מאניה דיפרסיה עלולה להפר את האיזון המשפחתי והזוגי, במידה שבן הזוג לא מבין מהי מאניה דיפרסיה, או מתקשה להכיל את התנודות הקיצוניות שמאפיינות אותה, בעיקר אם המחלה מגיעה פתאום באמצע החיים.
על פי הדיווחים, כ-90% מהיחסים שבהם מעורב/ת ביפולרי/ת אחד/ת נכשלים.
עם זאת, חשוב להבין שזו אינה עובדה שהביפולריות הורסת מערכות יחסים.
היכרויות או מגורים עם ביפולרי עשויים לייצר אתגרים נוספים הנובעים מהמאבק בהפרעה הנפשית. עם זאת, זה לא אומר שכל מערכות היחסים הדו-קוטביות נכשלות.
הישאר רגוע וזכור שניתן לטפל בדו קוטביות. כשאנחנו שואלים מדוע מערכות יחסים דו-קוטביות נכשלות, עלינו לשאול גם מדוע חלקן מצליחות.
מה שמפרק זוג אחד יכול לחזק זוג אחר. הכל תלוי בגישה למצב ובאופן פתרון הבעיות.
"מחלת המאניה־דפרסיה (דו־קוטביות) שלי שגרמה לאי־ההבנות ולצרימות הגדולות ביותר ביני לבין ריצ'רד. עד שהתייצבה לבסוף, המחלה גבתה מאיתנו מחיר כבד, ולולא מגעו הרך של ריצ'רד, תבונתו המדהימה ודרכו המיומנת להתמודד עם המחלה ואיתי - לא היינו עומדים בזה. בכוחה של מחלת נפש לחבל גם במערכות היחסים הטובות ביותר וגם באיתנות ביותר שבהן. היא מביאה לרפיון איברים עיקש.
אם יש משהו שלמדתי מ-18 שנות זוגיות עם גבר תומך ומדהים, שידע בערך מהיום הראשון שלנו יחד שאני סובלת מדיכאון קליני, זה שכדי לנהל זוגיות תקינה עם בעל הפרעת נפש, בן הזוג צריך:
להכיל.
להימנע מדרמות. בעל הפרעת מצב רוח צריך לחיות בסביבה שהיא נטולת טריגרים לעצבים או עצב.
לדעת כל מה שאפשר על מחלת הנפש. לקרוא מידע מקצועי, לנהל שיח פתוח מאוד עם בן הזוג לגבי כל סימפטום וסימפטום של ההפרעה, לשאול, להתעניין.
לעזור אם צריך בנשיאה בנטל המטלות היומיומיות - עבודות הבית, העבודה, מפגשים עם אנשים
להתלוות לבן הזוג אל הפסיכיאטר - בעת דיכאון ובעת מאניה הפרספקטיבה של בעל ההפרעה לוקה בחסר - בעת הדיכאון הוא רואה את הכול בשחור, בעת המאניה הוא רואה את הכול בוורוד זוהר. בן הזוג יכול לתאר לפסיכיאטר את המצב כפי שהוא באמת.
לעזור במשטר התרופות, כדי למנוע את המצב של שכחה/אי רצון נטילת התרופות
אם נלוות למחלה התמכרויות - לעזור בניהול ההתמכרות. אצלי, במקרה של הגראס, השתמשתי בבן הזוג לצורך הפחתת המינון. ביקשתי ממנו להקציב לי עד 3 סיגריות מתובלות ביום.
"היה לנו קשה כבר בהתחלה. מצבי רוח הם דבר מידבק; הם עוברים מאלה שנתונים בהם לאלה שלא. אפילו מטפל קליני - נדיר שנותר אדיש לנוכח מטופל מאני או דיכאוני. עבור אלה שאין להם את הגנת ההכשרה המקצועית, ועבור אלה שמעורבים רגשית, כמעט בלתי אפשרי לשמור על שלוות נפש. "הייאוש מוליד ייאוש; חשד וכעס מובילים לפרנויה ולזעם. הגביע הקדוש במקרים כאלה הוא התנתקות מתוך דאגה, אבל קשה לקיים מצב כזה ולהחזיק בו מעמד; לרוב לא ניתן להישאר אטומים לפרובוקציה, ואי־אפשר לצפות מהטבע האנושי שיפעל בצורה כזאת.
מצבי הרוח שלי המשיכו להתנדנד בשנים הראשונות של מערכת היחסים של ריצ'רד ושלי. הן המאניה והן הדיכאון לא היו אז במלוא עוצמתם כפי שהיו כשרק התחלתי לטפל במחלה - בזכות הליתיום - אבל מדי פעם הייתי נסחפת למאניה קלה, מרוממת ושובת לב, ואז היא היתה מתבזבזת בתקופת דיכאון קצרה אך מסוכנת ומעצבנת במיוחד. קוצר התקופה כשלעצמו אינו מבטיח הגנה. גרהאם גרין ציין שאף שסערה בים התיכון עשויה להסתיים בתוך שעות ספורות, כל עוד היא נמשכת היא הרת אסון דיה כדי להטביע ספינה עמוסה באנשים.
כזו היא האכזריות של מצבי הרוח. יכולתי לחיות עם מצבי הרוח ההפכפכים שלי, אך לא היה מובן מאליו בעיני שגם מישהו אחר יכול לעשות זאת או צריך לעשות זאת.
__________________________
למה הביפולריות דופקת קשרים?
1. שינויים דרמטיים במצב הרוח ובהתנהגות
2. עליות וירידות רגשיות
3. עצבנות וכעס
4. התמקדות בלעדית באדם הביפולרי
5. הלחץ המתלווה לניהול הסימפטומים
6. התנהגויות הרסניות
7. בגידה
8. שגרה קפדנית
9. בידוד עצמי
__________________________
מערכת יחסים דו קוטבית
התנהלות בכל מערכת יחסים רומנטית עשויה להיות מאמץ מורכב. כשמוסיפים לתערובת גם הפרעה דו קוטבית, המאופיינת ב'רכבת הרים' של רגשות, היחסים הופכים להיות אפילו יותר מאתגרים. מאמר זה מסביר את אופייה של ההפרעה, השפעתה על מערכת יחסים זוגית, ושיטות ההתמודדות.
סקוט הלצמן, פרופסור קליני במחלקה לפסיכיאטריה והתנהגות אנושית באוניברסיטת בראון, מסביר כי כשאנשים נכנסים למערכת יחסים, הם מחפשים יציבות. לדבריו, הפרעה דו קוטבית עלולה לסבך מערכות יחסים באופן רציני. ללא טיפול, אדם הסובל מההפרעה עלול להיות מועד לשינויים במצב הרוח, באישיות ובמערכות היחסים, באופן העלול לאיים על העקביות שהיא המסגרת של יחסים.
לא כל אדם עם הפרעה זו חווה את השלבים השונים של מצב רוח מאני ודכאוני, אבל כשהתקפים אלו מתרחשים, הם עלולים להמיט הרס על היחסים.
בשלב המאני, אדם עלול לאבד את תחושת השיפוט שלו. כלומר, הוא עשוי לבזבז כספים בפזיזות, לעסוק בהתנהגות מופקרת ומסוכנת כמו שימוש בסמים ואלכוהול, ואפילו להסתבך עם החוק. ההתקף המאני בהפרעה דו קוטבי, עשוי להזיק מאוד למערכת היחסים, היות והסובל מההפרעה עלול לבצע פעולות המסכנות אותו או את בן או בת זוגו מבחינה כלכלית.
בצד השני של העקומה נמצא הדיכאון, העלול לגרום לאדם לסגת לחלוטין מכל דבר ומכל אחד סביבו. מצב זה מתסכל מאוד בזוגיות, היות ובן הזוג מבקש למשוך את הסובל מההפרעה מתוך הקונכייה שלו, ואינו יודע איך לעשות זאת.
הכרויות במצב של הפרעה דו קוטבית
הפרעה זו עשויה להוות בעיה בתחילת יחסים. כשאדם עם ההפרעה מתחיל מערכת יחסים רומנטית, באופן טבעי הוא מבקש ליצור רושם טוב. הכרה בעובדה שההפרעה קיימת, אינה בשורה משמחת ביותר לתחילת זוגיות. תמיד קיים החשש שבן או בת הזוג יפחד וההזדמנות להיכרות החדשה תאבד. אם כי בשלב מסוים יש ליידע את בן הזוג על המצב.
פרופסור הלצמן אינו סבור שהכרחי להציג את הבעיה בדייט הראשון, אבל ברגע שקיימת משיכה הדדית ומערכת היחסים מתחילה להיות רצינית יותר, כל אחד מבני הזוג צריך בשלב זה להיות ברור לגבי מה שהוא מביא לזוגיות.
מירנה וייסמן, פרופסורית לאפידמיולוגיה ופסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה, מסבירה כי ידיעת מה שמעורר את מחזורי ההיפומאניה, המאניה והדיכאון, והכרה בסימני האזהרה שלהם, מסייעת להימנעות ממצבים שאינם נוחים במערכת היחסים החדשה. אדם עם ההפרעה מכיר במחזורים אלו ומסוגל להיות אחראי עליהם. סימני האזהרה עשויים לכלול הפרעות שינה והפרעות ברמת הפעילות.
כל דבר, החל מלחץ בעבודה ועד לבעיות כלכליות, עשוי להוביל לוויכוחים ולהפעיל לחץ על נישואין. אבל כשאחד מבני הזוג סובל מהפרעה זו, לחץ עלול להגיע לממדים עצומים. דיווחים סטטיסטיים מראים כי תשעים אחוזים מהנישואין המעורבים עם אדם דו קוטבי, נכשלים, במיוחד כשלא בוצעה אבחנה רשמית.
ריפוי מערכת יחסים סוערת
חיים זוגיים עם אדם הסובל מהפרעה דו קוטבית עשויים להיות מורכבים, אבל לא בלתי אפשריים. שני בני הזוג נדרשים לעבוד על מנת לוודא שהנישואין שורדים. הצעד הראשון הוא לקבל אבחון וטיפול.
בן או בת הזוג יכולים ללמוד יותר על הפרעה דו קוטבית, ולהבין טוב יותר את תפקידם. מעורבות בטיפול הופכת את הטיפול בהפרעה למאמץ משותף, המגביר את תחושת יכולת ההתמודדות היעילה. למרות שיתכן שהסובל מההפרעה ירצה לסגת לתוך עצמו כשהוא בדיכאון, ולמרות שהוא מרגיש כאילו הוא על גג העולם בהתקף המאניה, חשוב לקבל את הסיוע המוצע.
בן הזוג של אדם דו קוטבי צריך להבין מתי להציע עזרה, ולהיות בקיא בתחושות העוברות על בן או בת זוגו. עליו לגלות ערנות למצבי הרוח, וכשהוא מבחין כי מסתמנת תחילת תקופת דיכאון, אליו להציע בעדינות את עזרתו על מנת לשמור את שני בני הזוג על המסלול.
התמודדות עם ההפרעה והקלת הלחץ מתאפשרת כשאדם נוטל את התרופות שלו כפי שנקבעו לו, ומקיים את כל המפגשים עם הרופא ועם הפסיכולוג. גם הקפדה על שינה סדירה, אכילה בריאה, פעילות גופנית קבועה, הימנעות מאלכוהול וקפאין, מסייעים להקלת ההתקפים. ואם מסתמנת חשיבה על פגיעה עצמית או התאבדות, יש לקבל עזרה באופן מיידי.
_________________________________
התמודדות עם בן זוג חולה
התמודדות עם הפרעה נפשית בתוך הזוגיות אינה קלה ודורשת מודעות רבה והתגייסות של בן הזוג הבריא למען בן הזוג החולה. כאשר מדובר במצב שההפרעה עדיין לא אובחנה, הקושי גדול אף יותר. טרם האבחנה, ישנה הכחשה גדולה מצד החולה על מצבו.
האדם אשר נפגע על ידי הפרעה זו לעתים לא מוכן לקבל את העובדה כי הוא זקוק לסיוע נפשי.
המצב בדרך כלל מסתבך לאחר שכן הגיע לקבל סיוע וקיבל את הטיפול התרופתי המתאים למצבו. אך, לאחר שמרגיש שיפור במצבו הוא עלול להפסיק את הטיפול. בתחילה יתכן מאוד שירגיש מעולה, אך מהר מאוד המצב יוקצן ויהיה גרוע יותר ממקודם.
טיפול במאניה דיפרסיה
כדי לסייע לבן זוג אשר מאובחן כסובל ממאניה דיפרסיה, הדבר הראשון שרצוי לעשות הוא לאסוף מידע על מאניה דיפרסיה. ככל שיש מידע רב יותר, נכנסים ומבינים טוב יותר את עולמו הפנימי של בן הזוג החולה. המידע גם מסייע בתחושות חוסר האונים מול מצבו.
חשוב מאוד לא להתמודד עם זה לבד, כדאי לשתף כמה שיותר אנשים במצב זה. קבלת תמיכה חשובה עד מאוד, כדאי לשתף את כל מי שרק אפשר, חברים ובני משפחה.
כמו כן, חשוב לנסות לקבל עזרה חיצונית עד כמה שאפשר ולפנות לעזרה מקצועית של פסיכולוג או פסיכיאטר.
בכל סניף של מרכז רפואי לבריאות הנפש יש אגף המסייע להתמודדות של בני המשפחה עם ההפרעה הנפשית. כדאי ורצוי לפנות אליהם לקבלת מידע, סיוע ותמיכה.
________________________________________________________
חוזרים לזוגיות המושלמת של קיי רדפילד ג'יימיסון.
ריצ'רד חקר את המאניה דיפרסיה במסגרת מקצועו, ולכן היה לו קל יותר להכיל את קיי.
ריצ'רד, טירון לא רק באהבה אלא גם במציאות היומיומית הנלווית לאהבה זו, הביא עמו כוחות ייחודיים למצב.
הוא היה בקי מבחינה קלינית ומדעית בתחום המאניה־דפרסיה, והיה מודע להיותה גנטית; הוא לא ייחס לאישיות את מה שידע שמקורו במחלה. הוא היה סקרן מטבעו, מורגל בהשגחה זהירה, וראה התנהגויות משונות בעין אוהדת. הוא הצליח להצחיק אותי בעיצומם של מצבים איומים ממש, ולא פקפקתי באהבתו כלפי.
"פעם, במהלך ויכוח סוער על משהו שנראה חשוב בזמנו ועכשיו איני זוכרת מהו, נטלתי ארנבון חרסינה קטן שקיבלתי במתנה מדודתי והשלכתי אותו על קיר חדר השינה שלנו. הארנבון, שנשא את השם כדור־שלג, התנפץ לרסיסים לבנים קטנטנים, בלתי ניתנים לזיהוי מלבד חלק מהאוזן, שהיה בו זכֶר של ורוד, וכפה קטנה. ראיתי את ריצ'רד מזווית עיני כשהבעת תדהמה על פניו. כעבור רגע הוא חייך. הוא השתדל שלא לשלהב אותי עוד יותר, ולכן הסתובב כשגבו אלי וניסה לעצור את הצחוק. ללא הצלחה. ככל שניסה יותר, כך היה קשה לו יותר שלא לצחוק; ראיתי את הכתפיים שלו רועדות. "יותר מדי ליתיום," אמר כעבור רגע ארוך, "פספסת את המטרה. זה היה אבוד. ניסיתי להתאפק שלא לצחוק עד כמה שיכולתי, אך לבסוף נפלנו שנינו על הרצפה בהתקפי צחוק. הזעם שלי הוא יריב עלוב לשנינות של ריצ'רד. בערב שלמחרת, כשריצ'רד חזר מהעבודה, הוא נתן לי חבילה קטנה; היא הכילה ארנבת חֵמר קטנה שנקנתה בחנות מקומית לאביזרי גן. ריצ'רד קשר פתק סביב צוואר הארנבת, "לזכר כדור־שלג," נכתב בו, "שגם כן נשבר לרסיסים." פתית־שלג, כפי שקראנו לה, ניצבת על שולחן הכתיבה שלי עד היום, בלתי מושלכת.
ריצ'רד התמודד עם בעיית מצבי הרוח שלי באמצעות מדע והומור. הוא ניהל רשימות דקדקניות של כל דבר שרק אפשר למדוד; הוא דירג ושרטט את מצבי הרוח שלי ביחס לרמות נסיוב הליתיום שלי; מצבי הרוח ביחס למחזור הווסת; מצבי הרוח ורמות הליתיום ביחס לעונות השנה; תוצאות בדיקות המעבדה של בלוטת התריס ביחס למינוני הליתיום ותרופות לטיפול בבלוטת התריס. במהלך תקופה סוערת במיוחד הוא דירג את מצבי הרוח שלי בבוקר ובערב, ותיעד אותם בתרשים שהתמלא לבסוף בנקודות אדומות, ירוקות ושחורות. אין ספק שנעשיתי פרויקט עבורו - כזה שמועיל להבנת הדפוסים של המחלה שלי וגם מעניין מספיק כדי שיעסיק את מוחו. כך יצר מרחק בינו לבין מצבי הרוח שלי, מרחק שסייע באילוף חיית הבר.nnריצ'רד ליווה אותי לכמה פגישות עם הפסיכיאטר שלי. הוא בא כדי ללמוד ולפעמים כדי להציג את נקודת מבטו על הדברים; הוא לא בא במטרה לערער על דברי הרופא. הוא כיבד את יכולותיו של הפסיכיאטר שלי, ומעולם לא שמעתי אותו מציע שינוי בטיפול התרופתי או בתוכנית הטיפולית. מה שכן, הוא ביקש מהרופא שלי שייעץ לו כיצד להתמודד עם הדיכאון והעצבנות שלי.
הוא ייחס חשיבות מיוחדת לשינה בכל הנוגע לשמירה על יציבות מצב הרוח שלי. הדבר נבע גם מהעובדה שחקר את הביולוגיה של השינה וכתב על כך הרבה, אך בעיקר משום שהיה עד ממקור ראשון למה שקורה לי כשאני עובדת עד מאוחר או כשאיני ישנה מספיק. המאניה העדינה מחלחלת בשקט ובלי משים כשאני נשארת ערה אחרי חצות. אם לא מרסנים אותם בתרופות - שאותן היה על ריצ'רד לשכנע אותי לקחת - מצבי הרוח המרוממים וההתלהבויות הבלתי נשלטות שלי עלולים להפוך במהירות לבעיה קלינית חמורה. כשנסעתי לאנגליה או לסקוטלנד או כשנמצאתי במרחק אזורי זמן רבים, ריצ'רד היה מתקשר אלי ושואל, "את כבר ישנה?" הייתי ערה לחלוטין כמעט תמיד ועניתי, "ברור שאני ישנה. הערת אותי." הוא היה צוחק ואומר, "לכי לישון." ואז, כעבור כשעה, היה מתקשר אלי שוב, והיינו מנהלים את אותה השיחה בגרסה אחרת. השיחות התנהלו ברובן בבדיחות הדעת - הן לא היו מציקות ולא עוקצניות - והיה להן חלק משמעותי בהחלמה שלי. עם זאת, למרות כל זה, המחלה שלי הקשתה עלינו מאוד לפעמים. לא סתם העדפתי לחיות לבד מלהתמודד עם תגובותיו של מישהו אחר אליה. לפעמים לא היתה דרך נוחה להתמודד עם מציאות המחלה שלי.
___________________________
לעזוב או להישאר? החיים לצד מניה דיפרסיה
בן זוגה של עמליה נודל סובל ממניה דיפרסיה, דבר שמאתגר את חייהם המשותפים כבני זוג, במיוחד בזמן שהוא חווה תסמינים ההופכים אותו כמו לאדם אחר. איך צולחים את רגעי המשבר? כתבה שנייה בסדרה "יד על הלב" המביאה לקדמת הבמה את ההתמודדות עם מחלות נפש
מניה היא תקופה קשה מאוד לבני הזוג. בשלב זה האדם יכול להיות באופוריה, כזו שעשויה להימשך כמה ימים. מצב רוחו יהיה טוב מהרגיל, הוא ירגיש תחושת כוח ולעתים של שליחות. השינה הופכת מיותרת בחלקה, כיוון שהאנשים במניה אינם עייפים, וחושיהם חדים.
פעמים רבות הם יצירתיים מהרגיל, מדברים הרבה וחושבים במהירות הבזק, אבל גם כושר השיפוט שלהם נפגע. החשק המיני המוגבר ומחשבות הכוח שאינן סבירות גורמות לאנשים מסביב לחוש שמשהו לא כשורה, במיוחד אם המעבר למניה היה מהיר. לפעמים, בבוקר אחד משתנה האדם מקצה לקצה, הופך מצחיק אך אגרסיבי, חריף וחד אך קולני או פוגעני, מרבה לדבר ולבזבז כספים. לעתים הוא חש שיש לו שליחות מיוחדת, אלוהית, משיחית או ביטחונית.
התקופה הזו של המניה קשה במיוחד לבני הזוג, כאמור. הם חשים שהאדם שהם אוהבים השתנה להם ממש מול העיניים ובלי התראה מוקדמת. פתאום הם פוגשים אדם אחר, כזה שלא מוכן להקשיב להם ושבטוח שהעולם בכף ידו. קשה לחשוב שהאדם שאוהבים נמצא אי שם עמוק בפנים, ואילו עם מי שעומד מולנו פשוט אי אפשר לדבר.
כשאנשים במצב זה באים לטיפול, הם אינם מבינים מדוע אני מנסה למתן אותם ולגרום למצב המניה לחלוף. הרי טוב להם. בזמנים אלו קשה להסביר שלאחר המניה עלול לבוא דיכאון, והשקיעה עלולה להיות עמוקה כמידת העלייה. באותם רגעים, דיבור על הסכנה הטמונה בחוסר האיזון או על כך שהוא מעודד התקפים נוספים ושינויים מהירים פשוט אינו יעיל.
בסופו של דבר הכל תלוי בתקשורת בין אדם לאדם בפגישה, והעול המוטל על כתפי המטפל ברגעים אלו כבד: עליו למצוא את הדרך בקושי רב אל ההיגיון הפנימי של האדם, אל מי שהוא עמוק בפנים, וזאת מבלי להעליב אותו ותוך מתן כבוד למה שהוא מרגיש, לא סביר ככל שיהיה.
ומה באמת מצפה לאחר מכן? ברוב המקרים (אבל לא בכולם) נראה מצב דיכאוני אחרי המניה. הדיכאון מפגיש את האדם עם רגעים קשים, מהקשים בחיים אם לא הקשים ביותר. חוסר חשק והנאה, חוסר טעם עד חוסר רצון לחיות ומחשבות אובדניות הם חלק מהסימנים.
המפגש עם עמליה מדגיש את חשיבות המשפחה בהחלמה של אדם ממצבו הקשה ובחזרה לתפקוד ולחיים רגילים. לעתים זוגות נפרדים במצבים כאלה, דבר המקשה מאוד על האדם והוא נאלץ להתמודד בשתי חזיתות במעין "שבר כפול": הרגע גילית שאתה חולה וגם שנותרת ללא קשר זוגי בגלל זה.
חשוב לזכור כי מניה דיפרסיה יכולה להופיע גם בשלבי חיים מאוחרים ולפתע, מתוך בריאות שלמה, אדם הופך ל"חולה נפש". ההתמודדות עם שינוי כזה היא קשה וארוכה, ואין כמו בן משפחה תומך שיודע להקשיב ושאינו מבקר לעשות את התהליך לפחות כואב. זאת גם הזדמנות לחזק את הזוגיות ואת הקשר, ובהדרכה מתאימה אפשר לצאת מחוזקים גם ממשבר כה קשה.
כל המשתתפים בסדרה אינם מטופלים של ד"ר אילן טל. רובם קשורים לעמותת אנוש, אשר בחרו לדבר במטרה לטפל בסטיגמה שיש למטופלי הנפש בישראל, כחלק מפרויקט "יד על הלב". קראו עוד על פעילות העמותה באתר הפרויקט "יד על הלב " ובאתר אנוש .
__________________________________________
חוזרים לפרופ' קיי ג'יימיסון רדפילד, ביפולרית:
יום אחד מצאה קיי מזרק בין חפציו של ריצ'רד.
"לא הייתי צריכה לשאול. המזרק היה מיועד לי, למקרה שאכנס להתקף מאניה. הוא עורר בי זיכרונות של טיפולים בכוח בתקופת ההתקף הפסיכוטי הראשון שלי, שאירע לפני שנים. הרגשתי לכודה ואף יותר מזה, נבגדת. הסתובבתי וראיתי את ריצ'רד שנראה, בדיוק כמוני, כמי שאין לו לאן לברוח. הוא היה בעל אך גם רופא, והיה עליו להתמודד עם מחלה שעלולה להתעורר שוב, אף על פי שהסבירות לכך נמוכה. המחלה הזו עגומה, ושנינו כבר שבענו ממנה.
לאחר שתיקה ארוכה הוא דיבר בקור רוח מטריד. "קיי," אמר. "אני לא יודע מה לעשות." הוא דמם למשך זמן רב. "הרפואה לא מושלמת." הוא עצר שוב. "אני לא מושלם," אמר. "את לא מושלמת." הוא התיישב אל שולחנו במבט עגום ועייף. שנינו לא פצינו פה במשך זמן רב, לכודים במציאות הקרה של הברירות שעומדות בפנינו. ואז הוא הוסיף בשקט, "האהבה לא מושלמת." זה היה הדבר הנכון והמצמרר ביותר ששמעתי אי פעם בנוגע לחוסר הוודאות שבמחלה כמו שלי. ריצ'רד פעל כמיטב יכולתו; כך עשינו שנינו. האהבה אינה מושלמת, אבל זה מה שיש לנו.
באותו ערב הכול השתנה במידה קיצונית עבורנו, עבורי. היה עלי להאמין שהכוונות של ריצ'רד טהורות, וששיקול הדעת שלו תקין. הוא מעולם לא נתן לי סיבה לחשוב אחרת.
עם הזמן גילינו, ריצ'רד ואני, מה דרוש לנפש שלי כדי שתשגשג וכדי לרסן את השיגעון. את הידע הזה רכשנו שנינו בדם, יזע ודמעות, ידע לא מושלם שנשמר בקנאות. המוח שלי, כפי שריצ'רד הסביר לעצמו ולי, הוא מערכת אקולוגית עדינה, ברֵכה של אלקליוּת שברירית שמתוחזקת באמצעות שילוב מדוקדק של ליתיום, אהבה ושינה או, כפי שדמיין לעצמו, "עשבי מים ושפיריות וחילזון או שניים שישמרו על הניקיון." בדומה לסנופי, מושא הערצתו, הוא סידר מחדש את עולמו המנטלי ואת עולמי ללא הרף, במטרה להוסיף עניין לחיים.
מפעם לפעם ובהתאם למצב רוחו הוסיף ריצ'רד פריטים חדשים לברֵכה הנפשית שלי. אולי נוסיף איזה דג קוי מתישהו, אמר פעם בלי קשר לכלום לפני שהלכנו לישון. בהזדמנות אחרת שאל מה דעתי על דובון מים. יכול להיות שהקוי ודובון המים יסתדרו או שהקוי יטרוף את דובון המים. אי־אפשר לדעת. נקודה למחשבה. שינה ותרופות, אהבה ועבודה - כולן באיזון מיוחד - הן דגי הקוי והשפיריות של נפשי. ריצ'רד תִחזק את הברֵכה הזו באמצעות שילוב של מדע וגחמנות ושמר עליה, כל עוד היה בחיים, בריאה ושלמה.
ריצ'רד קיבל אותי קבלה עמוקה אך לא מוחלטת.
לעתים זעם כשחליתי; לעתים היה נבוך או קריר ומרוחק. עם זאת, הוא לא היה שיפוטי ביסודו. הוא ראה במחלה שלי משהו בלתי רצוי, כואב, משהו שהשתדלתי מאוד להתגבר עליו. הוא האמין שהמאניה־דפרסיה היא אינטראקציה מורכבת בין העצמי למחלה, ולא הפחית מערך מורכבותה מעבר למה שהיה הכרחי לצורך הבנתה.nn"להפרעות או למחלות יש אישיות משל עצמן," כתב לי פעם בתום תקופה קשה במיוחד, "אבל הן נוכחות באישיות. הן אינן מתקיימות מחוץ לישות כלשהי. שחפת אינה אלא חיידק, עד שהיא משתכנת בריאותיו של מישהו. באופן דומה, אישיותו של אדם מקבלת על עצמה את אישיותה של מחלה. המקרה שלך מסובך יותר ממקרה שחפת, כי המחלה נמצאת בגנים שלך - ולכן מעולם לא חיית בלעדיה ולעולם לא תחיי בלעדיה. היא שזורה בך כמו אטרייה בקערת פסטה. לא מתאהבים בגנום, אלא במכלול שיש בקערה, כל מה שעבר עליה וכל מה שהשפיע עליה."
כמה מילים, מאמרים, ספרים וסיפריות שלמות מולאו במילים על אהבה וזוגיות. נדמה, שהנושא הזה נמצא בליבנו ובנפשנו משחר ההיסטוריה. לא טוב היות האדם לבדו, אבל מצד שני, גם לא כל כך פשוט להיות בזוגיות.
אחרי תקופה קצרה יחסית של התאהבות, התלהבות ו”היי”, עוברים לשלב של זוגיות, של חיים משותפים (בין אם בנישואים, במגורים משותפים, ובין אם בנפרד). זוגיות היא דבר מדהים, אך היא דורשת פשרנות, ויתורים, התגמשות והתחשבות הדדית.
כל זה לא פשוט בכל מקרה. כאשר אחד או שניים מבין בני הזוג הוא אדם שסובל ממחלת נפש, האתגר יכול להיות גדול עוד יותר.
אהבה ומחלת נפש?
אנשים רבים חושבים, שאם אדם חולה במחלת נפש, נושאים של אהבה וזוגיות בכלל לא נמצאים בתחומי החיים שלו. חשוב לדעת, שישנן מחלות נפש רבות, ודרגות שונות להפרעות, ובכל מקרה, רבים מהמתמודדים עם מחלות נפש כמהים לאהבה וזוגיות, כמו כל אחד אחר, יכולים להתאהב, וגם יכולים לקיים זוגיות טובה ובריאה, לצד מחלת הנפש.
קשיים בזוגיות בעקבות מחלת נפש
בדרך כלל, זוגיות נרקמת כאשר מחלת הנפש עוד לא פרצה, ואז קשר בין שני אנשים בריאים הופך להתמודדות של זוגיות עם מחלת נפש, או כאשר מחלת הנפש נמצאת ברמיסיה (נסיגה, מחלה לא פעילה).
בזמן של מחלה פעילה, בדרך כלל הפרט אינו פנוי לקשירת זוגיות. כאשר המצב הרגשי אינו תואם (למשל, בדיכאון מג’ורי), כאשר בוחן המציאות אינו תקין והאדם סובל ממחשבות שווא ומהזיות (כמו בסכניזופרניה), או כאשר רמת החרדה אינה מאפשרת יצירת קשרים בין-אישיים (בהפרעות החרדה), הסיכוי ליצירת זוגיות חדשה נמוך.
כאשר המחלה מתפרצת, או מתפרצת שוב, עומדות בפני בני הזוג התמודדויות לא פשוטות. ראשית, כמו בהתמודדות עם מחלה פיזית, האדם נדרש להתמודדות עם המחלה עצמה. הוא זקוק לטיפולים, לפעמים לאשפוזים או לטיפול תרופתי.
במחלת נפש, התחושה היא שחל שינוי באדם שמולו עומדים. התנהגותו משתנה, דפוסי החשיבה שלו משתנים, וקשה מאוד להפריד בין “האדם” ל”מחלה”. בן הזוג שעומד מנגד צריך לאסוף כוחות רבים בשביל לזכור עם מי הוא נמצא בזוגיות, ולעשות את האבחנה.
לעיתים, בן הזוג מוצא את עצמו “נגרר” אחרי החולה, למחוזות חדשים, ולא בהכרח רצויים. לעיתים הוא פשוט חש שנשאר לבד, עם התמודדות קשה. גם לבן הזוג החולה קשה- גם ההתמודדות עם המחלה, וגם הידיעה שאינו יכול להוות באותו רגע בן זוג אטרקטיבי, הוא אינו יכול למלא את חלקו בזוגיות, והעתיד אינו ברור.
קושי נוסף, שממעטים לדבר עליו, קשור לתפקוד מיני, שהוא חלק בלתי נפרד מזוגיות. רבות מהתרופות הפסיכיאטריות גורמות לפגיעה בתפקוד המיני, ויש לתת על כך את הדעת בהתאמת הטיפול התרופתי.
איך מתמודדים, והאם זה כדאי?
הזוגיות עצמה, יכולה להוות כלי טיפולי חשוב בפגועי נפש. התחושה שיש שם מישהו שאוהב ללא תנאי, שמהווה משענת ושותף יכולה לשפר את הדימוי העצמי, לווסת את מצבי הרוח, ולתרום רבות לחולה. גם עבור בן הזוג, ההתמודדות- גם אם אינה פשוטה, יכולה להיות משתלמת כאשר הוא מצליח לחלוק את חייו עם אדם אהוב, למרות הקשיים.
הדבר החשוב ביותר בזוגיות בכלל, ובזוגיות בצל מחלת נפש בפרט, היא היכולת לדבר ולשתף פעולה. ככל שבני הזוג יכולים לשתף יותר זה את זה בקשייהם, במחשבותיהם ובדילמות שלהם, כך הסיכוי שיוכלו לעזור אחד לשני, לתת למחלה להיות ברקע ולא בקדמת חייהם.
חשוב מאוד שבן הזוג הבריא יהיה שותף בטיפולים של החולה- יכיר את המטפלים, את הפסיכיאטרים ואת הסימנים אליהם צריך לשים לב. ככל שרשת התמיכה של בני הזוג רחבה ויעילה יותר (מבחינת משפחות המקור, או גופים מטפלים), כך הסיכוי שיוכלו לשמור על זוגיות טובה.
________________________________
וחזרה לקיי ולבעלה המושלם ז"ל:
"ריצ'רד תיאר במכתבו את הטיפול המתיש שעבר שנים קודם לכן כשחלה בלימפומת הודג'קינס, שילוב תוקפני של כימותרפיה והקרנות שאמנם ריפאו אותו ממחלתו, אבל במחיר לא מבוטל.
"כולנו כמהים להיות מעין ישות שלמה שנדמה לנו שהיינו לפני שחלינו," כתב. "המחלות וקליעי הקסם הותירו זכר או צלקות, אבל אינם חלק ממני כפי שהם חלק ממך. יתרה מזאת, הם חלק מהאישיות שלך. לכן התמזל מזלי יותר ממך; אני יכול לאהוב מאניה־דפרסיה באופן שאת אינך יכולה לאהוב לימפומת הודג'קינס."
זרועותיו של ריצ'רד בלמו נפילות רבות עבורי. היו פעמים, בהתחלה במיוחד, שבהן נתקפתי ייאוש נטול סיבה וחסר רחמים שרוקן ממני כל קמצוץ של תקווה. "בעיצומו של אושר שלא ייאמן איתך, בלונדון, בחיים, אני מוצאת את עצמי במצב רוח נוראי וקודר ומתמלאת מחשבות ורגשות עגומים," כתבתי לו כשחייתי באנגליה. "זה תקף אותי כפי שזה תוקף תמיד, מלווה בתחושת עייפות, בעננים גדולים ואפורים ולבסוף סתם בייאוש. למה שוב? מה הטעם? נולדים רק כדי למות; ההרגשה הטובה אינה אמיתית וכל ייעודה ללגלג ולרדוף את החולים. ולרגע קט חשבתי, יש לי את ריצ'רד, ואילו היה פה היה מחבק אותי ועושה איתי אהבה, מכין לי כוס תה, נותן לי כדור שיעזור לי לישון עד שהחלק הקשה יעבור. אתה משרה מתיקות ואמונה ברגעים מסוימים, ואז החשכה חוזרת. לבסוף תגיע פעם שבה כבר לא יהיה לי סיכוי. אעשה מה שאעשה, המחלה תכניע אותי תמיד. אני צוברת צער ויגון שרק מחכים להזדמנות הבאה לפרוץ מתוכי, כדי שיזכירו לי איך כל מה שנכנס יוצא בסוף החוצה."
התקופות שבהן הדיכאון חזר היו קשות, אבל חיינו המשותפים בהחלט לא היו עגומים. להפך. הייתי בריאה ובמצב רוח מרומם לאורך מרבית השנים שבהן הכרתי את ריצ'רד. ההנאה היתה רבה כל כך, עד שלא ידענו מה לעשות איתה.
"באחת הנסיעות היומיות שלנו ציין ריצ'רד בפני שהקמפור שימש לטיפול במאניה לפני מאות שנים. הוא התעקש שנעצור ונאסוף עלים: "ליתר ביטחון," אמר בחיוך. אמרתי לו שהקמפור נשמע לי עדיף על הזרקת החומר האנטי־פסיכוטי שנשא בתיק השחור שלו, ואספתי חופן עלים מבריקים. הנחנו אותם בסלסילה כדי להרחיק את השיגעון".
"המתנה השנייה שריצ'רד נתן לי היתה העתק של מכתב שכתב לי לפני יותר מחמש־עשרה שנים. גרתי אז בלונדון, והייתי בעיצומו של דיכאון עמוק ומשתק. לילה אחד התקשר אלי ריצ'רד מוושינגטון והזדעזע מעומק הייאוש שלי. הוא ביקש לדעת מה ביכולתו לעשות כשאני מרגישה כל כך מנותקת, בסוף העולם ונטולת תקווה. הוא אמר שהוא מכיר את הדיכאון מבחינה קלינית אבל לא באופן אישי, ושהוא מפחד.
"זה כמו חור שחור שיונק לתוכו קול שבריר של אור. בטלפון הרגשתי איך כוח החיים נשאב ממני דרך החוטים; מוענק בשמחה. למרבה הצער, לא התנהלה שיחה ממשית, ומה שעזב אותי לא נמצא בצד השני של הקו. זה היה כאילו קול החומר והאנרגיה הושמדו. זה עורר בי זיכרונות מסיוט הילדות הפרימיטיבי ביותר שהיה לי.
"נראה שהפתרון היחידי הוא להיות איתך. ככה אני יכול לראות את זה, לכסות את זה בשמיכה, להניח כוס מים ליד המיטה, למצוא את הליתיום ובלוטת המגן ולהזעיק עזרה במידת הצורך. אני זקוק לכמה הוראות בנוגע לשני. עלי לדעת מתי לדאוג. האם אורך הדיכאון או עומקו הוא העניין המהותי או שילוב של שניהם? אם אשאל אותך אם את לוקחת את התרופות שלך, כמה מפורט עלי להיות? אם אשאל אותך אם את אוכלת ושותה, עלי לשאול אותך קלוריה־קלוריה וכוס־כוס? איך אדע אם את רעילה? בלוס אנג'לס אני יכול להתקשר לדן אורבך. למי להתקשר בלונדון, לאנתוני סטור, לדרלינגטונים? אני לא שמח על קיומו של החור השחור, אבל אני שמח שראיתי אותו. כשמתאהבים בכוכב מקבלים גם לאבות סולריות, חורים שחורים והכול באהבה".
בשיחה עם תומר און, אור אביאל, מטפל בתחום בריאות הנפש, מבקש שלא נפחד להכיר ולהיכנס לזוגיות עם אדם שהוא מכור נקי או פגוע נפש. קל זה לא יהיה, אבל כגודל הכאב – גודל המתנה, וזוגיות כזאת עשויה לעיתים להפוך לטובה יותר מסוג הזוגיות שנראה אצל זוגות נורמטיביים. ראיון מיוחד
מאת תומר און | פורסם ב-YNEY ב-20.11.15
יחסים בין שני בני זוג נורמטיביים הם בדרך כלל עניין מסובך לכשעצמו. לא צריך לעזור לו כדי שיסתבך, הוא עושה עבודה נהדרת לבדו כדי ליצור אינספור חיכוכים, ויכוחים ועוד דברים שנגמרים ב-'חים'. אבל מה קורה כשמוסיפים לקלחת הרותחת עוד פקטור? מרכיב אישיותי שמקשה את חייו של כל אדם, גם זה שאינו נמצא בזוגיות? כשאחד מבני הזוג מתמודד עם התמכרות או עם מחלת נפש, דברים שהם מעבר לתחום שליטתו אבל חלק בלתי נפרד ממבנה האישיות שלו, הזוגיות שלו הופכת לעניין מורכב עוד יותר. אור אביאל, עובד סוציאלי קליני ממרכז "מאניקר" ומטפל בטיפול פרטני, זוגי ומשפחתי בתחום בריאות הנפש, מכיר את הנושא מקרוב, אבל יש לו גם כמה תובנות מפתיעות לגבי המורכבות הזו.
כשאני שואל אותו מתי הכי נכון לספר לבן זוג חדש על ההפרעה הנפשית או ההתמכרותית, הוא עונה לי:
"אין נכון ולא נכון. השאלה מה אתה חושף מעצמך – מהעבר שלך, מהעיסוק שלך, מהזוגיות הקודמת שלך -רלוונטית גם כשאין התמכרות או הפרעה נפשית. לצורך העניין, זו יכולה להיות גם הפרעה גופנית – סכרת, יתר לחץ דם, אם חלית בעבר בסרטן... על אחת כמה וכמה הדברים נהיים מסובכים כשאתה לוקה בדבר שלגביו הסטיגמה החברתית היא לרוב שלילית וגבוהה יותר".
כשהעולם מתחלק לשניים
"השאלה אם ומתי לספר מאוד תלויה, ומשתנה בין אדם לאדם. קודם כל, השאלה היא באיזה שלב נמצא אדם בתהליך של ההתמודדות עם המחלה שלו או עם ההתמכרות שלו. למשל, אם אתה מכור לאלכוהול אבל נקי כבר 20 שנה, רוב הסיכויים שיהיה לך יותר פשוט לחשוף זאת מאשר אם אתה בהתמכרות פעילה. אם אתה מתמודד עם הפרעת נפש, התגובה הראשונית אצל רוב האנשים היא להסתיר, לבודד את עצמם מהחברה".
לא יוצאים לדייטים? לא מחפשים אהבה?
"לעיתים זו בכלל לא אופציה. גם את הקשרים החברתיים שקיימים הם נוטים לנתק. אם זה ניתוק מחברים, ניתוק ממשפחה. הרבה פעמים יש את התחושה שזר לא יבין. מתחיל מסע של בדיקה - מה פגום בי, וזה כשהמצב לא אקוטי. כשהמצב אקוטי, אתה עלול למצוא את עצמך באשפוז. לזה תוסיף בן/בת זוג פוטנציאלים. אתה רוצה ליצור מולם רושם טוב, להיות אטרקטיבי בתוך השוק הזה, אך המשימה הזו הופכת להיות הרבה יותר מורכבת, הרבה יותר מחושבת ובמצב הזה רוב האנשים שואלים את עצמם האם אני בכלל פנוי לזה".
"מתווספת עוד שאלה: האם בן בת הזוג שמולי מתמודדים עם העניין הזה בעצמם או לא, ולא אחת נדמה שהעולם מתחלק לשניים: יש את המכורים ויש את הלא מכורים, יש את הבריאים ויש את החולים, יש את המשוגעים ויש את ה'נורמליים', בשפת העם".
חלוקה בינארית שהיא לא כל כך אמיתית.
"זו חלוקה של שחור ולבן. השאלה היא אם בן האדם שמולי התמודד עם משהו שאני התמודדתי איתו. אם לא – לך תסביר. אם אני ואתה מתמודדים עם אותה התמכרות יש לנו מכנה משותף שהרבה יותר פשוט לגעת בו, לפתוח אותו, להתייחס אליו. אבל, גם אם כן זה עדיין לא פשוט".
אז אדם עם התמכרות מסוימת יחפש בת זוג עם אותה התמכרות כי היא תבין אותו?
"הו! פה לפעמים נוצר מלכוד 22. איך וודי אלן אמר? אני לא רוצה להתקבל למועדון שיהיה מוכן לקבל אותי. נוצר כאן מצב בעייתי. זה מאוד לא פשוט. כי מצד אחד, אני לא רוצה אדם עם מחלה כמו שלי, ומצד שני, עולה המחשבה איזה אדם רגיל ירצה אותי?".
"יש זוגות, למשל, שרק אחרי החתונה התפרצה אצל אחד מהם הפרעה. החתונה עצמה היא אירוע מעורר דחק. באופן כללי, כל שינוי גדול - גם שינוי לטובה וגם שינוי לרעה, הוא סוג של משבר. בוודאי אירוע ושינוי כמו חתונה. אבל אם נחזור לשאלתך, הרי שרובם מחפשים בן/בת זוג שלא מתמודדים בעצמם. סיבה אחת היא כי רובם יודעים מה זה להיות עם הפרעה ולא רוצים גם להתמודד עם עצמם וגם לתמוך במישהו בעל הפרעה זהה. זה לא פשוט, והרבה פעמים מחפשים בני או בנות זוג שהנטייה שלהם זה דווקא לטפל".
"סיבה נוספת היא העניין הגנטי - אם לבת הזוג שלי יש הפרעה נפשית שגם אני לוקה בה, קיים חשש שגם ילדינו ילקו באותה הפרעה. יש חשיבה של לאפשר סיכוי טוב יותר לילדים, והבדיקות הגנטיות שעושים לפני החתונה הן על אותו משקל".
נופל וקם
את עניין הבדיקות הגנטיות אני מכיר מקרוב. זה לא שהייתי פוסל את זוגתי אם משהו בבדיקות הגנטיות שלנו היה מתנגש, אבל תמיד עדיף לדעת כדי להבין האם אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון שלפנינו. אני מבקש מאור לפני שממשיכים לדור הבא, להישאר רגע בדור הזה ולחזור לנקודה שהוא העלה: היווצרות מצב שבו בן זוג אחד תופס תפקיד טיפולי מול בן הזוג השני. אני תוהה אם זו סיטואציה בריאה.
"זה קורה גם אצל זוגות שאין להם הפרעות", משיב אור ומוסיף: "אנחנו מגיעים עם תפקיד מהבית, כל אחד ממשפחת המוצא שלו. בתפיסה שלי - זוגיות ולא משנה באיזה פורמט, מתקיימת כאשר אנו תופסים את בן הזוג כמי שיכול להתמודד בהצלחה טובה יותר עם דברים שלי קשה להתמודד מולם. ועם הדברים שלו קשה להתמודד, אני מתמודד בהצלחה. מאחר וזה מעט יותר מורכב מזה, לא סתם אומרים שהדברים שגורמים לנו בהתחלה להימשך ולהתחבר לבן הזוג הם גם הדברים שעלולים לגרום לנו להיפרד".
יש פה עניין של איזון. הליכה על חבל דק.
"בוודאי. ועל אחת כמה וכמה כשאנחנו מוסיפים לעניין התמכרות או הפרעה נפשית".
הזכרנו את העניין הסטיגמטי. שחור לבן. חזק חלש. יש לי תחושה שמזווית הראייה שלך אתה יכול להצביע על הפרעה נפשית דווקא כמשהו שמחזק אדם.
"בהחלט. כל משבר שאדם עובר בחייו מהווה צומת דרכים ממנו יש הזדמנות לקום או להתרסק. וגם בסופה של ההתרסקות לא נותר לדעתי אלא לקום. שוב, זה מאוד תלוי באדם ובתהליך האינדיבידואלי שהוא עובר".
"בטיפולים פרטניים, השאיפה היא בסופו של דבר להתפנות ולראות איפה המשבר גם הציל אותנו, בנה אותנו מחדש וחיזק אותנו. המקומות החלשים שלנו הם גם המקומות החזקים שלנו ולהיפך. נקודות התורפה שלנו – אנחנו בהחלט יכולים להשתמש בהן כנקודות חוזקה, מקור כוח. ומנגד, אני מאמין שלרוב גם נקודות החזקה שלנו, שאנחנו מתגאים בהן, עלולות להיחשף כנקודות החולשה שלנו".
יש לך דוגמה קונקרטית אולי?
"הרבה אנשים שאנחנו מטפלים בהם, הם אנשים עם רגישות יתר. אדם שהרגישות שלו היא הרבה יותר גבוהה, זה אדם שהדברים אף פעם לא עוברים לידו. הכל הרבה יותר משפיע, הכל יותר אקוטי. זה בן אדם שיהיה יותר רגיש לסביבה שלו, לאנשים שסביבו. אפשר לקחת את הרגישות הזו ולהסתכל עליה מתוך מקום של קושי או קורבן, ואפשר להסתכל עליה מתוך מקום של עוצמה. זה קורה כאשר האדם אומר לעצמו: 'אני רואה דברים שאנשים אחרים לא רואים, באינטראקציות עם אנשים וגם בזוגיות'. עם זאת, אדם כזה נדרש לפתח כלים להתמודד עם יתר הרגישות הזו".
אז אדם עם התמכרות או אדם עם מחלת נפש, יש לו צורך לפתח כלים להתמודדות עם דברים שונים בחיים, שלבן הזוג שלו, ה'נורמלי', אין.
"בהחלט".
זו חרב פיפיות...
"נכון. מבני זוג שאחד מהם לוקה בהפרעה נפשית זה ידרוש עבודה קשה, מעבר לזו שנדרשת גם ככה כדי לנהל זוגיות. ועם זאת, זוגות שאני פוגש שעומדים בעבודה הזו ומסוגלים לה זוכים לזוגיות שהיא עשירה ומגוונת, ואז לעיתים אף יכולה להיות טובה ממה שרואים אצל מה שנקרא זוגות נורמטיביים. האמונה האישית שלי, היא שמאחורי כל כאב מסתתרת מתנה. וכגודל הכאב – גודל המתנה".
גוש פחם שבתהליך הנכון נמצא בתוכו את היהלום.
"נכון, אך זה דורש הרבה עבודה, וקשה מאוד לעשות את זה לבד. לרוב האנשים קשה לעשות את זה ללא הדרכה. זה אפשרי אך קשה. והרבה אנשים מוותרים על זה, על להיכנס לתהליך כזה מלכתחילה".
מחלות נפש, התמכרויות – זה כרוני, נכון?
"קיימת החלמה, אך ההתייחסות לשניהם היא כאל התמודדות כרונית. נהוג לומר שאם אתה מכור שנגמל אתה נקרא 'מכור-נקי' כדי לשמור על ערנות ולא להיכנס לשאננות".
איך מתמודד בן זוג עם המצב הזו, עם העדר ההחלמה המוחלטת? יש בני זוג שבטח משוכנעים בתחילת הדרך ואומרים לעצמם ש"יום אחד זה יעבור לו", או "אני ארפא אותה".
"בשלב מאוד ראשוני בטיפול עולה שאלת התקווה. זה נושא לא פשוט וכואב. גם אצל המטופל – שמקווה להירפא מזה, וגם אצל המטפל – כאשר מקווים שאני ארפא אותו. עולה השאלה מי מחזיק את התקווה הזו ומסתובבים סביבה כברת דרך לא פשוטה. אני גם לא יודע מה יקרה בעוד עשרים שנה. יכול להיות שאלו בעיות שימוגרו, אבל אני לא מוכן לתת משהו אמורפי בשביל התקווה. הכיוון הוא מה קורה כרגע. איך מרגישים ואיך מתמודדים. ההתנהלות הרבה יותר מחוברת לכאן ועכשיו".
וזוגיות מומלצת להתמודדות או שאולי היא רק מהווה טריגר להחרפת הבעיה?
"גם וגם. אני חסיד של זוגיות, של כוחה של משפחה. אז אני אגיד – בטח שכן. אני חושב שזוגיות היא מקור מזרז לאושר גדול וכך גם לסבל. תמיד יש כוחות מאזנים. בשביל להיות במקום של האושר דרושה עבודה, נדרשת השקעה. תחזוקה שוטפת. מה שעבד בתחילת דרכה של זוגיות לא יעבוד בהכרח בשלבים שונים לאורך החיים. בכל שלב נדרשת התארגנות מחדש. בכל משבר נדרשת יכולת הסתגלות".
"אנשים חזקים וזוגיות חזקה נמדדים ביכולת להסתגל לשינויים.
משפט שאני זוכר מהצבא אומר 'תהילתנו אינה נמדדת באי יכולתנו ליפול, אלא ביכולתנו לקום מהנפילה'.
אצל זוגות מסוימים החוסן הרבה פעמים נמדד ביכולתם לקום מנפילה כזו. למשל, אם זוג שרד עשר נפילות כאלה אתה יכול ללמוד המון על מידת החוזק שיש בזוג, על מידת האהבה שקיימת שם".
"אתה יודע מה הסיבה העיקרית לגירושין?"
לא.
"נישואין".
אני מפרש את דבריו של אור וטוען שאולי אנו נמצאים בעיצומו של משבר חברתי שהתסמין שלו הוא אחוז גירושים גבוה. אור לא ממש מסכים איתי. הוא לא חושב שזה מצביע על כך שאנשים יפסיקו לחפש זוגיות ויבחרו לחיות לבד. לראייה, מבחינתו סבב ב' של זוגיות וסבב ג' מוכיחים את הצורך והרצון שלנו לחיות ביחד למרות הכל. "המוסד הזה מתרחב ומתגמש", הוא אומר. "החברה מקבלת יותר ויותר את מה שבשוליים. לפני שנים, כשזוגות התגרשו, זה היה בשו-שו. היום כשזוגות נשארים ביחד לאורך שנים, זה לפעמים נראה מוזר. כאילו – מה לא בסדר אצלכם?"
הוא מתבדח אבל חושב שזה מצביע על שינוי. על קבלתם של עוד פורמטים. אני מחזיר אותנו למסלול בו היינו, ושואל אם כמו שהסטיגמה לגבי גירושין השתנתה, אזי גם הסטיגמה על התמכרויות והפרעות נפש עומדת בפני שינוי. אור מאמין שכן: "מתפתחת יותר סובלנות. מתפתחת יכולת ההכלה של השונה".
יש גם טיפול והכוונה חיצונית מקצועית שמסייעת.
"נכון. בעבר, כשאדם היה לוקה בנפשו, כדי להגן עליו ממשפחתו היו מרחיקים אותו ממנה. היו עושים עוול נוראי לשני הצדדים! הבינו חד-משמעית שזה לא עובד! היום מחקרים מצביעים על כך שאנשים עם מחלה נפשית שבהם ההתערבות הטיפולית נעשית גם ברמה המשפחתית, זקוקים לפחות תרופות לעומת אלו שמתמודדים רק ברמה האישית. המשפחה היא במוקד הסערה".
"מכור לסמים למשל, כדי להזין את ההתמכרות שלו, עלול לגנוב מהוריו, מבת הזוג שלו, מהילדים שלו, הכל בשביל להשיג את הסם. יש פה בגידה חוזרת ונשנית באמון, ואותו אמון, שהוא הבסיס של מערכת היחסים, הוא לרוב הראשון שנפגע. הראשון שמתערער. לדעתי זוג שמצליח לשקם את זה – הקשר ביניהם הופך להיות משמעותי יותר, חזק יותר. שיקום של משבר אמון כזה דורש המון ויתורים משני הצדדים. דורש לשים את האגו בצד, דורש לוותר על עקרונות. זה גובה מחיר מאוד גדול. גם כשמנסים לאחות את השבר זה דורש משאבים מאוד גדולים, מחיר מאוד גדול".
מה המחיר?
"זמן. כאב. אומץ. תחשוב איזה אומץ צריך אדם בשביל לפתוח את הלב מול מישהו שפגע בו. לפתוח את הלב ולהאמין במישהו שהוא מועד לפורענות. לשים את מבטחך באדם שפגע בך בקרים כלילות. לא מתוך מקום של מישהו שרוצה לברוח אך לא מסוגל. לעשות את זה בעיניים פקוחות, אלא מבחירה. להגיד: אני יודע שאני עלול להיפגע, ואני עדיין עושה את זה כי אני אוהב את האדם שמולי".
זה מרגש.
"בטירוף. קשה להישאר אדיש וללא דמעות כשאני עומד מול זוג שנמצא בסיטואציה הזו. זה מעורר קנאה והשראה. זה בדיוק המקום שמחזק אצלי את האמונה שמאחורי כל כאב מתחבאת מתנה. נכון שלא תמיד אנחנו מגיעים אליה, אבל היא תמיד מחכה לנו, כשנהיה מוכנים לקבל אותה".
_______________________________________________
זוגיות לצד מחלת נפש
החברה רואה את האנשים הסובלים מהפרעות נפש כמי שאינם כשירים לתפקד כשורה ומטילים ספקות לגבי זכויותיהם להתחתן ולהקים משפחה. בין האנשים עם הפרעות נפש שיעור הנישואין נמוך ושיעור הגירושין גבוה, לעומת שאר האוכלוסייה.
פריצתן של מחלות נפש גורמות לשבר גדול בחיי החולה, בחיי בן או בת הזוג ובחיי הזוגיות שלהם, שכן חלה יציאה ממסלול תקין של החיים, הניתוק החברתי והבידוד נותנים את אותותיהם, ובמידה והחולה מאושפז, דימויו העצמי עלול להיפגע, וגם הדימויים של בן או בת הזוג. האדם מתויג פתאום כ"חולה נפש", דבר אשר עלול להשפיע באופנים שונים על הזוגיות.
מהלך החיים לצד מחלות נפש מלווה ביחסים מצד החברה המבוססים על סטיגמות, שעלולות לפגוע בחיי הזוגיות עם החולה. לעתים יחס החולה אל בן או בת הזוג הוא יחס של ניצול לטובתו האישית, ולאחר מכן של דחייה, מכיוון שחולי הנפש אינם תמיד מודעים למעשיהם והרבה פעמים זה מתקבל כדחייה כלפי עזרת האחר. מצב זה יכול לגרום לתחושת עלבון בקרב בן או בת הזוג.
לעומת הרגשות המצוינים מעלה, ישנם בני זוג - חולה נפש יחד עם אדם בריא, אשר מנהלים זוגיות של עזרה, טיפול ואכפתיות. ישנם אנשים שמקבלים את העובדה כי בן הזוג חולה, כחוויה של שותפות בגורל.
בת הזוג מבינה את החוויות המלוות למחלה, יש צורך עז לטפל בבן הזוג ברגעי משבר, והיכולת לעמוד לידם ובשבילם היא דבר נעלה. עצם העובדה ששני בני הזוג מתמודדים במשותף עם הפרעות נפש, מהווה עבורם תחושת איזון בזוגיות.
זוגיות לצד מחלת נפש – קשיים
מחלת נפש במשפחה, אינה פוגעות רק בחולים אלא במשפחה כולה, וביניהם בני הזוג. החולים הופכים לנטל רגשי ומוחשי יומיומיים על בני זוגם. הזוגיות לצד חולי הנפש מושפעת מהשינויים ההתנהגותיים שחלים אצל החולה. הזוגיות הופכת להיות מלווה בהתמודדות לא פשוטה עם סטיגמות, בושה ותחושת אשמה גדולה.
המערכת הזוגית עשויה לכלול בתוכה לחצים ומתחים נפשיים מצד בני הזוג, המצריכים פעמים רבות טיפול זוגי או טיפול פסיכולוגי. ההתמודדות אינה רק מהפן הרגשי, אלא גם מהפן המציאותי. כעת בן או בת הזוג החולים אינם עובדים ופרנסת הבית פוחתת.
העול עובר להיות על בן או בת הזוג הבריאים, נטל הטיפול על ילדים קטנים נופל אך ורק על האדם הבריא, לעיתים יש צורך באשפוזים במסגרת של בית חולים פסיכיאטרי או התקת מקום מגורים להוסטלים לחולי נפש, ואז בן הזוג הבריא נשאר לבדם עם כל משימות היומיום הכוללים גם טיפול רב והתייחסות גדולה לחולה הנפש.
בן/בת הזוג של אדם בעל מחלת נפש צריכים לנהל זוגיות חדשה ולגייס אנרגיות לשם טיפול בחולה ובשאר בני המשפחה. הם עלולים להרגיש חולשה נפשית ובדידות עצומה או שהם עשויים רק להתחזק יותר ולצאת לדרך חדשה של טיפול והתייחסות שלא הכירו בעבר, ולחיות בזוגיות לצד המחלה בדרך המתאימה לה
