רוני הבינה שהיא זקוקה לעזרה כשהתינוקת שלה בכתה והיא לא הצליחה להרים אותה ממושב האוטו.
אחרי הלידה היא היתה בתוך בור שחור, לא ישנה לילות שלמים, ולא ראתה את האור. כדורים לא עזרו וגם לא ביקורים אצל הפסיכולוג.
המחשבה על לעבור את כל הקושי שבטיפול בתינוק קטן תוך כדי דיכאון עמוק וללא הרגשות החיוביים העוצמתיים שמפצים אותנו על הקושי, היא בלתי נסבלת. קובן, מתוך התוכנית | צילום: צילום מסך מתוך התוכנית
"אני אוהבת אותו ואני שונאת אותו, אני שמחה שהוא נולד ואני עצובה שהוא נולד, כיף לי איתו ורע לי איתו באותה השניה",
כך אומרת ג' על תינוקה בן החמישה וחצי חודשים. ג' סובלת מדיכאון אחרי הלידה. היא מטופלת במרפאת חווה בבית החולים תל השומר, שמעניקה טיפול אינטנסיבי לנשים בדיכאון חריף אחרי לידה.
בתוכניתו המצוינת "יוצאים מהכלל" (כאן 11), נכנס רוני קובן למרפאה והכיר את המטופלות, התינוקות שלהן ואנשי הצוות.
והטיפול עוזר. כפי שאומרת לקובן הפסיכיאטרית ד"ר ורד בר, שמנהלת את מרפאת חווה - עבור האימהות הללו כל יום מלא בסבל בל יתואר. זה מתעתע, משום שרוב האימהות מתפקדות היטב עם התינוק - הן עושות כל מה שצריך, וכלפי חוץ נראה שהכל בסדר, אבל מבפנים, בר מסבירה, "הן מתות. הן מרגישות חור שחור ענק".
בר אומרת את הדברים לקובן בשיחת מסדרון תוך כדי הכנת כוס קפה. הוא משתתף במפגשים הקבוצתיים שבהם המטופלות חולקות את הקשיים שלהן, ושואל את השאלות שהיינו רוצים לשאול אותן. "את חושבת לפעמים איך זה משפיע על התינוקות?" הוא פונה אל אחת האימהות בזמן ארוחת צהריים משותפת. "אני הרבה פעמים חושבת שהיא מסתכלת עליי ולא יודעת מה תהיה התגובה", היא אומרת על התינוקת שלה. "היא רואה שאני לא צפויה. היא מחייכת אליי ולפעמים אני מחייכת בחזרה ולפעמים לא. קשה לראות את זה, שהיא נורא קטנה והיא מבינה".
עוצמתו של קובן כמראיין נעוצה באנושיות שלו. כשהוא מקשיב באמפתיה לאמא שמספרת, תוך כדי החתלת תינוקה המתוק, שהיא לא אוהבת אותו, הבעות הפנים שלו מצליחות להעביר בבת אחת את החמלה, הפליאה והעצב שדבריה מעוררים בו וגם בנו. במהלך השיחה הזאת, אותה אם נזעקת לפתע: היא שכחה להאכיל את התינוק. החרדה והאשמה הקיצוניות שההבנה הזו מעוררת בה הן חלק מהדיכאון. "אבל מה קרה?" שואל קובן את מה שגם הצופים מרגישים צורך לשאול, "את יודעת כמה פעמים אני לא שמתי לב שהילדים שלי רעבים?".
קשה לצפות בזה. פניהן של הנשים והתינוקות אמנם מטושטשים, אבל הניגוד בין גופיהם הרכים, המתוקים, של התינוקות, ומלמוליהם התמימים לבין המילים הקשות ומצבן הרגשי של האימהות - מטלטל. כמה פעמים במהלך התוכנית, קובן מציע לקחת את התינוק לרגע מהאמא, להחזיק אותו בשבילה, והשאלה התלויה כל הזמן באוויר היא - איך אפשר? איך אפשר לא לאהוב אותו?
ובזמן שהשאלה הזאת תלויה שם, המטפלים וקובן מזכירים כל הזמן: זו לא אשמתן של האימהות; אסור לשפוט אותן; הן לא יכולות לשלוט בזה וזה יכול לקרות לכל אחת. גם אם התינוק בוכה זמן ממושך ואמו לא מצליחה או לא מנסה להרגיע אותו, המטפלים לא ייכנעו לאינסטינקט שקובן נענה לו - לקחת את התינוק ולהרגיע אותו בעצמך, משום שהם יודעים שהם שם רק לרגע, ואמו נמצאת איתו מסביב לשעון. לקיחת התינוק לא תעזור לתחושת המסוגלות של האמא, אלא להפך.
קובן גם מבקר בביתה של אחת המטופלות ופוגש את בן זוגה. הוא מגיע לטיפול קבוצתי בבני הזוג, שומע ומשמיע את נקודת מבטם הלא מדוברת - איך האישה שהכירו הפכה פתאום לאישה אחרת, שבוכה וכועסת כל הזמן; שלא מסוגלת להישאר לבדה. גם הם נמצאים במצוקה קשה.
אחד הרגעים החזקים ביותר בתוכנית מתרחש כשג' מספרת איך ברגע שחור במיוחד, היא תכננה להתאבד אחרי שתשכיב את תינוקה לישון.
"אוהבת אותו ושונאת אותו": קובן מספק שוב מבט אנושי ורגיש על הבלתי מקובל
הפרק המטלטל של "יוצאים מהכלל" מצליח להעביר היטב את המורכבות והעוצמה של דיכאון אחרי הלידה, ומהווה נדבך חשוב בהעלאת המודעות לתופעה המושתקת הזאת - שיכולה לקרות לכל אחת
רומן גרפי מעלף שמתאר בכנות מהפנטת את הדיכאון, את הבדידות ואת טיפולי ההפריה של אורית עריף – עם כל השלושה יכולתי להזדהות בענק.
אשה מטבעון, בדיכאון, סובלת מבעיית פריון - נשמע כמו אחת מאותן בדיחות קטנות שאורית עריף נוטעת בנדיבות בקומיקסים שלה. אבל זו לא בדיחה, והאשה הזאת איננה יציר דמיון .היא בשר ודם, חצוצרות ונפש, והיא היוצרת המוסרת בידי הקורא לא רק את סיפור חייה אלא את עצמה, ברגעיה הלא הרואיים ובזוויות בלתי מחמיאות.
השיר "שיר לאמא" של תרצה אתר נגע במקום שהכי קשה לי בדיכאון.
הדמעות הזולגות כל היום, שקשה כל כך להסתיר.
השבירות הזאת. העגמומיות. הפסימיות. הקושי לחייך. חוסר היכולת לצחוק.
החולשה המביכה והבזויה הזאת שמשתלטת על מי שאמורה להיות חזקה. משענת. אמא.
כי, כשהיא עצובה ויש לה דמעה
קטנה וזולגת על כל הלחי
אני יודע שבקול שלה היא שותקת
אבל זה כמו אצל ילד בכי.
אז אני מלטף את אמא שלי
ואני משוחח עם אמא שלי
ואני דואג לאמא שלי
ואני אוהב את אמא שלי.
רק דבר אחד לא כדאי.
לא כדאי לשאול אותה
״למה את עצובה?״
כי בסך הכל, היא תתחיל לחייך
חיוך לא אמיתי, ותאמר:
״עצובה?״
״אני עצובה?
אני ריסקתי בצל.
אני סתם.
אצלי הראש קצת מבולבל.
״ובכלל, לך לשחק קצת. רד למטה. מה יש?
להיות בהריון זה קשה, במיוחד אם עברת לפני כן טיפולי פוריות מהגיהינום, במיוחד אם לא היית בטוחה בכלל שאת רוצה ילד, במיוחד אם יש לך גם קושי ללכת וגם סוכרת הריונית. במיוחד כשאת בדיכאון.
למרות שהייתי בכיינית מאז שאני זוכרת את עצמי, התקשיתי מאוד להכיל את צווחותיו של בני. כשבנזוגי היה בבית, ברחתי למרפסת עם כל צווחה, ועישנתי את עצמי למוות, למורת רוחו של בנזוגי.
שרונה (35). מרחוק היא נראית כמו לביאה. אבל כשמתקרבים אפשר לראות את השבר בעיניים.
נמאס לה כבר להסתיר. היא אושפזה אחרי שניסתה להתאבד בחופשה משפחתית באילת. מאז היו לה שישה אשפוזים בפחות משנתיים. היא נלחמת בדיכאון ובהפרעת אישיות גבולית בכל הכוחות שיש לה. כל יום. כל שעה. היא לא תישאר במיטה, היא תקום בבוקר, היא תכין לבנות שלה סנדוויצ'ים. היא תשלח אותן לבית הספר. כמו כולם. אבל לא תמיד יש לה את הכוח.
דיכאון אחרי לידה היא תופעה נפוצה ומושתקת. אחת מכל חמש או שש נשים תסבול ממנה.
בישראל מדובר על 30,000 נשים בכל שנה.
המספרים הגבוהים האלו נמצאים עכשיו, בגלל הקורונה, בעלייה.
למרות שהמודעות לתופעה גבוהה יותר מבעבר, היא עדיין סובלת מתת אבחון ותת טיפול.
למרפאת חווה מגיעות נשים מכל רחבי הארץ; למי שמתגוררת בפריפריה, אין מענה קרוב לבית.
עבור רבות מהנשים הללו - המשמעות היא שהן לא מקבלות טיפול.
קובן מתוודה בפניה שבשבועות הראשונים אחרי לידת בתו הבכורה, המום מהשינוי באורח החיים ומהקושי, עברה לו בראש המחשבה לברוח. לקנות כרטיס טיסה ולהתאייד מפה. אבל מעולם, הוא אומר, לא חשבתי להרוג את עצמי. האם זה קשור בהיותי גבר ובהיותך אישה? הוא תוהה.
כמובן, זה קשור גם לעובדה שקובן לא היה שרוי בדיכאון עמוק, אבל התובנה שלו מרתקת.
כמה מתוך הסבל הנורא בדיכאון אחרי הלידה נובע מהציפיות הבלתי אפשריות שיש לנו מאימהות? לאהוב את התינוק מרגע לידתו בסוג של אהבה שאין דבר שמשתווה לה, להתמסר באופן טוטאלי לצרכיו ולהעדיף אותם על שלנו; לשאת את חוסר השינה, את טלטלות הגוף והנפש ללא תלונות - שהרי קרה לנו הדבר הכי טוב שיכול לקרות לאישה. זה כאילו, אומר קובן, האפשרות שלך כאמא היא לטפל בתינוק או למות. לא יכול להיות שאמא תנטוש ילד. זה כל כך לא מקובל חברתית, שקל יותר לחשוב על התאבדות מאשר על זה. "את מסוגלת לדמיין את עצמך מתאבדת כשאת יודעת שהוא יישאר יתום?" שואל קובן בכנות.
ג' אומרת דברים שקשה לשמוע, והיא עושה זאת בזמן שהיא מחזיקה את תינוקה ומטפלת בו ברוך ובאימהיות. היא גם מתנצלת בפניו - בפני התינוק - שוב ושוב. כשהיא מספרת על רצונה לעבור הפלה לכל אורך ההריון, על רצונה למות, על כך שהיא לא מרגישה שהיא אוהבת אותו. "סליחה ממי", היא אומרת ונושקת לראשו. הדואליות המתמדת הזו בין הצורך הברור שלה להגן על התינוק לבין הדחייה שלה אותו מרסקת את הלב. וגם המחשבה על לעבור את כל הקושי שבטיפול בתינוק קטן תוך כדי דיכאון עמוק וללא הרגשות החיוביים העוצמתיים שמפצים אותנו על הקושי, שמאפשרים לשאת אותו. זה באמת בלתי נסבל.
צריך להוריד בפניו את הכובע: קובן הצליח להעביר היטב את החוויה של דיכאון אחרי הלידה; את המורכבות הרגשית שלה, את העוצמה שלה, את פוטנציאל הנזק שלה לאימהות ולתינוקות, שנמצאים בסיכון גבוה לפתח בעיות רגשיות והתנהגותיות בהמשך חייהם. זהו עוד נדבך חשוב בהעלאת המודעות לתופעה המושתקת הזאת, שיש לרפואה ולפסיכולוגיה היום כלים לאבחן אותה ולטפל בה, ולמרות זאת, נשים רבות נותרות ללא טיפול.
בתוך כמה שבועות, בזכות טיפול קבוצתי, אישי ותרופתי, המטופלות במרפאת חווה מתייצבות. הקשר בין האימהות לתינוקות הולך ומתחזק, הן מתחילות להתאהב בהם, לחזור לעצמן. האימהות שקיבלו טיפול ניצלו. התינוקות שלהן ניצלו מפגיעות שהיו עלולות ללוות אותם כל חייהם. אבל מה יהיה עם כל אלה שלא?
הכותבת, נועה לימון, היא עיתונאית, כתבת הורות ומשפחה של עיתון "הארץ", מחברת הטור "הורה נבוכים" בגלריה שישי, noa.limone@haaretz.co.il
