים המנסים למצוא רמזים מטרימים ועדויות לאסון הממשמש ובא. כאן התקף חמור של דיכאון, שם שברון לב חמור, משהו שיאשש את הפגם באופיה שדחף אותה לדחוף את ראשה לתנור.
משפטים כגון "יום יבוא, אלוהים יודע מתי, ואשים סוף לייאוש המגוחך הזה, מלא הרחמים העצמיים, הרופס וחסר התועלת" (עמ' 218) שנכתבו בשנת 1951, הופכים לרבי משמעות אפילו כשיסוריה של הכותבת עוסקים במבחן מאיים בפיזיקה אותו היא צריכה לעבור.
אך יותר מכל רצופים יומניה של פלאת באהבה.
אהבה כה עזה לכל, שכילתה אותה בשלהבתה ושחוסר האפשרות לממש אותה ולהעניק אותה לאדם אחד היא הציר שסביבו נעים דפי היומן. מזמוזים של קיץ, חצאיות טפטה רחבות עם תחתוניות נוקשות, שערות מסולסלות בקפידה ונשפי ריקודים בהם היא מתענגת על תחושת גופו של גבר המתוח כנגדה, כל אלו ועוד מרפדים את חלק הארי של היומנים עד שהם נקראים כמו רומן בהמשכים שרק עוצמת הכתיבה, האבחנות החודרות והמודעות העצומה של פלאת מצילים אותם מלהישמע נדושים.
מאנגלית: אנה הרמן. 714 עמ'
